לטענתה של התובעת, הדיירים הפרו חוקים ומיוחד את החוק למניעת מפגעים האוסר על עשיית רעש באמצעות מכשירי קול בין השעות 16:00-14:00 וכן בין 23:00 לשעה 07:00 בבוקר.
להלן אנמק קביעה זאת;
סעיף 3 לפקודת הנזיקין מורה אותנו כדלקמן:
"הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה – כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה."
אכן, במקרה דנן מתקיימת ההלכה שניתנה בעיניין ברע (י-ם) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' עופר שנהב, על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
" עיקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא כי בדרך כלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולות הזולת. חריג לכך ניתן למצוא ברעיון האחריות השילוחית בנזיקין של מעביד למעשי עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין) בחבות שולח למעשיו של שלוח המועסק בעשיית מעשה למען השולח (סעיף 14 לפקודה) ובכפוף לתנאים מסויימים, בחבות בעל חוזה למעשי הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15לפקודה) ותו לא. המקרה שלפנינו אינו ניכנס בגדר אף אחד מן החריגים לכלל כי אין אדם אחראי לעוולות הזולת. "
כך לדוגמה, בעיניין אלדן קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנהג הפוגע וכיוון שהנהג הפוגע לא נתבע ונתבע רק בעל הרכב, אזי דין התביעה להדחות:
"האחריות הישירה לנזקם של המשיבים מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר שקיימת גם אחריות על חברת ביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג'. לנהג הפוגע לא נימסרה הזמנה כדין, והוא לא נכח בדיון, ואילו חברת ביטוח לא צורפה כצד לתביעה. בנסיבות אלה אין מנוס מלבטל את פסק הדין שניתן כנגד המבקשות, בהיעדר אחריות מצדן".
מערכת היחסים בין משכיר לשוכרים היא מורכבת יותר מאשר בין נהג לבעלים של רכב.
בעיניין זה נאמר על ידי בית המשפט העליון בעיניין ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2), 733 כך:
"המוטלת חובת זהירות מושגית על משכיר כלפי שוכר? שאלה זו רחבה היא מדי. חובת הזהירות אינה קיימת בחללו של עולם. לא די לזהות את סוג המזיקים ואת סוג הניזוקים. יש להיתחשב בגורמים נוספים, כגון סוג הפעולה וסוג הנזק. כך, למשל, יש להבחין בין חובת הזהירות המושגית של משכיר כלפי שוכר בגין התרשלות הקשורה במצבו הפיסי של הנכס המושכר (כגון, היתמוטטות תיקרה בדירה מושכרת:נ השווה ע"א 780/76 [4]), לבין חובת הזהירות המושגית של משכיר כלפי שוכר בגין התרשלות הקשורה במצב הפיסי של אותו חלק בנכס, שהחזקה בו לא הועברה לשוכר (כגון, החלקת השוכר בחצר הבית המוחזק על- ידי המשכיר). בכל אחד מהמצבים הללו מתקיימת חובת זהירות מושגית, אך הבעייתיות המתעוררת היא שונה. כך, למשל, במקרה הראשון מקור הסיכון הוא בנכס המצוי עובר לתאונה בשליטת השוכר; ואילו במקרה השני, מקור הסיכון הוא בנכס המצוי עובר לתאונה בשליטת המשכיר. השוני בשליטה יוצר מערכת שונה של שקולי מדיניות משפטית, שיש לקחתם בחשבון באיזון האינטרסים והערכים הנאבקים על הבכורה".
בעיניין רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.7.10) נאמר כך:
"האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום".
אני סבור כי רעש שנעשה על ידי השוכר, הנו באחריות השוכר, כיוון שהוא לכאורה המעוול.
...
כך לדוגמה נאמר בחוק למניעת מפגעים כי "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעובדים ושבים".
בענייננו, סבורני שהאחריות רבצה לכאורה על הדיירים, ועל כן, התובעת צריכה הייתה להגיש תביעה נגדם.
עצם העובדה שהתובעת ניהלה שלוש תביעות לפחות במשך עשור כנגד שכניה בעניין רעש, מביאה אותי למסקנה, כי אכן "קיימת הגזמה רבה" על ידי התובעת בתיאור מפגעי רעש הנובעים משכניה, וזאת בלשון המעטה.
מכל המקובץ, דין התביעה להידחות.
התובעת תשלם סך של 750 ₪ לכל נתבע וסה"כ 1,500 ₪ וזאת תוך 20 יום.
