הפרת הסכם הפצה אי החזרת נקודות הפצה

טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שהפר עימה את הסכם ההפצה ולא להיפך.

על פי הנטען, בשנת 2012 הגיעו תלונות רבות מלקוחות בנוגע לתפקודו של התובע כמפיץ, בין היתר, לאור רמת שירות נמוכה ובלתי נאותה שמספק ללקוחות הנתבעת, אי ביצוע הזמנות ועיכוב משמעותי בהגעה לנקודות מכירה.

בסיפא של סעיף 4 בנספח ההחזרות מובהר כי: "המפיץ מתחייב כי יישא בכל עלות הקשורה בהשמדת המוצרים, וכי ויטה לא תהיה מחויבת בכל עלות שהיא, לרבות, תשלומים לרשות המקומית ו/או קנסות". בסעיף 8.1 להסכם ההפצה נרשם: "... מובהר בזאת כי המפיץ לא יהיה זכאי לכל עמלה בגין מוצרים פגומים שהוחזרו...". מדברים אלה עולה, כי על פי לשונו של ההסכם ונספח ההחזרות, התובע כלל אינו זכאי להחזר כלשהוא בגין החזרה ו/או השמדת מוצרים.

...

התביעה למתן חשבונות נדחית אף היא, וזאת מהסיבות שפורטו לעיל.

לעניין ההוצאות, בנסיבות העניין אמנם קבעתי כי הנתבעת אינה אחראית למכירת הקו על ידי התובע ולתובע אין זכות קניינית בקו החלוקה המקנה לו זכות למול חובת הנתבעת בעת מכירתו, אני סבורה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כאשר גרעה את סופר "דוש" עובר להפסקת ההתקשרות עם התובע.

לאור זאת הגם ואין בכך לטעמי כדי להוביל לפיצויו של התובע בהעדר כל זכות בדין, אני סבורה כי אין מקום לחייב את התובע בהוצאות בגין תביעה זו. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

לחדול ולהמנע מכל שימוש במקררי הגלידה של פלדמן אשר הושאלו לו על ידה כדי לקדם את מוצריה במסגרת ההיתקשרות עמו (שהסתיימה) ואשר נמצאים בנקודות המכירה הקמעונאיות, ומכל ניסיון להוציא את מקררי פלדמן מנקודות המכירה או לעשות בהם כל פעולה אחרת, באמצעות צו מניעה זמני.

נקבע כי משהמבקש אינו מכחיש שקבל את מכתב הסיום, הרי שעל פני הדברים, הסכם ההפצה בוטל בהתאם למנגנון הקבוע בו בסעיף 4.2, ומשכך על המבקש להשיב למשיבה את הציוד ולהמנע משימוש בשמה המסחרי – הכול לפי הוראות הסכם ההפצה לגבי סיום היחסים בין הצדדים.

עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הגיש תביעה לאכיפתו של הסכם ההפצה או להצהרה כי הסכם זה בוטל שלא כדין, ומכל מקום, נראה כי לא יהא מקום להורות על אכיפה כאמור, וזאת נוכח הוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ונוכח פסיקתו של בית משפט זה לפיה לא ניתן לכפות על יצרן להמשיך ביחסי עבודה עם מפיץ מטעמו.

...

בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי התביעה, שוכנעתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה הסיכוי לקבלת הכרעה האוכפת את הסכם ההפצה, אינו מצדיק דחייתה של בקשת המשיבה למתן סעדים זמניים.

אציין כי לא מצאתי שיש בשיקולי מאזן הנוחות כדי לשנות ממסקנה זו, שכן אף אם תידחה תביעת המשיבה, לא תהיה מניעה של ממש להשיב את המצב לקדמותו, וככל שיגרמו למבקש נזקים – הרי שהם ברי פיצוי.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

הטענה היא להפרת 'נוהג ומנהג' המקובלים בענף הרכב בשני היבטים: הראשון – נוהג ומנהג להאריך הסכם הפצה למשך שנים ארוכות חרף המועדים הקבועים בהסכם ההפצה בהיותם פורמאליים בלבד, ועל כן, לטענת התובעות, אי-הארכת הסכם ההפצה ללא סיבה מוצדקת היא הפרה של החוזה (סע' 29 לתביעה, סע' 5 לתצהיר לוי, סע' 9 לתצהיר אנוך וסעיף 12 לתצהיר ודאי) (להלן: "נוהג ומנהג – הארכת זיכיון").

לשאלה אם המפיץ החדש צריך לפצות את המפיץ היוצא, השיב: "אתה שואל אותי שאלה בפן הערכי, אני מסרב לענות. ובפן הפורמליסטי ברור לחלוטין שהיצרן הפסיק (את ההיתקשרות עם המפיץ הקודם צ.צ.) ולכאורה התחיל מחדש. בפן הערכי נתתי את התשובה שלי במכתב, זה כל אחד ומחשבותיו הוא" (עמ' 1058 לפרוטוקול); ובהמשך, "[...] הרי הזיכיון הוא של היצרן, אתה לא יכול לרכוש אותו [...]"; "פורמאלית ברור לחלוטין, שאם מישהו הפסיק ונתן למישהו, אתה יכול להגיד – היצרן לא חייב פורמאלית, אז גם אני לא חייב פורמאלית" (עמ' 1059).

האם טלקאר התעשרה עקב קבלת זכויות ההפצה בנקודת זינוק בה רכבי קיה השיגו פלח שוק זניח, כימעט לא קיים, ובעלי דימוי נמוך? או שמא תיקון דימוי נמוך ומוניטין שלילי שהושרש שנים רבות מצריך השקעה ומאמץ יתר מטעם המפיצה החדשה? לצורך מענה לשאלה זו, יש לאמוד את תרומתה של קמי (אם קיימת) למימוש הפוטנציאל של הפצת רכבי קיה בישראל מאותה נקודת הזמן בה קיבלה טלקאר את זכויות ההפצה.

...

לאחר שבחנתי היטב את חומר הראיות אני סבורה כי על פי הצדק והיושר יש לחלק את האחריות בין אבירם ואחיעד באופן שווה.

אחרית דבר תביעת לוי בת"א 2262/08 ות"א 8781-07-13 תביעה שכנגד (נוסח משולב מתוקן) – נדחית.

התביעה נגד נתבע 2 (מיכאל לוי) נדחית.

לאחר ימים ספורים מחתימת החוזים, לאחר יומיים בהם ביצע הנתבע את קו החלוקה, התחרט והודיע לתובעת כי אינו מסוגל לבצע את קו החלוקה, אלא אם היא תספק לו נהג נוסף, תפחית את מספר נקודות החלוקה ותשנה את סדרי העבודה [נספח א' למוצגי הנתבע].

כעבור ימים ספורים, הפר הנתבע את ההסכם עם התובעת והפסיק לבצע את קו החלוקה באופן חד צדדי.

לכן, משבוטל הסכם העבודה מיד בתחילתו והופסקה ההיתקשרות בין הצדדים, היה על הנתבע להשיב לתובעת את המשאית ועל התובעת היה להשיב לנתבע את הכספים ששילם עבורה [בקיזוז הנזקים שגרם].

617 חיוב שחויבה עקב אי הפצה במועד בהתאם לחשבונית שצורפה כנספח יד' למוצגי התובעת.

...

טענה זו, כאמור לעיל, נדחית.

אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה בהליך הקודם שהסתיים בהסכמה, מיצו הצדדים את טענותיהם בעניין הוצאות ההליך או כי הוסכם שלא תהיינה הוצאות באותו הליך.

התוצאה התוצאה היא כי התביעה מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובעת 39,178 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,875 ₪.

עוד טוענת התובעת כי בנסיבות העניין לא היה מקום ליתן כלל הודעה מוקדמת לנתבע, ומפנה להלכה הקובעת כי מפיץ המפר את הסכם ההפצה ומועל באמון היצרן אינו זכאי להודעה מוקדמת כלל, ראו ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (נבו 20.3.2007) בפיסקה 19, ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ (נבו 17.5.1993), ת"א 2228-06 ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ נ' Naish International, Inc (נבו 26.6.2013).

זמן רב (מדי) הוקדש לחקירות העדים בנקודות אלו (ראו למשל עדות אשל בעמ' 48 שו' 24-29, עמ' 52 שו' 22-29, עמ' 53 שו' 1-4; חקירת זהר בעמ' 67 שו' 5-9, עמ' 69-70; ועקנין בעמ' 102 שו' 3-4), וזאת מאחר והתובעת הבהירה לכל אורך הדרך כי לא ביטלה את ההסכם מחמת הפרתו אלא בחרה שלא לחדשו.

סיכום הנזקים וסיום הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע השתמש שלא כדין בקניין של התובעת, הן הפיזי והן הרוחני, וזאת לאחר שהסתיימו כדין היחסים בין הצדדים; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא ביצע העברה מסודרת של איזור ההפצה, ביצע תחרות בלתי הוגנת באיזור וגרם לתובעת אובדן לקוחות ואובדן מכירות, אם בפרק הזמן שחלף עד להחלטות שניתנו ע"י מותב זה וע"י בית המשפט העליון ואם באופן כללי; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא השיב את הציוד שקבל במלואו וגם בכך גרם לתובעת נזקים.

...

לגרסת התובעת, בשנת 2019 היא הגיעה לכלל מסקנה כי אין ברצונה לחדש את החוזה לשנים נוספות, בין היתר לאור התנהלות בעייתית של הנתבע.

סיכום הנזקים וסיום הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע השתמש שלא כדין בקניין של התובעת, הן הפיזי והן הרוחני, וזאת לאחר שהסתיימו כדין היחסים בין הצדדים; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא ביצע העברה מסודרת של אזור ההפצה, ביצע תחרות בלתי הוגנת באזור וגרם לתובעת אובדן לקוחות ואובדן מכירות, אם בפרק הזמן שחלף עד להחלטות שניתנו ע"י מותב זה וע"י בית המשפט העליון ואם באופן כללי; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא השיב את הציוד שקיבל במלואו וגם בכך גרם לתובעת נזקים.

בנוסף, נעתרת אני לעתירות למתן סעדים קבועים, והכל כמפורט בסעיף 76 א'-ד' לכתב התביעה.

לאור כל האמור לעיל, ולאור המסמכים והאסמכתאות אשר צורפו כנספח לסיכומי התובעת, קובעת אני כי על הנתבע להשיב את האגרה באופן יחסי לסכום שנפסק; להשיב את הוצאות העדים (ככל ששולמו); להשיב את הוצאות ההקלטה (ככל שמדובר בהקלטה שאינה על חשבון בית המשפט) וכן להשתתף בשכר טרחת באי כוחה של התובעת בסך של 75,000 ₪.