על פי הנטען, התובע צילם את כל התמונות מושא התביעה במסגרת עסוקו הפרטי ולכן זכויות היוצרים בתמונות שייכות לו. נטען כי המועצה פירסמה חלק מהתמונות באתר האנטרנט שלה וחלק בעמוד הפייסבוק שלה, ללא רשות וללא מתן קרדיט צלום לתובע, ובכך הפרה גם את זכות הבעלות וגם את הזכות המוסרית שלו.
בעניינינו, אין מחלוקת כי התמונות מושא התביעה הן נושא לזכויות יוצרים שכן יצירת צלום נכללת כ"יצירה אמנותית" בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים.
כאשר מר חורין נישאל מה סוכם בהזמנה, הוא ענה "סוכם שאפי מצלם מופע סיום של מחול" (ש'6 עמ' 13), ובהמשך מודה כי בהזמנה לא היתה התניה על זכות השמוש של התובע בתמונות:
"אני מתעכב בכוונה על הנקודה הזו כי אין מיסמך בכתב ולכן חשוב להבין מה סוכם בהזמנה, האם מעבר למה שאמרת היו סיכומים נוספים לדוגמה אתה אומר שאסור היה לו להשתמש בתמונות בגלל שמצולמים שם ילדים, האם זה הובהר בהזמנה?
...
על הנסיבות מהן ניתן ללמוד על הכוונה המשתמעת של הצדדים עמד המלומד גרינמן באורמו:
"נסיבות המשא-ומתן שנוהל עובר להזמנה, פרטיו והתנהגות הצדדים יהיו לבטח רלוונטיים לשאלה אם קיימת הסכמה משתמעת בעניין זכויות היוצרים, כמו גם שאלת הנוהג בענף מסוים. נוסף לכך, יש לשקול את נושא התמורה, אשר לא נכלל, משום-מה, כתנאי לעצם תחולת הסעיף על יצירה, אף שהוא ללא ספק גורם חשוב ביותר בניסיון לרדת לכוונתם המשתמעת של הצדדים. אם שולם תמורת היצירה סכום המגלם ערך בעבור שימוש עתידי, יהיה בכך כדי לתמוך במסקנה בדבר קיומה של כוונה משתמעת , שלפיה יהא המזמין בעל זכות היוצרים ביצירה, יותר מאשר במקרה שבו שולמה תמורה צנועה או כזו היאה לשימוש חד פעמי בלבד ביצירה " (גרינמן, עמ' 497-8).
מכל מקום, איני מקבלת את הטענה.
סיכום:
אני מורה על דחיית התביעה העיקרית וכן התביעה שכנגד.