בפני בקשה לאישור הסדר פשרה בהתאם לסעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") במסגרתה נטען כי המשיבה, מקס איט פיננסים בע"מ (לשעבר לאומי קארד בע"מ) (להלן: "המשיבה") גובה עמלת "דמי כרטיס" בגין חודש מלא וזאת כאשר גם במהלך אותה התקופה הכרטיס בוטל או לא היה בשימוש וזאת בנגוד לכללי העמלות אשר נקבעו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 וכן בנגוד לנוהל 1/08 של המפקח על הבנקים.
כך, באשר לחישוב אשר ערכה המשיבה לעניין סך דמי הכרטיס שהיו נגבים מהלקוחות הפעילים (כולל לקוחות שכרטיסם בוטל לאחר פברואר 2019), לו היו משלמים דמי כרטיס באופן יחסי בחודש הראשון שבו החזיקו בכרטיס (ושבו שילמו בפועל דמי כרטיס מלאים), התבקשו הצדדים להבהיר מדוע לא יצורף להסכם הפשרה תצהיר מטעם המשיבה אשר יהיה בו כדי לאמת את הנתונים האמורים אשר יכלול אף היתייחסות לאופן ביצוע החיוב.
לעניין זה ר' דבריה של כב' השופטת ע' ברון בעיניין: רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מיה (מוגרבי) לפינר (פורסם בנבו, 28.10.2018) בין היתר כדלקמן:
"18. במרכז ההסדרים הרגולטוריים, ניצב חוק הבנקאות המשמש כמעין חקיקת 'הגנת-צרכן' ספציפית שנועדה להגן על הציבור הבא במגע עם התאגיד הבנקאי. תכלית החוק היא לגשר על פערי הכוחות בין הבנק ללקוח, לרסן ולהגביל את כוחו של הבנק ולהבטיח היתנהגות הגונה ביחסי הבנק עם לקוחותיו. בהנתן האמור, חוק הבנקאות קובע חובות ונורמות היתנהגות שחלות על התאגיד הבנקאי ואף מסמיך גורמים מקצועיים להתוות כללי היתנהגות בסוגיות מסוימות, כאשר הפרת החובות עשויה להצמיח חבות הן במישור האזרחי הן במישור הפלילי..."
ובאשר לטיבה של רפורמת העמלות נקבע בפסק הדין הנ"ל בין היתר כי:
"...מטרת תיקון החקיקה הייתה להגביר את השקיפות בגביית עמלות, לשפר את יכולת ההתמצאות של הלקוחות בחיובי הבנק ולאפשר להם להשוות בין מחירי העמלות המוצעים להם על ידי בנקים מתחרים. במובן זה תיקון מס' 12 הוא בעל אופי 'צרכני' מובהק, והדברים קיבלו ביטוי מפורש בהוראת סעיף 9ט(ד) לחוק הבנקאות שלפיה: 'בקביעת הכללים לפי סעיף זה, יפעל הנגיד להצגה הוגנת ומובנת של העמלות, במטרת להבטיח את יכולת הלקוחות להשוות את העלות של ניהול חשבון ואמצעי תשלום וכן יפעל בשים לב, ככל שניתן, לצורך במניעת גביה של עמלות שונות בעד אותו שירות, אלא אם כן סבר כי קיימות נסיבות המצדיקות גביה כאמור'..."
"...במוקד תיקון מס' 12 ניצבת ההנחה כי "ידע הוא כוח"; וכי פישוט העמלות לצד פירסומן בצורה הוגנת ומובנת – ומשמע, הנגשתן – עשוי לשפר את יכולת ההתמצאות של הלקוח בעמלות הנגבות ממנו ובכך גם לקדם את התחרות בין הבנקים .
נוסף על האמור הרי שתנאי הסכם הפשרה הם נגזרת של העובדה כי הסדר הפשרה מגלם מעצם טיבו את האיזון שבין סיכוי וסכוני המשך ניהול התביעה כאשר בנסיבות העניין קיים ספק בשאלה האם סוגיית אופן החיוב בעמלת דמי כרטיס לא הוכרעה במסגרת פס"ד גולדשטיין.
...
בכל הנוגע לדרך חישוב שכר הטרחה שיש לפסוק, נקבע בעניין שמש כי כעקרון, יש לבכר את שיטת האחוזים:
"סיכומם של דברים עד כה הוא, כי אנו סבורים שבתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטרחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטרחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן".
יוער, כי בפסיקה מאוחרת יותר- בעע"מ 2978/13 מי הגליל -תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יונס (פורסם בנבו, 2015), הבהיר בית המשפט העליון, כי על אף ששיטת האחוזים הינה השיטה המקובלת בישראל לחישוב שכר הטרחה, הרי שאין בית המשפט מחויב לה, אלא בנסיבות מסוימות:
"...נקודת המוצא היא אם כן, כי השיטה המקובלת בישראל לחישוב שכר טרחה וגמול בתובענות ייצוגיות היא שיטת האחוזים, החלה כאשר נפסק סעד כספי לטובת חברי הקבוצה המיוצגת. אמנם, אין משמעות הדבר כי בית המשפט חייב לפסוק בשיטה זו, אלא כי אם יבקש לנקוט בשיטת חישוב מסוימת, מעבר לשיקולים הכלליים המנויים בסעיפים 23-22 לחוק, שעניינם גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא-כוחו, יש לעשות זאת בדרך של שיטת האחוזים"
במסגרת הסדר הפשרה המליצו הצדדים הינה כי סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ישולמו למבקש וכי לבא כוח המבקש ישולם סך של 180,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, כנגד חשבונית מס כדין.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסדר הפשרה המתוקן ונותן לו תוקף של פסק דין.
המשיבה תשלם למבקש גמול בסך של 60,000 ₪ (בתוספת מע"מ) ושכר טרחה לבא כוח המבקש יעמוד על 180,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בהתאם לאמור בסעיפים 123 ו-126 לפסק הדין.
