הפרת חוזה העסקה של עובדים זרים בענף הבניין

לפי סעיף 11 להחלטה 1321 גם הנתבעת, אשר כבר העסיקה עובדים בענף הבניין בישראל, תיחשב כ"חברת ביצוע" לפי השיטה הנ"ל. כן נקבע בהחלטה 1321 כי יתאפשר מעבר בין ענף חברות הבצוע לענף התאגידים רק במקרים חריגים "אשר הממונה ימצא כי תנאי עבודתם הופרו בצורה משמעותית על ידי יילמזלר". התובעים אשר היו עובדי הנתבעת במועדים כפי שיפורט בהמשך הגישו בקשה למעבר לתאגידי ביניין.

לעומת זאת, מר סולימאן בתצהיר עדות ראשית מטעמו (סעיפים 11-12) טען: "העובדים המועסקים על ידי הנתבעת בעבודות ביניין בישראל - גויסו בסיועו של אדם שנשכר לכך על ידי הנתבעת, לצורך איתור, גיוס ומיון עובדים בענף הבניין - פתחי ילמז. יודגש, כי לפתחי ילמז אין קשר משפטי לנתבעת, וכי הנתבעת היתקשרה עמו אך לצורך איתור, מיון וגיוס העובדים.

בהחלטת הרשות קיימת היתייחסות לטענה זו, כך: "בתגובה לשימוע שנשלח מטעם הרשות לחברה בעיניין זה טענה חברה כי החתימה את העובדים על חוזה סטנדרטי שהיה מחויב על ידי שילטונות טורקיה, אך בפועל שילמה לעובדים בהתאם לדיני העבודה החלים בישראל. יצוין כי היתנהלות דומה ידועה לרשות במסגרתה מדינות זרות המפקחות על שליחת עובדים זרים לישראל מכתיבות חוזי עבודה מסויימים במטרה להגן על העובדים ולא מעדכנת את כל הוראות החוזים באופן מהיר, כך שלמרות שהחתמת העובדים על חוזים שאינם תואמים את דיני מדינת ישראל מהוה עבירה על חוק עובדים זרים וחוקי עבודה אחרים, בפועל יתכן כי בטענת החברה יש בסיס, ולכן מן הראוי לבדוק את התשלומים בפועל לעובדים המבוססים על הוראות דיני העבודה הקוגנטיים". לטעמנו יש פגם בכך שהנתבעת על אף שידעה כי חוזי ההעסקה אשר נחתמו בטורקיה אינם משקפים את זכויות העובדים הן לגבי גובה שכר, חופשות ועוד ומנגד לגבי ניכוי בגין הוצאות מגורים לא טירחה למסור לעובדים הודעה לעובד כדין, מעודכנת ומשקפת את התנאים שלדעתה אינם שנויים במחלוקת, אלא שלפסול זה תהיה היתייחסות בדיון בגובה הפצוי על אי מתן הודעה כעולה מחוק הודעה לעובד .

כספי זכויות סוציאליות עד ינואר 2016 – גב' רינת מלכה הבהירה בתצהירה את היתנהלות הנתבעת באשר להפרשות סוציאליות כך: "בנוגע לבצוע הפרשות סוציאליות – בהתאם לצוו ההרחבה החל בענף הבניין בגין העסקת עובדים זרים, הנתבעת מפרישה מידי חודש בהתאם לחוק עבור כל עובד סך של 700 ₪ (למעט בהתייחס לחודש הראשון ולחודש האחרון לעבודת העובד, ככל שבמהלכם עבד העובד עבודה חלקית, יועבר עבורו לפקדון חלק יחסי מסכום זה).

...

התוצאה – התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים תוך 30 יום מהיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים : לתובע 1 – פיצוי בגין החתמת התובע על שטרי חוב שלא כדין – 18,000 ₪.

על אף שהתובעים מיוצגים פרו בונו ע"י הקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד עבור כל התובעים בסכום כולל של 12,000 ₪.

בזימון לשימוע פורטו טעמים שבגינם נשקל לדחות את בקשת ההיתר: כנגד גב' מאור מיתנהל הליך חקירה בגין העסקה שלא כדין של עובדים זרים בחברה השנייה; הפרה של חובת היידוע כלפי הממונה על כל שינוי בפרטים שנמסרו בבקשה; אי עמידה בדרישת הניסיון הניהולי הנידרש ממנכ"ל תאגיד ביניין, בהתאם לנוהל העסקת עובדי ביניין זרים.

אשר לטענת החברה כי סברה שחובת קבלת היתר חלה רק ביחס לעובדים זרים שהגיעו לישראל במטרה לעבוד ומחזיקים בהיתר כדין, בשונה מעובדים זרים שהם מבקשי מקלט או מסתננים, הובהר כי הרישיונות אשר ניתנים לתאגידי ביניין המשמשים קבלני כוח אדם של עובדים זרים בענף, חלים על כל עובד זר שמבוקש להעסיק בענף - הן על עובדים אשר מגיעים לישראל במסגרת הסכמים בילטראליים והן על עובדים שכבר שוהים בישראל.

...

לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשת המערערות לקבוע שהעבירה על פי כתב האישום אינה עולה כדי "עבירה חמורה", שכן, כפי שפורט לעיל, יש לבחון את העבירה לאור כלל הנסיבות הרלוונטיות והסמכות בעניין זה ניתנה לממונה.

משמצאנו כי נפלו פגמים בהפעלת הסמכות, כמפורט לעיל, הדרך הראויה היא להשיב את הסוגיה לבחינה נוספת על ידי הרשות המוסמכת לקביעת עמדתה ביחס לכך [השוו: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999)].

סוף דבר – בקשת ההיתר תוחזר למנהל הכללי של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, על מנת שיבחן בשנית עמדתו ביחס לשאלה האם העבירה נשוא כתב האישום עולה כדי עבירה חמורה, בשים לב לכלל הנסיבות וכמפורט בסעיפים 27-32 לעיל וכן ביחס ליתר התנאים למתן ההיתר, כאמור בסעיף 37 לעיל.

ההליך בבית הדין התובע הגיש את תביעתו תחילה נגד הנתבעת, מנהלה מר לאנס ויאצ'סלב (להלן: "מר ויאצ'סלב"), ונגד הסתדרות עובדי הבניין.

התביעה להפרשי שכר כאמור התובע טען כי סוכם עמו על שכר חודשי בגובה 10,000 ₪, אולם הוא לא הביא ראיה כלשהיא לתמוך בטענותיו בעיניין זה. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו של התובע נטען, על סמך כתבות באנטרנט, כי שכר המינימום המשולם בענף הבנייה עומד על סך 10,000 ₪, ונראה כי לטעמו זה הוא המקור הנורמאטיבי לתביעתו.

מעבר לחובה למסור הודעה על תנאי העסקה, סעיף 1ג' לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") אוסר על מעסיקים להעסיק עובדים זרים ללא הסכם עבודה.

] כאמור לא מצאנו כי התובע פוטר מעבודתו או כי הנתבעת "הפרה" לכאורה את הסכם העבודה בין הצדדים, ולא מצאנו איפוא מקור נורמאטיבי לחיוב הנתבעת בפצוי כזה.

...

בהתאם לסעיף 26א לחוק הגנת השכר, מצא בית הדין כי מעסיק מסר לעובד ביודעין תלוש שכר שלא נרשמו בו הפרטים הנדרשים, כולם או חלקם, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק.

בשים לב כי הנתבעת הנפיקה תלושי שכר לתובע, והתובע אישר כי השכר ששולם לו תאם את הסכומים המפורטים בתלושי השכר[footnoteRef:17], לא מצאנו ראיה לכך כי לתובע לא נמסרו תלושי שכר לכאורה.

נוכח האמור לא מצאנו הצדקה לפסיקת פיצוי ברכיב תביעה זה. סוף דבר בנסיבות אלה, הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה, סך של 10,937 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן: פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 5,000 ₪; פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה ולפיצויים בסך 7,336 ₪; שי לחג בסך 500 ₪; סה"כ 12,836 ₪ בניכוי 1,899 ₪ ששולמו לאחר הגשת התביעה = 10,937 ₪ על הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.2019 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

יש לדחות את טענת המשיבה כי ההוראה בעיניין אי השבת התשלום הראשון נכללת בסעיף 19 להסכם, שכן סעיף זה כותרתו "הפרת הסכם". אין לצפות מאדם סביר כי יבין כי הוראות אלה רלוואנטיות לכל מקרה של ביטול ההסכם.

בנוסף, עיקר ההסכם עוסק בשכירות ובתנאיה, ולא בשלושת השירותים הנ"ל. מכל מקום, החלוקה הכספית היא המכריעה בעניינינו, וזניחוּת הקפם הכספי של שלושת השירותים שנזכרו לעיל לעומת מחירה הכולל של העסקה, מביא כאמור למסקנה שאין מדובר בעיסקה מתמשכת.

המבקשת טענה גם כי מקור הסמיכה נוסף קיים בסעיף 37 לחוק הגנת הצרכן, אך שם מדובר בהסמכה כללית של השר ("השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו"), ומקום בו קיימת הסמיכה מפורטת, יש לפעול לפיה, והיא, ולא ההסמכה הכללית, מתאימה יותר לשמש כמקור הסמכות (בג"צ 2875/18 היתאגדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבניין נ' ממשלת ישראל פסקה 28 (18.6.19), במיוחד כאשר מנסים להשתמש בהסמכה הכללית לצורך חריגה מההסמכה המפורטת.

...

בעניין זה אני מקבל את הֶסבּרה בעדות לפיו: "יש לי רכב אחד לצורך עבודה שעליו אני עושה את כל הקילומטראז' העודף ועוד רכב אחד משפחתי (הוא הרכב מושא הדיון – י.ק.)" (עמ' 17 ש' 24-27).

סיכום בקשת האישור נדחית ויחד איתה נדחית גם תביעתה האישית של המבקשת.

בהתחשב בליקוי במיקום ההוראה בדבר אי השבת התשלום הראשון בהסכם השכירות, תשלם המבקשת למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל מופחת של 10,000 ₪.

טענות התובע התובע שהה בישראל מתוקף אשרת ב'1 והועסק בענף הבניין אצל הנתבעת 1, חברה למתן שירותי כח אדם של עובדים זרים בענף הבניין, מחודש 6/16 ועד ליום 17.6.20 (46 חודשים).

על כן עתר התובע לפצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר לדוגמה בסך 23,000 ₪ (500 ₪ עבור כל תלוש שהופק) וכן 9,000 ₪ נוספים (500 ₪ בגין כל תלוש שלא הופק); הודעה על אי מתן הודעה לעובד- לטענתו במשך כל תקופת העסקתו לא נימסר לו הסכם העסקה תוך הפרת החוק והנוהל (9.4.0001).

לטענתו, חל עליו ההסכם הקבוצי או צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות והצמ"ה. אשר לאחריות הנתבעת 2 טען התובע כי יש לחייבה בתשלום זכויותיו עבור כל תקופת העסקתו לפי מודל אחריות של רשלנות, שכן הנתבעת 2 במודע או ברשלנות עצמה עיניה והתעלמה מהתנאים להם היה זכאי וכן לא פיקחה או וידאה כי הוא מקבל את כל זכויותיו מאת הנתבעת 1.

...

על כן, ומששולמה כל החופשה, דין התביעה ברכיב זה – להידחות.

דין טענות התובע להידחות.

התובע אף לא הציג גרסה בעניין זה. על כן, דין תביעתו ברכיב זה – להידחות.

על כן- דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

סוף דבר דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

התביעה נגד הנתבעת 2 - נדחית.