רקע כללי:
עניין לנו בעתירת התובע לפינוי וסלוק יד וכן לסעדים כספיים על רקע הטענה להפרת הסכם מכר מקרקעין (להלן – ההסכם).
ביום 2.11.20 פנה שוב ב"כ התובע אל הנתבעים עקב אי העברת יתרת התמורה.
משלא שולמה התמורה עד למועד האמור, פנה התובע שוב ביום 19.11.20באמצעות בא כוחו אל ב"כ הנתבעים, והודיע לו על "ביטול ההסכם ודרישה לסילוק יד". בפניה זו צוין, בין היתר, כי חרף זאת שעד למועד הפניה חלפו למעלה מ-90 יום מהמועד האחרון שנקבע לתשלום מלוא התמורה על-פי ההסכם, היא טרם שולמה, מלבד סך של 350,000 ₪ ששולם במעמד החתימה על ההסכם וסך של 150,000 ₪ נוספים, ששולמו לידי אביו של התובע, ללא ידיעתו של התובע וללא הסכמתו.
תמצית טענות התובע:
לטענת התובע, לאחר שחלפו כשבועיים ימים מהמועד, שבו היה על הנתבעים להעביר את התשלום השני על-פי ההסכם בסך 150,000 ₪, הוא פנה לנתבעים באמצעות בא כוחו, על מנת לברר סיבת אי העברת התשלום.
...
משעה שנקבע, כי הוראות חוזיות אלו אכן הופרו, הרי שקמה לו הזכאות לסעד זה.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בסעיף 26 לכתב סיכום טענותיהם אודות הצדקה קיימת להתערבות בשיעור הפיצוי.
סבורני, כי ניסוחה הגורף של הוראת סעיף 13(א) להסכם, ולפיה עקב כל איחור בתשלום כלשהו, וללא כל הבחנה בין תשלום בסכום נמוך או תשלום בסכום גבוה, ישולם סכום קבוע מראש בגין כל יום של איחור, מחייב בחינה של פיצוי מוסכם שכזה, האם הוא אמנם מבטא את ציפיות הצדדים בעת כריתת ההסכם בנוגע לנזק שייגרם בעטיה של אותה הפרה.
סוף-דבר:
סיכומם של דברים:
42.1 על הנתבעים לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לידי התובע, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק דין זה;
42.2 על התובע להשיב לנתבעים כתנאי לפנוי הדירה ע"י הנתבעים סך של
350,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.6.20 ועד התשלום המלא בפועל, ובקיזוז סך של 237,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 31.12.20, ועד התשלום בפועל.
