הפרת זכרון דברים לשכירות חנות במרכז מסחרי

הרקע, וההליכים בבית משפט השלום ההליך נסוב על חוב נטען של המשיבה 1 (להלן: השוכרת) בשל חנויות, ששכרה מהמשכירות, לאחר שחתמה על הסכמי זיכיון לחנויות מרשת "אפרודיטה" להלבשה תחתונה במרכז המסחרי "קניון הזהב" בראשון לציון.

הסכם השכירות לחנות 332 עמד להסתיים ביום 31.12.09 ולכן נחתם ביום 23.7.08 זכרון דברים לפיו תשכור השוכרת במקום חנות 332, חנות אחרת, שמספרה 714, בקומה א' באגף החדש, שניבנה באותה עת בקניון.

אשר להתנהלות המשכירות בחוסר תום לב, הרי זו קביעה עובדתית של בית המשפט קמא, שאין מקום להתערב בה. מדובר על כלל היתנהלות המשכירות כלפי השוכרות, שכוללת, לפי בית המשפט קמא: הפרת התחייבויות לגבי האגף החדש, התמשכות העבודות, פגיעה ביכולת השוכרות להנות מהמושכר במלואו, סגירת החנויות בשרשראות, פריצה לחנויות, אי עמידה במועדים לפתיחת האגף החדש.

...

דיון והכרעה חיוב בהפרשי הצמדה וריבית בהחלטת התיקון קבע בית המשפט קמא, כי "נוכח התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין, וכאמור בסיפא שלו, לא מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום האמור בתוספת ריבית והצמדה ממועד חתימת הסכם הפשרה ועד מועד ביצוע התשלום בפועל. שימת לב שכפי שכבר קבעתי, חלק מטענות הנתבעות אכן התקבלו בפסק הדין מכאן שטענה זו של התובעות נדחית." המשכירות טוענות, כי היה על בית המשפט לחייב בהפרשי הצמדה וריבית מתקופת הסכם הפשרה ועד לתשלום בפועל, משום שחיוב זה מהווה שמירה על ערך הכסף ולא פעולה "עונשית". השוכרות מצדן טוענות, כי המשכירות לא ציינו תשלום חודשי מדויק, ופסק הדין ערך מחדש את ההתחשבנות בין הצדדים והביא בחשבון נתונים חשבונאיים בערכים מוחלטים, הן באשר לסכומים המגיעים למשכירות, והן באשר לסכומים, ששילמו השוכרות, ולכן כעת לא ניתן להוסיף הפרשי הצמדה וריבית רק לצד אחד של המשוואה.

הפחתת התשלומים החודשיים לתקופה שבין יוני 2012 ליוני 2013 בית המשפט קמא, לאחר שבחן וניתח את המסמכים והעדויות (מטעם המשכירות, העידו מר דני טורקניץ, מנכ"ל הקניון בשנת 2011, וגברת ניצה משען; ומטעם השוכרות, העידה הערבה) קבע: "מן האמור יובן כי אני מקבלת לכן את טענת הנתבעות (השוכרות- ע.ר.) לפיהן גרמו להן עבודות השיפוץ לנזקים רבים מקל וחומר שעה שלא ניתנה להן הודעה מוקדמת, ואף לא ניתנה להן האפשרות להתארגן מראש." (סעיף 66 לפסק הדין קמא).

ערעור השוכרות הסנקציה בהסכם הפשרה טוענות השוכרות, כי לא היה מקום להטיל עליהן סנקציה בגין אי תשלום הסכם הפשרה, משום שאי התשלום נבע מקושי כלכלי, ואף נקבע כי המשכירות נהגו בחוסר תום לב. לטעמי, דין טענה זו להידחות.

לפיכך אציע לדחות את הערעור בנקודה זו. בקשה להגשת ראיות נוספות השוכרות הגישו בקשה להוספת ראיות חדשות בערעור: חשבוניות, שלטענתן הונפקו לשוכרת בזמן אמת בגין תשלומים, שביצעה, אך לא הובאו בחשבון בטבלה שעשו המשכירות בסיכומיהן לעניין תשלומים שבוצעו על ידי השוכרות, וכאשר פסק הדין הסתמך על טבלה זו. דין הבקשה להידחות.

סוף דבר הייתי מציעה לחברי לקבל חלקית את ערעורן של המשכירות, כך שלסכום שנקבע בסעיף 83 (כפי שתוקן בהחלטת התיקון מיום 29.8.15) יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.7.13 ועד למועד התשלום בפועל; וכן כי השוכרות יחויבו בתשלום מלוא דמי השכירות לחנות 512 בסך של 38,000 ₪ לחודש ומלוא דמי הניהול בסך של 6,000 ₪ לחודש בגין החודשים יוני 2012 ועד חודש יוני 2013 (כולל).

ביום 7.1.02 נחתם זיכרון דברים בין הבעלים המקורי של המרכז המסחרי לבין בורגר ראנץ .

באשר להשכרת חנות במרכז המסחרי.

לאור האמור לעיל סבורני שהתובעות לא הרימו נטל ההוכחה להוכחת תביעתן להפרת ההסכם שביין הצדדים.

...

לאור האמור לעיל סבורני שהתובעות לא הרימו נטל ההוכחה להוכחת תביעתן להפרת ההסכם שביין הצדדים.

התביעה נדחית.

התובעות ישלמו הוצאות משפט בשים לב לגובה התביעה בסך של 25,000 ₪.

כבר עתה יצוין כי לא ברור מזכרון הדברים מי שוכר את הנכס, מהו אותו נכס והיכן הוא מצוי, אם כי למעשה לא הייתה מחלוקת של ממש כי מדובר בחנות השייכת לחברת "תל סאן בע"מ" שמר דוד לוי הוא בעליה, המצויה במרכז המסחרי שברח' טאגור 30, רמת אביב, תל-אביב, ושהייתה מושכרת ב"הסכם שכירות בלתי מוגנת" ארוך טווח לתובעת (להלן: "החנות").

הנתבע, כך נטען, אכן פנה למר לוי ביום 4.09.13 על מנת להביא לקיומו של זיכרון הדברים, ואולם בסופו של יום הפר הנתבע את ההסכם, לא שילם את התמורה במועדים שנקבעו ולא קיבל את החזקה לידיו.

...

מכל מקום, מכלול הדברים אינו מוביל למסקנה כי הנתבע מנע את התקיימות התנאי בזדון או ברשלנות.

לא ניתן אפוא, לקבוע כי הנתבע אינו זכאי להסתמך על אי התקיימות התנאי המתלה.

בשים לכל האמור, דין התביעה להידחות.

רקע ונסיבות העניין: הנתבעת שכרה מהתובעת משך מספר שנים חנות במרכז המסחרי בראש העין בתמורה לדמי שכירות חודשיים של 3,500 ₪.

המחלוקת היא אם הפרה הנתבעת את הסכם השכירות ו/או הסכם סיום השכירות; ואם כן, אם יש לחייבה בפצוי התובעת.

כותרתו "זיכרון דברים/הסכם") מעלה שהנתבעת נדרשה לפנות את המושכר עד ליום 31/1/14 בחצות.

...

יושם לב שהתובעת ובעלה לא הגיעו בפועל למושכר ודרשו עזיבת הנתבעת אותו בו ברגע, שהרי בסופו של דבר הנתבעת הודיעה לתובעת במסרון כי השאירה את המפתחות במסעדה שליד תחנת הדלק הסמוכה.

ואולם בהתאם לתצהירו של מר ראובן מלאכי בסופו של דבר דאג לפינוי המושכר בעצמו לרבות הבאת מכולת פינוי אשפה (סע' 21א' וב' לתצהיר מר מלאכי) והשוכר החדש לקח על עצמו לתקן את הדרוש תיקון במושכר ולא שילם דמי שכירות משך 3 חודשים, בסך נטען כולל של 13,500 ₪.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 5,700 ₪ בתוספת 3,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בפסיקת הוצאות לקחתי בחשבון שהתקבל רק חלק מהתביעה.

במסגרת זיכרון הדברים הועלו על כתב ההסכמות העיקריות בנוגע לשכירות חנות מספר 33, בשטח כ- 120.2 מ"ר (נטו), במרכז המסחרי (ראו נספח 1 לכתב התביעה), (להלן: "זיכרון הדברים").

אי-תשלום חלק מהחובות, ותשלום באיחור של חלק מהחובות, בנוסף לנטישת המושכר שלא כדין, מהוים הפרה יסודית של ההסכם, מצד הנתבעת, שמזכה את התובעת בפיצויי המוסכם, בסך 110,304 ₪, מחושב לפי גובה שמי השכירות ודמי הניהול ב- 6 החודשים האחרונים, בתוספת מע"מ (סעיפים 14 עד 17 לתביעה, וסעיף 19.6 להסכם השכירות).

...

עוד נקבע בפסיקה, כי נטל השכנוע באשר לקיומן של אותן עובדות המצדיקות הרמת המסך מוטל על מי שמבקש הרמת מסך ההתאגדות, ב- ע"א (מחוזי-מרכז) 8713-01-13 שאול נ' מזרחי מעקות אלומניום בע"מ (16/8/2013) נקבע כי: "בדרך כלל יש לעשות שימוש בצעד הקיצוני של הרמת מסך, רק לאחר ברור קפדני של העובדות ועל בסיסן ניתן להגיע למסקנה כי עובדות המקרה מתאימות לחריג בו מורם המסך.

סוף דבר הנני מחייב הנתבעת 1 והנתבע 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 58,590 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (8/01/2018), ועוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות.