תחילה פתח מרכול הנושא את אותו השם של מרכול אחר הצמוד אליו, והמתחרה בו. והינה, משכירת הנכס של המרכול המתחרה רשמה סימן מסחר הכולל את השם האמור.
האם מגיעים לבעלת הסימן פיצויים נוכח ההפרה, בהנתן נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה? בעלת הסימן מרכזת מבטה בעילת עשיית העושר ולא במשפט, וברווחים שהפיק המפר.
סכום הפצוי המאקסימאלי שמעמיד חוק זה עומד על 100,000 ₪ להפרה.
כמו כן יש להזכיר את העובדות הבאות, הרלוואנטיות להערכת עוצמתו של סימן המסחר, שהרי הערכת העוצמה תשליך על היכולת לגזור את התועלת ששאב המפר מהשמוש בו.
ראשית, אני קובע כממצא שעובר להשכרת הנכס על ידי התובעת לחברת ראובני בשנת 2000 לא נוהל במקום סופרמרקט.
בהסכם ציינה התובעת, כמשכירת הנכס, כי "המשכיר היה מתפעל במושכר מסעדה, במשך שנים רבות עד שחדלה לפעול" (ההואיל השני בעמ' השני להסכם).
"ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי-האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים [...]. מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעורו במדויק אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק [...]. תורת הנזק ותורת הפצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נידרש דיוק מתמטי, ואינה נידרשת ודאות מוחלטת. כל שנידרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה [...]. על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (שם).
אכן, כפי שפסק כב' השופט דנציגר "בפסיקת בית משפט זה נקבע במפורש שהסמכות שהייתה נתונה לבית המשפט על פי המשפט האנגלי המקובל, ושחלה גם במשפט הישראלי קודם לחקיקת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 [...], לפסוק 'פיצויים סמליים' בגין נזק ממוני באותם מקרים שבהם הוכחה הפרת חוזה אך לא הוכח הנזק, אינה קיימת עוד לאחר חקיקת חוק התרופות" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמעון ([ההדגשות הוספו] פורסם במאגרים; בפיסקה 73 לחוות דעתו).
וכך מוסברים הדברים "מלאכת כימות הנזק הריאלי הינה משימה מורכבת ובעייתית. לפיכך, מקובל שבמקרים בהם קשה לשום ולקבוע את הנזק בכלים מדויקים, ניתן וראוי יהיה לפסוק פיצוי על דרך האומדן, כאשר ביחס להפרת סימן המסחר, כמקובל כיום, הפצוי על דרך האומדן עשוי להגיע עד לסכום של מאה אלף ש"ח לכל הפרה" (פרידמן, בעמ' 981).
כב' השופט זמיר פסק בראשית הדרך כי "אני מקבל גם את טענת התובעת, שלפיה לשם המסחרי האמור היה מוניטין מוכר בקרב צרכני הסביבה (הצפון הישן של תל אביב). הנתבעים ויתרו על חקירת המומחה, מר רפי סמית, שהוזמן להעיד על חוות הדעת ולמעשה חזרו בהם מהכחשת תוכנו ותוצאותיו של הסקר" (פסקה 15 לפסק הדין).
...
התיק הוחזר לדיון בבית משפט זה כדי לבחון את טענות התובעת "לדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו". לכן ההתדיינות בנושא הוחזרה על מנת לבחון "את טענת המערערת לנזקים או לכל סעד אחר".
לחוות דעת זו הצטרפו כב' השופט זילברטל וכבוד השופט, כתוארו אז, רובינשטיין, שציין כי "המקום הנכון לבירור הסוגיה שבמחלוקת היה בפני רשם סימני המסחר, ודבר זה לא נעשה; תמהני מדוע בחרו המשיבים שלא ללכת בדרך המלך, ואין מנוס מכך שישאו לעת הזאת בתוצאות, שכן תוקף הסימן הרשום של המערערת בעינו" (פסקה ד לחוות דעתו).
התובעת הפנתה לעברו הפלילי של מר גואטה, וטענה כי זה פגע בסימן, אך נראה לי כי מדובר בעניין שולי יחסית לתועלת שהפיק הסימן מפעילותו המסחרית.
על רקע אפנה לבחון את שני מעשי העוולה – פעילות הסניף שנפתח בצמוד לנכס התובעת, ברח' ישעיהו 1; ופעילות הסניפים הנוספים באזור
הסניף ברח' ישעיהו 1 – לאחר שבחנתי את הנתונים שלפני מצאתי לקבוע את הפיצוי המקסימלי בגין הפעילות של סניף זה.
ראשית, מדובר בתקופת ההפרה הרחבה והמקיפה ביותר; שנית, מדובר בפעילות הצמודה ממש לנכס התובעת, והחומרה של פעילות זו היא גבוהה.
את התאריך קבעתי בשים לב לתקופות ההפעלה המאוחרות יחסית של הסניפים האמורים, ולצורך לקבוע את התאריך כתאריך ממוצע בשים לב להתייחסות המכלילה לסניפים השונים בקטגוריה זו.
התוצאה
התביעה מתקבלת בחלקה, וסך הפיצוי מועמד על 200,000 ₪ בתוספי הפרשי ריבית והצמדה כאמור בפסקאות 75-74.
