הפרת חובת החוזה בין הבנק ללקוח

שני הצדדים מחויבים בהוראות התעריפון, המהוה חוזה בין הבנק ללקוחותיו, המעניק שקיפות ביחס לעמלות הנגבות בגין פעולות שונות המבוצעות על ידי הלקוחות ועל הבנק מוטלת החובה לפעול על פיו.

גביית עמלת משיכה מהוה הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת תום הלב החוזית והתנהלות הבנק הייתה, לכל הפחות, רשלנית ומהוה עשיית עושר ולא במשפט.

...

מהאמור עד כאן המסקנה היא, שעל פי חוק הבנקאות שירות ללקוח ועל פי כללי העמלות, הבנק היה רשאי לגבות עמלה בגין משיכת מזומן במכשיר אוטומטי.

סבורני, שלא ניתן לאשר הגשת תובענה ייצוגית להחזר עמלות על סך של 225,280,000 ₪ ולחלופין על סך של 135,168,000 ₪, עקב השמטה מקרית, כאשר העמלה אושרה על ידי נגיד בנק ישראל, כאשר העמלה קיימת בתעריפון המצומצם, הנמסר ללקוחות הבנק, מפורסם באתר האינטרנט, בסניפי הבנק ובמכשירי הבנק האוטומטיים.

סוף דבר הבקשה לאישור התובענה כייצוגית – נדחית.

על כך כבר נפסק: "מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו. חובת הסודות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות... בלעדי אלה לא תיכון, ונימצא אז נפגע גם האנטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס צבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודות הבנקאית ומבדיל אותה מחובת הסודות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו" (ע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי פ"ד מ"ז(5) 764, 772) אין גם חולק על כך שהפרת חובת הסודות הבנקאית מהוה פגיעה בפרטיות.

...

נוכח נימוקים אלו נמצא שאין בסיס לטענה לפגיעה בפרטיות התובעים, והטענה – נדחית.

כך נמצא שגם הטענה להוצאת לשון הרע – נדחית.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

עילות התביעה לפי הבקשה לאישור הן הפרת חוזה בהתאם לסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973; עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979; הטעה ופגיעה בנסיבות מיוחדות – ניצול מצוקתו של הלקוח, ליתר דיוק – בהתאם לסעיפים 3 ו-4, בהתאמה, לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981; הפרה של חובות תום הלב, הזהירות והאמון המוגברות כלפי הלקוחות; עוולות הרשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; העוולה של הפרת חובה חקוקה על-פי סעיף 63 לאותה פקודה.

ההסכם – ולא פרסומים כאלה או אחרים באתרי המרשתת של משרדי הממשלה, שבהם בנק לאומי רואה פירסומת – קובע את התנאים ואת הבחנים למתן ההלוואות ואת הליכי האישור שלהן, ואינו סותר את החוזים המחייבים שבין הבנק ללקוחותיו.

...

אני סבורה כי טוב עשו המבקשים כשהחליטו להסתלק מהבקשה לאישור.

בשים לב לכל המפורט לעיל אני מקבלת את הבקשה להסתלק מהבקשה לאישור נגד שני המשיבים, ומורה על דחיית תביעתם האישית של המבקשים.

הקבוצה בבקשת האישור הוגדרה באופן הבא: "כל לקוחות בנק לאומי עליהם חל התעריפון ללקוחות יחידים ולעסקים קטנים אשר חויבו במהלך שבע השנים עובר למועד הגשת בקשה זו ביותר מעמלת מינימום אחת עבור כתב ערבות בנקאית". העילות שצוינו בבקשת האישור הן: הפרת חוזה; הטעה לפי סעיף 3(6) לחוק הבנקאות והפרת חובת הגילוי לפי סעיף 26א(א) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 (להלן: "כללי הבנקאות"); הפרת חובה חקוקה (סעיף 3 לחוק הבנקאות וסעיף 26א לכללי הבנקאות); רשלנות; עשיית עושר ולא במשפט .

באופן דומה, אני מאשר גם את העילה של עשיית עושר, שהרי היתקיימו לכאורה שלושת היסודות הנדרשים לכך: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; התעשרות הבאה לזוכה מן המזכה; ההתעשרות התקבלה "שלא עפ"י זכות שבדין". כמו כן אני מאשר את העילה של הפרת חוזה, שכן גביית עמלת המינימום באופן שנתי תחת גבייתה "פר ערבות", נוגדת את לשון תעריפון הבנק, המהוה חוזה בין הצדדים, כאמור לעיל.

...

באופן דומה, אני מאשר גם את העילה של עשיית עושר, שהרי התקיימו לכאורה שלושת היסודות הנדרשים לכך: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; התעשרות הבאה לזוכה מן המזכה; ההתעשרות התקבלה "שלא עפ"י זכות שבדין". כמו כן אני מאשר את העילה של הפרת חוזה, שכן גביית עמלת המינימום באופן שנתי תחת גבייתה "פר ערבות", נוגדת את לשון תעריפון הבנק, המהווה חוזה בין הצדדים, כאמור לעיל.

אף אני סבור כי אין בעובדה שקיימת קרבה משפחתית בין שני עורכי הדין המייצגים לבין המבקשת כדי להביא, אפריורית, למסקנה כי עניינם של כלל חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, מה גם שההתנהלות בתיק עד עתה לא גילתה סימנים לכך שהמייצגים מעמידים בראש את האינטרסים שלהם ומזניחים את האינטרסים של חברי הקבוצה.

לאור האמור לעיל, נדחות טענות הבנק בשאלת ייצוג וניהול התביעה.

כנגד חובות אלו, קבע המחוקק את הוראות סעיף 24(א) לחוק, תחת הכותרת של 'פטור מאחריות', ולפיו: "אי עשיית פעולה ברכוש, לרבות ברכוש אסור, גילוי, אי גילוי, דיווח או כל מעשה או מחדל אחר לפי הוראות חוק זה, בתום לב, אין בהם הפרה של חובות סודיות ונאמנות או של חובה אחרת לפי כל דין או הסכם, ומי שעשה או שנימנע מעשיה כאמור, לא יישא באחריות פלילית, אזרחית או משמעתית בשל המעשה או המחדל." ראו לעניין זה את הניתוח מאיר העיניים של כב' השופט הרי קירש בהחלטה אשר ניתנה על ידו בבקשה למחיקת התביעה על הסף בת"א (ת"א) 43538-05-21‏ ‏ד"ר רפאל בליתי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.2022), על ההפניות והאזכורים המפורטים שם. לענייננו אפנה לאמור בסעיף 20 לאותה החלטה שם ציין כב' השופט קירש כי: "הפרשנות האמורה אף עולה בקנה אחד עם המוסבר בהצעת חוק איסור הלבנת הון (ה"ח 2809 מיום 14.4.1999, בעמוד 420), שם מוסבר כי הפטור מאחריות פלילית או אזרחית יחול על 'אדם המקיים חובות גילוי, אי גילוי ודיווח המוטלות עליו לפי החוק המוצע... מטרת הפטור המוצע לאפשר, בין היתר, למוסדות פינאנסיים למלא את החובות המוטלות עליהם לפי החוק המוצע מבלי שיהיו חשופים לתביעות בעילה של הפרת חובות סודיות או נאמנות' (שם, בעמוד 429). יוער כי ההגנה שנקבעה בסעיף 24 אף הורחבה לאחר הדיונים בכנסת עקב דרישת הבנקים שההגנה תחול גם על אי פעולה (כגון סרוב לתת שירות ללקוח) אגב מילוי הוראות החוק (ראו פרוטוקול ועדת המשנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין הצעת חוק איסור הלבנת הון, מיום 19.6.2000, בעמוד 59)." מכאן, שבהתאם להוראות סעיף 24(א) לחוק איסור הלבנת הון, פטור הבנק מאחריות אזרחית בגין כל מעשה או מחדל שביצעו נציגיו לפי חוק זה, כל עוד פעלו בתום לב. ומהי אותה חובת לב? בע"א 4880-19 הבנק הבנלאומי הראשון בע"מ נ' שושנה (רוזה) גזונטהייט ואח' (פורסם בנבו, 18.7.2022) תוארו החובות המרכזיות החלות על הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי צדדים שלישיים (סעיף 81 לפסק הדין): "בין הבנק לבין לקוחו שוררת מערכת יחסים מיוחדת. זאת, בשל חיוניות השירותים שמעניק הבנק; מעמדו הייחודי של הבנק בחיי המסחר והכלכלה; פערי הכוחות בין הצדדים (ובפרט היות הבנק 'שחקן חוזר' בזירה הפינאנסית); אופי היחסים הממושך בין השניים; והאמון שרוכש הלקוח, והציבור הרחב בכללותו, לבנק לאור מהותו כגוף מעין-צבורי, ולנוכח הידע, הכלים והמקצועיות בהם הוא מתאפיין. כפועל יוצא, מלבד ההסדרה החוזית של מערכת יחסים זו (המתוחמת בחוזה שנערך בין הבנק ללקוח ועל פי רוב מדובר בחוזה אחיד), מטיל הדין על הבנקים חובות רחבות ומוגברות כלפי לקוחותיהם, השאובות הן מכוח חקיקה מיוחדת - ובראשה חוק הבנקאות (שירות ללקוח) - והן מכוח הדין הכללי, ובכלל זאת דיני החוזים והנזיקין (ראו מבין רבים: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ״ד מח(2) 573, 585 (1994) (להלן: עניין צבאח); ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ״ד נח(5) 348, 356 (2004); ע״א 8409/04 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 9 [פורסם בנבו] (19.9.2007); ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג, פסקה 5 [פורסם בנבו] (24.11.2011); ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, פסקה 16 [פורסם בנבו] (29.6.2014) (להלן: עניין סולכור)).

...

התובעת מצידה טוענת שבשל מעשי ומחדלי הבנק נגרמה לה עוגמת נפש בשיעור של 35,000 ש"ח ופיצוי בגין לשון הרע בשל החזרת השיק בסך של 50,000 ש"ח. המחלוקות המצריכות הכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים ושמעתי אותם ואת העדים מטעמם בדיון שהתקיים בפניי, אלו הן לטעמי השאלות המצריכות הכרעה: מה היה תוכן הפגישה שהתקיימה ביום 1.1.2020 בין התובעת לבין מר כוכב נציג הבנק.

סוגיית ההוצאות משהתביעה נדחתה, ובהתאם להוראות תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), זכאי הבנק לפסיקת הוצאות לטובתו, זולת אם מצא בית המשפט שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור.

במקרה דנן, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים ואת נתוני התיק, הגעתי למסקנה כי אין מקום לחייב את התובעות בהוצאות כלשהן.

בהחלט ייתכן שאם היה הבנק מעלה את טענתו זו כבר בכתב הגנתו, היה ההליך מסתיים בשלב מוקדם הרבה יותר והיה נחסכות הוצאות וזמן שיפוטי רב.   סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.