על פי ההסכם, (להלן: "הסכם הקומבינאציה") העיסקה שבבסיסו הנה עיסקת קומבינאציה, על פיה התחייבה הנתבעת למכור ולהעביר על שם ברזל הצפון מחצית מזכויות הבעלות במיגרש, ואילו ברזל הצפון התחייבה לבנות על המיגרש ביניין דו משפחתי, כאשר דירה אחת בו, העליונה, (להלן: "הדירה העליונה"), תיוחד לנתבעת, כתמורה עבור מחצית מזכויות הבעלות במיגרש כאמור, ואילו הדירה השנייה, התחתונה (להלן: "הדירה התחתונה"), תיוחד לברזל הצפון.
הנתבעת טוענת כי ברזל הצפון הפרה את הסכם הקומבינאציה, ראשית לכל בכך שלא השלימה את הבנייה בתוך המועדים שהתחייבה להם על פי ההסכם, אלא רק באיחור ניכר, בנתה בנגוד להיתר הבנייה שקבלה, ולא מנעה מן התובע 1, שהוא בעל השליטה בה, לפלוש לדירה ביחד עם רעייתו, התובעת מספר 2, מבלי לקבל את רשותה או הסכמתה של הנתבעת.
כפי שכבר נאמר לעיל, הנתבעת אינה כופרת בכך כי, לאחר שהתובעים לא עמדו בתנאי הסכם הפשרה, היא הייתה מוכנה לאפשר להם לרכוש את הדירה התחתונה תמורת סך של 490,000$, אלא שדרשה כי השער על פיו יחושב התשלום יהא שער של 4.7 ₪ לדולר, שהוא קרוב לשער הדולר בו מכרה ברזל הצפון את הדירה העליונה לגליק, אלא שהנתבעים לא השיבו להצעה זו, לא בחיוב ולא בשלילה, ורק לאחר מכן, העלו התובעים את גרסת הכזב בעיניין חובתה של הנתבעת לאפשר להם לרשום שעבוד על הדירה התחתונה כבטוחה לקבלת המימון.
...
אני סבור שיש להשיב על שאלה זו בשלילה.
משאלו הם פני הדברים, לא קמה זכותם של התובעים לאכיפת הסכם הפשרה, ויש לדחות את תביעתם.
משאלו הם פני הדברים, אין מנוס מדחיית התביעה.
