הפרת חובת נאמנות עורך דין באישור חתימה כוזבת

בתביעה שלפני נתבע סעד כדלהלן: להצהיר כי חתימת נתבעת 1 (להלן: "רווית") בשם יצחק בוכמן ובנו בע"מ (להלן: "החברה") על הסכמים משנת 2009 הכוללים: "הסכם מתן שירותים מיום 8.2.2009, "הסכם אופציה" מיום 8.2.2009, "הסכם מכר" בין החברה לבין נתבעת 6 (להלן: "נצר"), נתבע 2 (להלן: "עו"ד כהן"), נתבע 3 (להלן: "עו"ד אשלגי"), נתבע 4 (להלן: "עו"ד אשל") ונתבעת 5 (להלן: "עו"ד ליבנה") ואגרת חוב מיום 9.3.2009 (להלן: "הסכמי 2009"), נעשתה שלא כדין, לרבות תוך הפרת חובות שחבה רווית לחברה כמנהלת וכדירקטורית, והיא בטלה מעיקרה ו/או מבוטלת, ולהורות לעוה"ד של מרדכי בוכמן ז"ל ואהובה בוכמן ז"ל, ו/או לרווחת ו/או לבוכמן ייזום ובניה בע"מ ו/או לנתבעים 2 – 6 (להלן: "עורכי הדין" או "היזמים") להשיב את כל הכספים ו/או הזכויות ו/או טובות ההנאה שלקחו או קיבלו שלא כדין מהחברה בקשר עם הסכמי 2009.

כך שמשו עורכי הדין ביועצים עליהם הסתמכה החברה "באופן בלעדי" מצד אחד של העסקה ו"יזמים" מצד שני של העסקה כאשר הם מנהלים משא ומתן בשם שני הצדדים, תוך ניגוד עניינים "קצוני ופסול" והפרת חובת הנאמנות לחברה.

טענות הנתבעים: לתובעות "טענות אופורטוניסטיות, כוזבות, כבושות וחסרות תום לב, במסגרתן מנסות התובעות לבטל בדיעבד – שנים רבות לאחר שהנתבעים מילאו חלקם בהסכמים, ביצעו את כל התחייבויותיהם והשביחו את המקרקעין באופן דרמאטי – שלושה הסכמים שנחתמו בין הנתבעים ויאיר נצר לבין חברת בוכמן ובנו בע"מ (להלן: "החברה") בחודש פברואר 2009 (להלן: "הסכמי ההשבחה").

במסגרת הסכמי 2009, הוסכם כי עורכי הדין יפעלו להשבחת נכס המקרקעין שבבעלות החברה ובתמורה יקבלו "אחוז מסוים מסכום ההשבחה". בתוך כך ונוכח הקשיים התזרימיים בהם הייתה החברה, הסכימו עורכי הדין לבקשת החברה, לשאת "בכל ההוצאות הדרושות לצורך קידום הפרויקט". לאחר חתימת הסכמי 2009, פעלו עורכי הדין "באופן מאומץ במשך מספר שנים לצורך קידום הפרויקט, ובין היתר, איתרו מסמכים לבירור זכויות החברה במקרקעין, בדקו את המצב התיכנוני של המקרקעין והוסיפו "זכויות בנייה מרובות מכוח תכנית יפו B, שלא היו ידועות קודם". עורכי הדין פעלו לאגד את הדיירים במקרקעין, יצרו שתוף פעולה עם הערייה שהייתה אף היא בעלת זכויות במקרקעין, התקשרו עם אדריכלים לעריכת תכנית השבחה במקרקעין, פנו ליועצים שונים והוציאו "מאות אלפי שקלים לצורך השבחת הנכס". בסה"כ בעקבות הפעולות שביצעו הצליחו עורכי הדין לגרום לכך ששווי זכויותיה של החברה במקרקעין עלה מ – 3.7 מיליון ₪ כאמור בחוות הדעת של השמאי אחיקם ביתן משנת 2007, עד לשווי של כ – 33 מיליון ₪ כאמור בחוות הדעת של השמאי שאול רוזנברג משנת 2015.

...

באותה עת בדיוק אלי אשל נכנס כשותף במשרד, ממש במקביל, ובעצם איתם בחרנו להתקשר בסופו של דבר.

בהקשר זה, איני מקבל את טענתו של עו"ד יורם כהן כאילו עורכי הדין הצליחו להשלים 95% מהשבחת המקרקעין.

סוף דבר נקבע בזאת, כי בכפוף לתשלום סך של 750,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין בתוך 90 ימים, אשר לאחריהם יישא סכום זה ריבית והצמדה כדין מהיום, ההסכם למתן שירותים שנחתם ביום 8.2.2009 בין הנתבעים לבין החברה, בטל.

בגין מעשיו הנטענים, יוחסו למערער עבירות של שליחת יד בכספי פקדון, לפי סעיף 40 לכללי לישכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן- כללי האתיקה); מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע (שלוש עבירות), לפי סעיפים 53 ו- 62 לחוק; היתנהגות שאיננה הולמת את מיקצוע עריכת הדין (שלוש עבירות), לפי סעיף 61(3) לחוק; הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח (שתי עבירות), לפי סעיף 2 לכללי לישכת עורכי-הדין, תשכ"א- 1961; עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88ו -61(1) לחוק; וטיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק.

גירסתם נמצאה עקבית, ברורה, נטולת סתירות, מתיישבת עם הגיונם של דברים ומחוזקת בחומר הראייתי שהוגש בתיק, עיקרו במכתבים ששלחו המתלוננים, בין היתר באמצעות הזוג פישבין, למערער במהלך הטיפול בתיק.

מעבר לצורך, נקבע, כי לשונו של כלל 34 לכללי האתיקה, המעגן איסור הטעה, ועל-פי כללי הפרשנות התכליתית, לא ניתן לאבחן בין הטעה של בית-משפט לבין הטעה של מזכירות בית-המשפט או לישכת ההוצאה-לפועל, ואחד הם. על כן, בדין הורשע המערער בגין הצהרת הכזב, כאמור, בייפוי הכוח אשר נימסר לאיריס פישבין.

בהודעת העירעור, ולאחר שהציג את המהלך הדיוני בהליך המשמעתי לפני בית-הדין המחוזי, השיג המערער על דחיית טענתו לבטלות ההליך מטעמים הגנה מן הצדק ובשל פגיעה בקיומו של הליך הוגן היורדת לשורשו של ההליך, על-יסוד, ביחד ולחוד, הנימוקים הבאים: אי חתימת הכרעת-הדין על-ידי אחד מחברי ההרכב באופן אישי; מתן הכרעת-הדין בחלוף שנתיים וחצי, בנגוד לכלל 42 לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה- 2015 (להלן- כללי סדרי הדין); קיומו של דיון שמיעת ראיות בגדריו העידו עדי המשיבה ללא נוכחות המערער וחרף בקשת דחייה עקב אשפוזו בבית-חולים; אי מינוי סנגור למערער חרף בקשותיו לפי סעיף 17 לכללי סדרי-הדין ואפשרות הרחקתו לצמיתות מהלישכה; מניעת המערער למסור עדותו בעדות ראשית; אי הגשת סיכומים בשל שלא קיבל את ההחלטה שהמורה על הגשתם; אי זימון עד הגנה אשר יש בפיו להעיד על מסירת עותק של המסמכים לידי המתלוננים תוך מתן משקל לחובו לאי העדתו; דחיית בקשתו לדחיית מועד הטיעונים לעונש, לאחר שנמסרה לו הודעה 3 ימים קודם לדיון בלבד, בעוד שגזר-הדין ניתן בסופו של דבר בחלוף שנתיים וארבעה חודשים; שהוי בלתי סביר ובלתי מידתי בהתמשכות ההליך.

ובאותו עניין, ולהלכה, ניתן להרשיע בדין המשמעתי בגין מעשה של עיכוב מסמכים שלא כדין, תוך הפרת הוראת סעיף 88 לחוק ועל-יסוד סעיף 61(1) לחוק (ראה בעיניין: על"ע 17/86 פלונית נ' לישכת עורכי הדין, מא(4) 770 (1987); בר"ש 3790/16 דני זילברשלג נ' ועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין בתל אביב (08.06.2016)).

...

לאור כל האמור, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-הקובלנה.

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

לשון אחר, משנבצר מחבר המותב לחתום באופן פורמלי על הכרעת הדין, המקובלת עליו ועשה כן באמצעות הסמכה מלאה ומפורשת של ראש ההרכב, לחתום בשמו, אין בכך פסול לא כל שכן, כזה היורד לשורש העניין.

סוף דבר, ומכל הטעמים שהובאו לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה.

ואולם בסופו של יום הוגש לתיק ההוצאה לפועל אישור מסירה כוזב, שנחתם על ידי נתבע 1 עצמו ולא על ידי בא כוחו, נתבע 3.

נטען, כי הם הפרו את חובת הנאמנות וחובת הזהירות כלפי המנוח, בכך שלא הודיעו לראש ההוצאה לפועל כי צוי העיקול מתייחסים לחשבונות בנק של תושב זר ושבמשך 25 שנים לא הייתה בהם כל פעילות.

ואולם, שעה שמדובר ביחסי עורך דין והצד שכנגד, יש לנקוט משנה זהירות בהטלת חובת זהירות מעין זו ויש לצמצם בהרחבת גדריה (ע"א 3521/11 עו"ד **** וגנר נ' עבדי, פ''ד סז(1) 84 (2014); ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 427; ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92 (1994); ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, בעמ' 471 (1990)).

...

בהמשך, בחודש נובמבר 2004, ככל הנראה, בעקבות בקשה שהוגשה על ידו, קבע ראש ההוצאה לפועל כי "מאחר והאזהרה שנשלחה באמצעות מזכירות ההוצאה לפועל לא חזרה למרות שחלף זמן ניכר אני מאשר מסירה אישית של האזהרה על ידי בא כוח הזוכה". או אז, הונפקה אזהרה חדשה למנוח, והוא קרא לנתבע 1 למשרדו, מסר לו את מסמכי האזהרה על מנת שזה יבצע את המסירה בעצמו.

מסקנה זו נכונה גם ביחס לשאר הנתבעים.

התביעה כנגד נתבע 3, נדחית.

התביעה כנגד נתבעת 4 גם היא נדחית.

אז, לטענת התובע, התברר לו שהמבקש אשר אמור היה לשמש כנאמן על הכספים, משך את הכספים והעבירם ל"גורמים עלומים", תוך הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליו וחובותיו כעורך דין.

התובע טוען כי מזיג והמבקש ביצעו כלפיו תרמית וכי המבקש שימש 'צנור' לגניבת הכספים, תוך יצירת מצג של עורך דין השומר על הכספים, שעה שהוא שיתף פעולה עם מזיג להטעיית התובע, לנטילת כספו של התובע והעלמת הכספים ליעדים לא ידועים, יצר מזג כוזב ולא עמד בהתחייבותו כנאמן על הכספים ובחובותיו כעורך דין.

בכתב ההגנה כפר המבקש בטענות נגדו, טען להתיישנות התביעה ולגוף העניין טען, בין היתר, שהוא לא היה נאמן של התובע, כי קיבל את השקים של התובע ממזיג והפקיד אותם בחשבון נאמנות ייעודי לתכליתם על פי ההסכם עליו חתם התובע.

בפסק דין לא נדונו 'הכספים האסורים', חתימת הסכם עם חברה שאינה קיימת, עירבוב הכספים ששילם התובע עם אחרים, משיכת כספים מבלי שהתובע חתם על מיסמכי הפנייה לרמ"י ומבלי שרמ"י ידעה על העסקה וביחס לקבלת כספים לאחר חלוף 'המועד הקובע' וקביעות פסק הדין בעיניין היתנהלות המבקש החתמת מומלצים לאחר המועד הקבוע להתנהלות המבקש יום לאחר המועד הקובע, ולא שנה וחצי מאוחר יותר כמו במקרה זה. התובע טוען לקיומה של עילה ויריבות אישית עם המבקש להשבת הכספים משהמבקש הפר את חובותיו כעורך דין וכנאמן ושמדובר בשאלות עובדתיות הטעונות בירור והבאת ראיות.

...

תמצית הטענות המבקש טוען שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ומחמת מעשה בית דין, ולחלופין להורות על מחיקתה נגדו בהיעדר עילה ויריבות.

במקרה זה, לאחר עיון בכתב התביעה ובחינת טענות הצדדים, לא מצאתי שיש לקבל את הבקשה ולהורות על סילוק התביעה באיבה; טענת ההתיישנות דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור.

הבקשה אפוא נדחית.

הוסכם במסגרת הסכם המכר, כי התשלום הראשון, בסך של 500,000 ₪ יופקד בידי עורך דין המהימן על הצדדים ויועבר למשיב עד ליום אישור המשכנתא.

מקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא כי היתנהלות המערער עולה כדי הפרת חובתו כלפי המשיב לפעול לטובתו בנאמנות, בהתאם להוראת סעיף 54 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 וסעיף 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, ולפי אמות המידה האובייקטיביות שפותחו בהלכה הפסוקה לבחינת חובת הזהירות והפעלת המיומנות של עורך דין, המקבל על עצמו טפול בעיניינו של לקוח (ראו ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר, פ"ד נה(4) 958 (2001)).

בית משפט קמא קבע, כי המשיב והרוכשים התקשרו בהסכם מכר פקטבי, כי המשיב חתם על תצהיר כוזב לפיו קיבל תמורה בסך של 500,000 ₪ לצורך קבלת משכנתא מהבנק, וכי המשיב והרוכשים בחרו להעביר את הזכויות בנכס על שם הרוכשים טרם תשלום התמורה.

...

קביעות אלה של בית משפט קמא בדבר מעשיו של המשיב מבססות המסקנה כי יש מקום לייחס למשיב אשם תורם משמעותי.

סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שמסכום הפיצוי שנפסק יופחת אשם תורם בשיעור של 25%, ובהתאם יועמד הפיצוי על סך של 505,715 ₪.

אנו מורים על השבת העירבון שהופקד לידי המערער באמצעות ב"כ. המזכירות תעביר את פסק הדין לב"כ המערער ולמשיב.