הנתבע יחד עם הנתבע 3 (להלן: "עיוש"), חתמו בשמה של החברה, על תוספת להסכם השכירות, בה הצהירו כי הנם מנהליה ומורשי חתימה היחידים בה. השניים שמשו כערבים בערבות אואל לפרעון שטר החוב על ידי החברה.
בלאני טען בתצהירו: "כבר בתחילת 2018, עקב אי עמידה בתשלום דמי השכירות, הודעתי לנתבעת 1 (באמצעות יוסי) שאם דמי השכירות לא ישולמו מיידית, איאלץ לפעול לסילוק ידה מהמושכר עקב הפרה יסודית של הסכם השכירות." (סעיף 39).
(סעיף 44 לתצהיר)
בסיכומיו טען הנתבע כי עיוש אכן פעל מול בלאני להסרת ערבויותיו של הנתבע, כאשר בסמוך לאחר החתימה על הסכם ההיפרדות היתקיימה בין השניים ישיבה במשרדי החברה והוסכם ביניהם כי לאור העובדה, שהנתבע כבר אינו מעורב בניהול החברה והפסיק את מעורבותה בה באופן סופי ומוחלט, יוותר עיוש כערב להתחייבויותיה של החברה, הן לגבי שטר החוב והן לגבי הערבות האישית- זאת מבלי שהוצגה כל דרישה מאת מר בלאני להבאת ערב חלופי או להוספתן של ערבויות מצדו של עיוש (סעיף 9 לסיכומים).
הוראה דומה לא נכללה בהתייחס לערבותו של הנתבע לפי התוספת להסכם השכירות, ושטר החוב שניתן לפי הוראות התוספת ולמעשה התוספת להסכם איננה דנה בגורלן של ערבויות אלה.
...
בנוסף, סבורני כי ניתן היה לפעול בדרכים אחרות, כגון: השגת הסדר בין הצדדים לפינוי המושכר ואיתור שוכר חילופי על ידי התובעת, או בדרך של מימוש הציוד והמכונות שהיו בבעלות החברה ואשר נטען כי לבסוף הועלמו מהמושכר.
כן סבורני כי ניתן היה לנקוט באמצעים אלה בצורה יעילה יותר, ככל שהתובעת היתה מקדימה ומיידעת את הנתבע בחובותיה של החברה, לפני שאלה הלכו ותפחו כמו גם חובותיו של עיוש, עד לכניסתו להליך של פשיטת רגל ביולי 2018.
סוף דבר
לאור קביעתי האמורה אני דוחה את דרישת התובעת לחיוב הנתבע בכלל חובות החברה, למעט סך של 83,560 ₪ (היינו חוב דמי השכירות בסך של 138,060 ₪ בניכוי הסכומים ששולמו עד וכולל נובמבר 2017, בסך כולל של 54,500 ₪ ).