הפרת הסכם הפצה בלעדי של פריטי לבוש

התובעת 4 קשורה בהסכם עם התובעת 3 לרכישת זכות ההפצה והשיווק הבלעדי למוצרי TOMMY HILFIGER בישראל.

-הלוגו הייחודי של אופנת התובעות הנו המאפיין המכריע של פריטי הלבוש ולכן יש לראותו כבעל משמעות ייחודית משלו, היוצרת בהכרח סיכון של הטעה על-ידי שימוש באותו הדפס לסימון תוצרתו של אחר.

כל שבפנינו לעניין זה הנו הנטען בכתב התביעה ואשר נתמך באמור בתצהירו של המומחה מטעם התובעות, מר יואב בסן (ת/1), לרבות חוות-דעתו (ת/1, נספח ו'), וכן שקית ובה דוגמאות של הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (ת/2), התובעות לא צלחו את השלב הראשון ולא השכילו להוכיח קיומו של מוניטין כנדרש לצורך ביסוס עוולה זו, כך גם כך לא הובאו הראיות הנדרשות להוכחת חשש להטעיית הציבור, וכדוגמא אף לא הוגשו פריטים מקוריים המיוצרים על-ידי התובעות לצורך השוואת המראה החצוני של המוצר כולו, לרבות עיצובו, כנדרש בעוולת גניבת עין, להבדיל מהפרת סימן מסחר, כאמור (ראה: עניין און גל).

...

יפים לענייננו, הדברים האמורים בעניין אסי קרדיט ליין: "כאמור, המחירים הזולים שבהם נמכרו המוצרים לנתבעים וכן הזהות המפוקפקת של הספק הסיני, שלמעשה אינה ברורה לי עד לרגע זה, מובילים למסקנה הבלעדית לפיה מוצרים אלה הינם מזוייפים. הגעה למסקנה זו אינה תלויה במומחיות מיוחדת או בניסיון בייבוא תיקים, אלא היא מתחייבת מהמציאות המסחרית הקיימת בכל מקום בעולם. בהתאם לכך, ההנחה היא ששני נתונים מחשידים אלה עוררו אצל הנתבעים סימני שאלה משמעותיים בכל הנוגע לטיבם של המוצרים שהם מייבאים לארץ, ושלכל הפחות, הם היו מודעים לכך שיש יסוד סביר להניח שמדובר במוצרים שאינם מקוריים.

. לאור זאת, אני סבור כי ניתן לייחס לנתבעים יסוד נפשי ברמה נמוכה יותר, של מודעות בלבד.

התובעות לא הוכיחו פרטנית ולא כדי כימות את היקף הנזק שנגרם להן בעקבות ההפרה, אך הפיצויים ייפסקו בשים-לב לכך שמדובר ב-73 פריטים וכפער כעולה מהעדויות בין מחיר מותג מקורי לבין המחיר הנטען למכירה בחנות הנתבע, ולאור חוות הדעת ועדות המומחה בסן, לרבות בדבר איכות הפריט המזויף והנזק הכולל הנגרם למותג ככזה, ועל דרך האומדנא, זאת בהנתן כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות, כאמור, מספר הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (73 פריטים) והמיקום בו נתפסו (חנותו של הנתבע), מכאן אני קובע כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪.

התובע טוען שמיד לאחר פרוץ הסיכסוך עזב כאמור הנתבע את החברה וחבר לנתבע 2, הוא בן זוגו, שהחזיק בעסק מתחרה כאמור וגייס לבית העסק שהקים את אשת המכירות של החברה, את התופרות, את אשת המדידות וכן נטל עמו דגמים מהקולקציה החדשה כאשר כל אותם עובדים נחשפו לסודות המסחריים של החברה ולכל המידע העיסקי הרגיש לרבות מידע מסחרי, מידע אירגוני, מידע לגבי לקוחות החברה, דרכי הפצה וכיוצא באלה ובכך גרם לחברה נזקים עצומים.

בעוד שבלאיש הוצג כ: "וויקטור הנו מעצב אופנה העוסק בעיצוב וייצור פריטי לבוש יוקרתיים, לרבות שמלות כלה וכיו"ב" (הסכם מ- 2013 ואותו נוסח במדויק גם בהסכם ב- 2009).

עובדה זו יש בה כדי לתמוך בטענה שתחום זה של הניהול הכספי היה נתון לאחריותו הבלעדית של התובע, כאשר התובע הפר באופן גס ומהותי את הוראות הדין המחייבות, וזאת עשה כאשר נקבע בהסכם המייסדים שזה תחום אחריותו ומומחיותו.

...

על אף האמור בתצהירה של קרן עשת, לפיו אותה נטילת אחריות נבעה מהפחדים והמצוקה הנפשית שפקדה את בלאיש ונוכח הבהרותיו כי אין זה מומלץ שיעמוד לחקירה, סבור אני כי נטילת אחריות זו על ידי התובע, במעמד שבו אשתו שגם היא עורכת דין נכחה, היא בעלת משקל ראייתי לא מבוטל שהרי התובע הוא עורך דין ואיש עסקים מנוסה ומיומן ואשתו היא עורכת דין, ושניהם ידעו ידוע היטב מה ההשלכות של נכונות לקחת אחריות על מעשים של העלמות מס שהן בגדר עבירה פלילית, תוך מתן פטור מוחלט לבלאיש מכל אחריות שכזו.

סוף דבר אני דוחה את התביעות שהוגשו על ידי התובע, מר זריהן, ת"א 6752-08-15 ות"א 46387-06-15.

אני נעתר לתביעה שהוגשה על ידי מר בלאיש, ת"א 21398-09-15, באופן חלקי ומורה: 1) מוצהר בזאת כי בלאיש ביטל כדין את הסכם המייסדים מיום 16.6.2013.

עילת התביעה נגד הנתבעים 1 - 4 היא הפרת הסכם הפצה בלעדית של מכנסי ג'ינס הנושאים את המותג EX-J, ונגד מר לירון ברנדל (הנתבע 5) גרם הפרת ההסכם הנטען.

הנתבעת 1 עוסקת בעיצוב, מכירה, הפצה ייצור ושיווק של פריטי לבוש הנושאים את המותג EX-J. הנתבעת 2 עוסקת אף היא, בהפצה, שיווק וייצוא של פריטי לבוש הנושאים את שם המותג.

...

טענות הצדדים עיקר טענות המבקשים (הנתבעים) ראשית, דין התביעה להידחות על הסף.

לסיכום לפיכך דין התביעה להדחות.

בית המשפט המחוזי ב תל אביב - יפו בשא 11450/06 ביאנקו אורו בע"מ די.אס.איי יבוא ושיווק הלבשה בע"מ החלטה

בבקשה שלפני עותרת המבקשת לסעד זמני כדלהלן: לאסור על המשיבים ו/או מי מטעמם לייצר ו/או לשווק ו/או להפיץ ו/או לאחסן ו/או למסור לאחר ו/או למכור המוצרים המפרים כהגדרתם להלן ו/או כל ג'ינס ו/או פריט אופנה אחר המהווה חקוי ו/או העתק ו/או גניבת עין ו/או עוולה מסחרית כלפי המבקשת.

מהשוואה בין מכנס הג'ינס מידגם JSL-21 של המשיבים לבין מכנס הג'ינס מידגם BW690 של המבקשת נמצא שהכפתור הקידמי הגדול, צורת הכיסים הקדמיים, לוח הנחושת בקדמת המכנסיים, צורת הכיסים האחוריים במכנס של המשיבים דומים למרכיבים אלה במכנס של המבקשת וכי מדובר במרכיבים מרכזיים המשווים למכנס של המשיבים חוזי כללי דומה לזה של המכנס של המבקשת.

עשיית עושר ולא במשפט יא. מצאתי שלכאורה העתיקו המשיבים רכיבים מדגמי מכנסי הג'ינס של המבקשת, ברם משהמבקשת אינה חולקת על כך שאין לה בלעדיות על רכיבים אלה (סעיף 3.3.1) ומשאין ברכיבים אלה ייחודיות המצביעה על השקעה רבה, אין בהעתקה שכזו את היסוד הנוסף הדרוש להוכחת עשיית עושר ולא במשפט במקום שלא נמצא דין האוסר על ההעתקה שכזו, ראה ע"א ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד (2) 309.

...

אולם, משלא שוכנעתי שדגמי המבקשת רכשו מוניטין אין די בכך כדי להוכיח גניבת עין.

לפיכך, נראה לי שסכוייה של המבקשת לזכות בתביעתה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט אינם מצדיקים מתן סעד זמני.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הבקשה.

התובעת 4, סי אנד שלס שיווק בע"מ, הנה חברה ישראלית העוסקת במכירה ושיווק של מוצרי ביגוד והלבשה, והינה בעלת הזכות הבלעדית (מכוח הסכם עם התובעת 3) להפצה ושיווק בישראל של מוצגי המותג.

מר יואב בסן העיד מטעמן של התובעות כי עיקר הסחורה המזויפת שנתפסה אצל הנתבע כללה שני דגמים עיקריים של חולצות – "במהלך בדיקת הסחורה שנתפסה בפשיטה זיהיתי מספר דגמים של פריטי לבוש הנושאים את ה'לוגו' של המותג, ביניהם שני דגמים עקריים (חולצות מכופתרות וחולצות ללא כפתורים), אשר מפרים את סימן המסחר שמספרו 79086 (נספח ג' לעיל)" (סעיף 17 בתצהיר עדותו הראשית של מר בסן, ההדגשה אינה במקור – ב.א.) (כן ראו פרוטוקול עמ' 10, ש' 28 – עמ' 11, ש' 1).

...

בהתאם לסעיף 13(א) בחוק עוולות מסחריות אני קובע כי הנתבע יפצה את התובעות בפצוי המסתכם בסך של 80,000 ₪.

בהתאם לסעיף 59א(א)(1) בפקודת סימני מסחר הנני מורה לתובעות להשמיד בעצמן, או על ידי מי מטעמן, את כל פרטי הלבוש המזויפים אשר נתפסו אצל הנתבע, מיד כאשר החזקתם של פרטי לבוש אלה לא תדרש לשם בירורו של כל הליך משפטי אחר.

דרישתן של התובעות לקבלת צו למתן חשבונות כנגד הנתבע – נדחית בזאת.