הפרת זכויות יוצרים במוזיקה על ידי מפיק

בשנת 2010, הלחין המשיב עבור המבקשים את מנגינת הנושא של הסדרה, ובהמשך, הפיק שלושה עיבודים מוזיקליים נוספים לסדרה (להלן: היצירות המוזיקליות).

כל שימוש ביצירות המוזיקליות, שנעשה על ידי הנתבעים, ממועד הודעת הביטול, ביום 5.6.2013, מהוה הפרה של זכות היוצרים של התובע".

...

ביום 7.8.2017, ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי, בגדרו, נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בשאלה האם השמטת הקרדיט נעשתה, כטענת המשיב, "בצורה מודעת ומכוונת", או כפי שנטען על-ידי המבקשים, "בתום לב עקב תקלה". בפתח הדברים, ציין בית משפט קמא כי: "בין אם השמטת הקרדיט נעשתה במכוון בין אם לאו, מרגע שנודע לנתבעים על השמטת הקרדיט, מתעוררת השאלה – מדוע לא פנו להשבת הקרדיט במתכונתו המקורית...בחירת הנתבעים שלא להשיב את הקרדיט במתכונתו המקורית...מעוררת תהייה בדבר האפשרות, שהשמטת הקרדיט אכן נבעה עקב תקלה..." בהמשך, ולאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, הגיע בית משפט לכלל מסקנה, כי המבקשים הפרו את זכותו של התובע לקבל קרדיט כיוצר המוזיקה בסדרה.

אין די, לטעמי, בעובדה כי למשיב ולרעייתו אין דירת מגורים בבעלותם כדי להשליך על יכולתם הכלכלית להשיב למבקשים את סכום הפיצוי, ככל שבסופו של דבר, יתקבל הערעור.

לנוכח האמור לעיל, מסקנתי היא, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים.

סיכומו של דבר – דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 32932-05-12 רחמני ואח' נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית מדינת ישראל משרד החינוך ואח' בפני כב' השופטת נאוה בן אור התובע שמואל רחמני על ידי ב"כ עו"ד גלעד רוגל ועו"ד ניצן רובינשטיין הנתבעת (והמודיעה לצד ג') צד ג' הטלויזיה החינוכית הישראלית באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד נדב ביננבאום נתיב ונעם תיקשורת והפקות טלויזיה בע"מ על ידי ב"כ עו"ד דן פרידמן ועו"ד יונתן דה שליט פסק דין

תביעה לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק, או חוק זכות יוצרים), במסגרתה נידרשת הטלויזיה החינוכית הישראלית (להלן: הנתבעת) לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המירבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪.

האם המדובר בשימוש אגבי? זו לשונו של סעיף 22: "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צלום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנילוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי". דברי ההסבר מלמדים על תכליתה של ההוראה האמורה: "לסעיף המוצע אין מקבילה בחוק הקיים, והוא נועד לאפשר שימוש ביצירה אגב צלום או הקלטה. עקרונית עלולה להיות הפרת זכות יוצרים במוסיקה הנשמעת ברקע בעת צלום ארוע צבורי, או בעת צלום ארוע צבורי או בתמונה התלויה על הקיר במקום שבו מצלמים סרט או כתבה חדשותית. אף שמעשים אלה עשויים להחשב "כזוטי דברים", מוצע להבהיר כי אינם מהוים הפרת זכות יוצרים" (ה"ח תשס"ה מס' 196, עמ' 1116).

...

בסדרת הצילומים המופיעים ברצף, כרקע לראיון, יש משום מתן עומק לכתבה, או "צבע", ובנסיבות אלה, גם אם המדובר במקרה גבולי, מסקנתי היא כי השימוש מצוי מן העבר המפר של הגבול ולא מעברו הלגיטימי.

נוכח כל האמור לעיל מסקנתי היא כי התובע עמד בנטל להוכיח כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלו ואת זכותו המוסרית בצילום, וכי אין עומדת לנתבעת (או לחברה) הגנה של שימוש הוגן או שימוש אגבי.

המסקנה, אם כן, שהודעת צד ג' מתקבלת, ועל החברה לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק לטובת התובע.

התביעה עניינה טענת התובע להפרת זכות היוצרים שלו והפרת זכותו המוסרית בלחן שהלחין (להלן – הלחן המוגן), לשיר "אליעזר בן יהודה" (להלן – השיר), אשר מילותיו נכתבו על ידי ירון לונדון.

כל עוד הלחן מצוי היה רק "במוחו הקודח" של התובע, בפרפרזה על השיר – אזי טרם קמה זכות יוצרים ביצירה, שכן היא עדיין בגדר "רעיון". במקרה דנן, מועד הקיבוע של הלחן המוגן הוא המועד שבו מסר התובע את הלחן למעבד המוסיקלי לצורך ביצוע העיבוד לשיר טרם ביצועו על ידי הזמרת חווה אלברשטיין.

פסק הדין המנחה בעיניין מספר ההפרות – על אף שניתן טרם חקיקת חוק זכות יוצרים – הוא פסק הדין בעיניין שגיא, שעסק בהפרת זכות יוצרים ביצירה דרמאטית, שעניינה הפקת ההצגה "סיפורי דקמרון". על-פי עובדות פסק הדין, המערערים המשיכו לקיים את ההצגה 74 פעמים לאחר שבוטל הרישיון שניתן להם מבעל זכות היוצרים.

...

סוף דבר: דין תביעתו של התובע – להתקבל.

הנתבע אינו בגדר "מפר תמים" ולא עשה "שימוש הוגן" בלחן המוגן וכל טענותיו של הנתבע בעניין זה – נדחות.

בסך הכל, ישלם הנתבע לתובע פיצויים בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בלחן המוגן והפרת זכותו המוסרית בסך כולל של 130,000 ₪.

משהתברר כי במרפאה אכן מושמעים קטעי מוסיקה של יצירות מוגנות, המשודרים בערוצי מוסיקה של הרדיו והטלויזיה, והנתבעים עמדו בסירובם להסדיר את תשלום התמלוגים לתובעת, הוגשה תביעה זו. בכתב התביעה נטען כי התובעת היא בעלת הזכויות להשמעה פומבית של מוזיקה מוקלטת, שהופקה על ידי חברות תקליטים ישראליות וזרות, וכי הנתבעים משמיעים ו/או מתירים השמעה פומבית של מוזיקה מוקלטת, שלתובעת זכויות בה, ללא הרשאה כדין מן התובעת.

השאלה איננה כיצד מושמעת המוזיקה, אלא האם היא נקלטת על ידי "ציבור". כדברי המלומד ד"ר א' ח' זליגסון, בספרו יסודות דיני זכות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים (תשכ"ג), עמ' 44: "אין ספק כי גם מקבל השידור, אשר משמיע את מכשירו בפני קהל ועדה מבצע יצירה בפומבי, ועליו לשלם תמלוגים ליוצר, בלי להיתחשב בכך אם תחנת השידור מחויבת אף היא לשלם עבור אותו שידור". כך נפסק כי השמעת מוזיקה מוקלטת, באמצעות טלויזיה המוצבת בלובי של מלון, תחשב כ"השמעה בציבור" (עניין מלון דבורה הנ"ל).

טענה דומה נדחתה על ידי כב' השופט ש' לוין בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט(1) 419, 430 (1995), באומרו: "באימוץ גישתם של המערערים יהיה, בנסיבות הענין, משום מתן פרס למערערים, שאין הם ראויים לו, ומשום מתן עדוד למפרים פוטנציאליים של זכויות יוצרים, שאם המחבר יסרב לתת להם רשיון לניצול זכויותיו יוכלו להפר אותן ללא כל סנקציה מעבר לסכום שממילא הם היו מוכנים לשלם תמורת מתן הרישיון". אכן, הנזק הממשי שניגרם לתובע הנו אחד הגורמים שיש להביאו בחשבון לעניין סכום הפצוי ללא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 56(ב)(4) לחוק, אך הוא בפירוש איננו היחיד.

...

הטענה כי הנתבעים אינם אחראים למעשי עובדיהם, אם אלו פעלו בניגוד להנחיות - דינה להידחות, גם אם ניתנה הנחיה שכזו והיא לא מולאה.

בנסיבות המקרה דנן, כאשר מחד סרבו הנתבעים במשך תקופה ארוכה להסדיר את תשלום התמלוגים לתובעת, תוך שהם נתלים בהבחנות משפטיות חסרות בסיס בין עניינם לבין יתר המקרים בהם נקבע כי השמעת מוזיקה ללא אישור התובעת מהווה הפרה של זכויותיה, אך מאידך, הרווח שהפיקו הנתבעים מהפרת זכויות התובעת, כמו גם ההפסד שנגרם לתובעת מהפרת זכויותיה איננו רב, וזאת במיוחד לאור עיסוקם של הנתבעים והעובדה שהשמעת מוזיקה בחדרי ההמתנה של המרפאות איננה חלק מרכזי בעיסוקם, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 25,000 ₪, ובסך הכל 50,000 ₪ בגין שתי הפרות.

בכך הבאתי בחשבון גם את העובדה שזו התביעה השניה שמגישה התובעת נגד הנתבעים 2-3 באותה עילה ובנסיבות דומות, ושהנתבעים 2-3 התחייבו שלא להפר את זכויות התובעת והפרו התחייבות זו, תוך שהם מעלים טענות חסרות בסיס.בעלותם או ב 4 שםיהיה בשליטתם הן במכון הכושר עמ'להשמיע ערוצי מוסיקהביקש להעביר ערץ.רה.פאות_______________________________________ סיכום התביעה מתקבלת.

]השופט א' רובינשטיין: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט בן זמרה) מיום 1.2.00 בתיק אזרחי 1088/98, בגדריו נפסקו למערערות תשלומים בגין שידור יצירות מוזיקליות על-ידי המשיבה.

הסכום הכולל של התביעה עמד על 7,340,000 ₪, ולחלופין, לפי רשימות של שידורי המשיבה בפועל שנערכו לאחר שידורם (להלן: הרשימות), או לפי מדפסים של שידורי המשיבה המתוכננים שהופקו בטרם היתקיימו השידורים (להלן: המדפסים).

עוד נקבע, כי הוכח שבמשך שנים – ועד 1985 – נהגה המשיבה לשלם למוציאים לאור של עיבודים תזמורתיים בעבור כל השידורים החוזרים; כי הוכח ממכתביהם של מינהלי "קול המוסיקה" או חטיבת המוסיקה מהשנים 1985 ו-1986, שצורפו לתצהיריו של מר מ' פיינגרס, ושנשלחו לחברת IMP שייצגה את המערערות, כי המשיבה הכירה בזכות המערערות לדמי שידור בעבור שידורים חוזרים, תוך בקשה להנחה של 50% בהיתחשב במצבן הכספי הדחוק של המשיבה ושל התזמורת; כי הוכח שמאז 1985 לא שילמה המשיבה למי מהמערערות כל תשלום בגין שידורים חוזרים, זולת ארבעה חשבונות ששולמו מאז 1990 ואילך; כי הוכח שהזכות לשידור חוזר של ביצוע פומבי של תיזמורת אינה כלולה בזכויות המוענקות על-ידי אקו"ם בתמורה לתשלום בעבור השמוש בזכות היוצרים שביצירה, להבדיל מהשמוש בזכות היוצרים שבביצוע התזמורתי; כי הוכח שבפועל שילמה המשיבה מדי פעם בעבור שידורים חוזרים גם למוציאים-לאור אחרים של עיבודים תזמורתיים, וזאת לא מחמת טעות אנוש, כדבריו של העד מטעמה מר ר' שמש.

כן הודגש - מחוץ לגדר השאלות שבמחלוקת – כי בהעדר הסכם כאמור, זכאיות לכאורה המערערות לפצוי בגין כל שידור חוזר ללא רשות, שכן כל שידור הוא בגדר הפרת זכות יוצרים, המזכה בפצוי לפי סעיף 4א(5) לפקודת זכות יוצרים.

...

אשר לשכר הטרחה, לא מצאנו מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא.

הכרעה התוצאה היא, כי איננו נעתרים לערעורים למעט בעניין הריבית כאמור.

בסופו של דבר קבע בית המשפט את אשר קבע.