הפרת הסכם למתן שירותי מוניות: תביעה לפיצוי מוסכם

לפני גם תביעה שכנגד בסכום של 34,258 ₪ שהגיש הנתבע בגין הפרת הסכם בעל פה בין הצדדים ובגין רשלנות והפרת חובה חקוקה, שבמסגרתה תובע הנתבע פיצוי בגין הוצאות, הפסדים ושימוש לא מורשה ברכבו על ידי התובע.

התובע אמר שהמונית תקינה וניתן לשחררה והנתבע שמכיר את רכבו היטב, הסב תשומת הלב שמאוורר הרכב, שתפקידו לקרר את המנוע ומערכת המים עובד על מהירות גבוהה מאוד דבר המלמד על מצוקה למערכת הקרור ומצב חרום של הרכב.

לפי סעיף 3 לחוק חוזה קבלנות שעניינו פגם "לא היו המלאכה או השרות בהתאם למוסכם (להלן- פגם), על המזמין להודיע לקבלן על הפגם זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו, ואם הפגם ניתן לתיקון – לתת לקבלן היזדמנות נאותה לתקנו". עוד נקבע כי המזמין אינו זכאי להסתמך על הפגם אם לא קיים את המוטל עליו ולא נתן לקבלן היזדמנות נאותה לתקנו.

...

לסיכום, הוכח שהרכב נסע בשטחי הרשות ומעל למהירות המותרת, אך לא הוכח על ידי מי. סוף דבר, התביעה מתקבלת חלקית והתביעה שכנגד נדחית.

הנתבע ישלם לתובע סכום של 14,110 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 22.8.19.

בנוסף ישלם הנתבע אגרת פתיחת תיק ואגרת מחצית שניה בסכום של 761.03 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

טענה נוספת בפי המבקש היא, כי גביית "דמי ההזמנה" בגין נסיעה מזדמנת מבססת לו, ולשאר חברי הקבוצה מספר עילות תביעה, בהן עוולת הפרת חובה חקוקה לפי הוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הפרת חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996; הפרת צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות), התשע"ח-2018; הפרת תקנה 512 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1951; עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין; התעשרות שלא כדין בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; וכן הפרת חוזה, פעולות בנגוד לחוזה, חוסר תום לב בקיום חוזה והתנהגות בדרך שאיננה מקובלת.

המשיבה אף קובעת במסגרת הסכם הנהגים שמקום בו נהג ביצע חיוב שלא כדין, היא תהא "רשאית לקזז סכום זה..." (סעיף 10 להסכם הנהגים); סעיף 23 להסכם הנהגים קובע כי הנהג ישלם פיצוי מוסכם בסך של 300 ₪ בגין כל שימוש שאינו מותר.

משמעות הדברים, היא כי נוסע במונית מצפה לקבל את השרות אליו מכוונת המשיבה.

אם כך – אני מתקשה לראות את המשיבה כמתווכת בלבד כטענתה, וזאת בשים לב לאמור לעיל, ומבלי לגרוע רק אזכיר שהמשיבה היא זו שגובה את התשלום בפעול מאת הנוסע, היא זו ששולחת קבלה עבור התשלום, היא גובה במקרים מסוימים עמלה מהנהג עבור הנסיעה, התשלום מבוצע ביישומון והמונית ממותגת בסמלי המשיבה, ובמערך ההסכמים שלה מול הנהגים ניתן לה הכוח לפקח על התנהלותם.

...

מחלוקת זו טעונה בחינה עובדתית מעמיקה שאיננה מתאימה לשלב מקדמי זה, משכך, הגעתי למסקנה כי אף עילה זו מאושרת בגדר הבקשה לאישור תובענה כייצוגית.

יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית אני סבור כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעת במחלוקת בנסיבות העניין.

סוף דבר לאור האמור לעיל, דין הבקשה לאישור תובענה כייצוגית להתקבל בכפוף לאלה: חברי הקבוצה הייצוגית יוגדרו כדלהלן: "כל נוסע בנסיעה מזדמנת ששילם באמצעות יישומון Gett, החל מחודש אפריל 2015, וחויב בתוספת תשלום בגין 'דמי הזמנה/טלפון' על המחיר הנקוב במונה בגין הנסיעה עצמה". עילות התובענה שהבקשה לאישור תובענה ייצוגית מאושרת בגינן: התרשלות המשיבה בהיעדר פעולה מספקת מצידה למניעת גביית דמי הזמנה בנסיעות מזדמנות על ידי נהגים; וכן התעשרותה של המשיבה על חשבון הנוסעים בעקבות הגבייה שנעשתה שלא כדין.

מבוא לפניי תביעה כספית לפצוי בגין הפרות של חוזי הסעה שבהם היתקשרה התובעת 1, עין הנמר הסעות נימר בע"מ (להלן: "הסעות נימר"), בעקבות זכייתה של התובעת 2, עין הנמר בע"מ (להלן: "עין הנמר"), במכרזים להסעת תלמידים, בשנים 2005 – 2013, בתחומי המועצה האזורית אבו בסמה, אשר הנתבעות, המועצה האזורית נוה מדבר והמועצה האזורית אל קסום הוקמו במקומה ונעשו חליפותיה (להלן יכונו לעתים הסעות נימר ועין הנמר, יחדיו, "התובעות"; והמועצה או המועצות האמורות – "הנתבעות").

סעיף 2 בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 קובע כי "הקבלן חייב לעשות את המלאכה או לתת את השרות והמזמין חייב לשלם את השכר, הכל לפי המוסכם בין הצדדים". כשם שהיה מוטל על חברת ההיסעים לספק את השרות לפי המוסכם, והנתבעות לא היו אמורות להיתקשר כל בוקר לתובעות ולדרוש מהן לשלוח את האוטובוסים שלהן לנקודות האיסוף – כך היה מוטל על הנתבעות לשלם לתובעות לפי המוסכם, לרבות התוספות המתחייבות מצווי ההתייקרויות שהחוזים בין הצדדים הפנו אליהם, מבלי להמתין לדרישות קונקרטיות מטעם התובעות, בעקבות התוודעותן בעקיפין לפרסומו של צו התייקרות, ככל שאמנם נודע להן על כך. חוק החוזים קובע בסעיף 44(א) כי "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע". כלומר, החייב צריך לחזר אחר הנושה, ולא להפך.

לפיכך, כל תוספת לפי צו התייקרות שלא שולמה בגלל אי-התקיימות התנאי השני במבחן המשולש, בהתייחס למסלולים שנוצרו בשנה שבה פורסם הצוו, אך תומחרו לפי תעריפים שנוצרו בשנה שקדמה לשנה זו – היא בגדר חוב של הנתבעות לתובעות, שנוצר עקב הפרת חוזה, על כל המשתמע מכך; כגון לעניין הפצוי החוזי המוסכם בשיעור 10% [ראו סעיף 9.11 בחוזים, כגון ת/2].

הבהרה זו, המנוגדת לטענת הנתבעות כי דין טיולית כדין מיניבוס ודין מיניבוס כדין מונית – תחול על כל הצוים, כ"בנין אב", גם אם במסגרתם היא לא צוינה במפורש; זאת בהעדר יסוד וטעם להבחין בין הצוים השונים לגבי עניין זה. גם כאן, תשלומי-חסר בגין מיניבוסים וטיוליות ייחשבו כחוב שנוצר בהפרת חוזה, על כל המשתמע מכך.

טענת התובעות נגד הנכויים משכרן בגין ליקויים בשירות התובעות טוענות כי הנתבעות ניכו משכרן שלא כדין, בשל טענות לכשלים באספקת השרות; בעוד הנתבעות טוענות כי כל הנכויים בוצעו כדין, בגין הפיצויים המוסכמים הקבועים בצד הכשלים האמורים בסעיף 9.4 בחוזים שבין הצדדים [כגון ת/2].

...

לאור המקובץ, אין צו להוצאות לזכות התובעות, חרף קבלתה החלקית של התביעה.

על יסוד ניתוח האמור ב-3 הצווים הנדונים הגעתי למסקנה כי הנתבעות צדקו באימוץ התנאי הראשון והתנאי השלישי במבחן המשולש; אך טעו באימוץ התנאי השני, תוך שהן מחליפות "תעריפים חדשים" ב"מסלולים חדשים".

הנתבעות ישלמו לתובעות את הסכום המגיע להן לפי פסק דין זה, בצירוף תחשיב מפורט שיומצא לנתבעות ולבית המשפט, עד יום 3.10.21 (בשים לב לחגי תשרי החלים בחודש ספטמבר).

באשר להודעת צד ג' אשר שלח הנתבע לחברות גינדי ותל דר, ציין כי במידה והנתבע (המודיע) יחוב בתשלום כלשהוא כלפי התובעות יהא הוא זכאי לפצוי ו/או שיפוי בשיעור של מלוא הסכום שיפסק בצרוף הוצאות שכן צד ג' הפרו את הסכם המכר עת מעולם לא מסרו החזקה בחנויות לידיו ועת הציגו מצג שוא לפיו הקניון אשר יוקם הנו קניון איכותי יוקרתי ומפואר.

הנתבעת עמדה בסעיף 40 לכתב ההגנה המתוקן על הסיבות בעטיין לא ניתן להעתר לקבלת התביעה וזאת בין היתר משום דמי הניהול מורכבים מנוסחה מתמטית על פי חוזה הניהול, לא ניתן ניהול בפועל, הדו"ח שערך בעל עניין מטעם התובעות היה שגוי, סכומים הנתבעים במסגרת הדו"ח ניתנו על ידי גורמים אחרים שאינם חברת ניהול, גובה הוצאות הניהול נקבע בצורה שרירותית, לא ברור מהם השטחים המשותפים ומהו חלקה היחסי של הנתבעת וכיוצ"ב. השירותים האמורים להנתן במסגרת הסכם הניהול, סופקו באופן חלקי אם בכלל בהיות הקניון בתקופת שיפוצים ובכך הופר לטענתו הסכם הניהול.

ככל שלא תידחה התביעה, ידרוש את קיומו של החוזה כפי שהוצג והובטח לו במעמד כריתתו, הפעלת חברת הניהול לאיכלוס כלל החנויות בקניון מפואר, הקמת השטר למסחר ועסקים, מערכת מיזוג, בתי קולנוע, מגדל משרד, דרגנועים, תחנת רכבת ותחנת מוניות, רישום נכסו בטבו והפסקת הלנת עובדים זרים במיתחם.

" סעיף 24.3 קובע כדלקמן: "מוסכם בזאת כי הרוכש ישלם למוכרות או לחברת הניהול עבור שירותי הניהול שינתנו במרכז המסחרי מידי חודש כמפורט בהסכם הניהול וכן את יתר התשלומים כמפורט בהסכם הניהול." סעיף 24.4: "הפרת הסכם הניהול על ידי הרוכש תהווה הפרה של הסכם זה ותקנה למוכרות את הזכות להפעיל כלפי הרוכש את כל התרופות והסעדים המוקנים להן על פי הסכם זה." סעיף 24.5 קובע בין היתר: "חובותיו של הרוכש על פי הסכם הניהול יחולו אף במקרה בו הרוכש לא יפתח את הממכר לקהל ו/או יסגור את הממכר ו/או לא יעשה בו שימוש כלשהוא. הרוכש מתחייב לשלם לחברת הניהול את חלקו המשוער בהוצאות בין אם הוא מחזיק בממכר בעצמו, בין אם מסר את השמוש בו לאחר (מבלי לגרוע מהצורך בהסכמה של המוכרות) ואותו אחר אינו משלם אותו חלק, ובין אם אין אדם המחזיק בפועל בממכר." סעיף 8.1 להסכם הניהול קובע שהמחזיק מתחייב לשאת, ביחד עם כל יתר הדיירים בהוצאות כהגדרתם שהנן כל ההוצאות הכרוכות בניהול ובצוע השירותים, כולל הוצאות הניהול והמימון הכרוכות בתפעול חברת הניהול ובתוספת דמי הניהול בשיעור של 15% מהוצאות אלה.

...

עיינתי בטענות הצדדים, אני מורה כי יש לדחות את התביעה שכנגד, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

לפיכך, דוחה גם טענה זו. בנסיבות העניין, דוחה התביעה וממילא נדחית הודעת צד ג'.

מכל האמור לעיל מקבל באופן חלקי את התביעות.

לפני תביעה קטנה בסך 21,749 ש"ח. טענות התובע: בתאריך 7.4.2020 נחתם בין הצדדים הסכם להשכרת מוניתו של התובע לנתבעת עד 6.4.2021 תמורת 270 ש"ח ליום (180 ש"ח עד סיום משבר הקורונה).

הפרת ההסכם מזכה את הצד הנפגע בפצוי מוסכם של 20,000 ש"ח.   בתאריך 31.1.2021 חדלה הנתבעת לעבוד בטענה שיש לה בעיה רפואית.

היא הדביקה משהו על הפנל שלא ניתן היה להסיר והרכב היה מזוהם למרות שהוא צריך לשרת ציבור.

...

  לאחר ששמעתי את הצדדים החלטתי לקבל את התביעה חלקית ולחייב הנתבעת לשלם לתובע 2,500 ש"ח, מהנימוקים הבאים: משמיעת שני הצדדים ועיון בהודעות שצרפה התובעת עולה שהאשמה לא מוטלת כולה לפתחו של איש מהם.

מכל האמור לעיל הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,500 ש"ח ובשל מצבה הרפואי שאני מתחשבת בו היא תשלם סך זה ב-5 תשלומים שווים שהראשון בהם יהיה ביום 15.10.2023 והבאים כל 15 לחודש אחריו.

ככל ולא תשלם הנתבעת אחד מהתשלומים תעמוד היתרה הבלתי נפרעת לפרעון מיידי.