הפרת הבטחת נישואין עוגמת נפש עקב ביטול החתונה

סכום התביעה כולל החזר ההוצאות ששלמו עבור מסיבת האירוסין ובגין ביטול החתונה, כמו כן נתבע סכום של עוגמת נפש (50,000 ₪ לתובעת ו-5,000 ₪ לכל אחד מהוריה), וכן נתבע החזר הוצאות שונות שנשאה בהן התובעת עבור הנתבע, במהלך הקשר ביניהם שארך כשנתיים לפני החתונה, הוצאות כמו תשלום בגין השלמת בגרויות של הנתבע, הוצאות שני טלפונים ניידים ודוחות חניה.

לאחר שנדחתה בקשתו הודיע הנתבע כי יכבד את פסק הדין החלקי אך הבהיר כי מעולם לא מסר שהוא זה שהפר את הבטחת הנישואין "אלא ההפרה נעשתה במשותף ובהסכמה הדדית של שניהם יחד לאחר שהגיעו למסקנה כי אינם מתאימים זה לזו. ממילא יטען הנתבע כי הפרת הבטחת הנישואין וכל המשתמע מכך לרבות עוגמת הנפש הנם מנת חלקם של שני הצדדים בשווה". (מיסמך שהגיש ביום 24.5.16).

...

לאחר שנדחתה בקשתו הודיע הנתבע כי יכבד את פסק הדין החלקי אך הבהיר כי מעולם לא מסר שהוא זה שהפר את הבטחת הנישואין "אלא ההפרה נעשתה במשותף ובהסכמה הדדית של שניהם יחד לאחר שהגיעו למסקנה כי אינם מתאימים זה לזו. ממילא יטען הנתבע כי הפרת הבטחת הנישואין וכל המשתמע מכך לרבות עוגמת הנפש הינם מנת חלקם של שני הצדדים בשווה". (מסמך שהגיש ביום 24.5.16).

סוף דבר אני מקבלת את תביעת התובעת וקובעת כי הנתבע הפר את הבטחת הנישואין, איני באה אליו בטרוניה על כך שלא אזר אומץ לעשות זאת בשלב מוקדם יותר, טרם נקבע מועד ואולי טרם מסיבת האירוסין, נוכח גילו הצעיר והיותו מבולבל וחסר תמיכה כלכלית או אחרת מצד משפחתו, העובדה שלאחר מכן גם הסיר הכיפה מראשו וחזר בשאלה (עמ' 24 ש' 25), תומכת בסערת הנפש שהיה מצוי בה באותה עת, יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור אותו מהוצאות שהוצאו לחינם ומעוגמת הנפש שגרם לתובעת, לפיכך אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הבאות: החזר חלקי בגין התשלום לאולם האירועים - 8,650 ₪.

אני דוחה את תביעת ההורים בגין עוגמת הנפש, בהעדר עילת תביעה.

את התביעה להחזר הוצאות האירוסין ששילמו ההורים דחיתי גם כן, ולכן תביעת ההורים כולה נדחית, על אף שאולי היה מקום לחייבם בהוצאות, איני עושה כן, הן בשל אחריותו הכוללת של הנתבע לקרות האירוע שבשלו הוגשה התביעה, והן משום שההורים לא נשאו בהוצאות משפט, אלא הסיוע המשפטי, ואף ניתן פטור לתשלום האגרה (את תמיהתי בענין שיקולי הסיוע המשפטי במתן ייצוג לתובעים ולנתבע, הבעתי כבר לעיל).

משהקשר הסתיים, סמוך לחודש מאי 2018, עתר התובע להשבת סכום הכסף הנזכר בתוספת סך 5,000 ₪ בגין עגמת הנפש שהנתבעת גרמה לו עקב היתנהגותה.

אף הנתבעת הגישה מספר לא מבוטל של מסמכים וגם בהם יש תעוד ההודעות שהוחלפו בין הצדדים.

למעשה הטענה לא הועלתה כלל בכתב התביעה, אלא אוזכרה בפי התובע בדיון באומרו כי "היא הטעיתה אותי לגבי החתונה". בפסיקה נקבע שיש מקום לקבל תביעות בעילה של הפרת הבטחת נישואין, אך זאת כאשר הונחה תשתית ראייתית ברורה לקיומה של הבטחה כגון זו, כמו למשל במקרה בו קבעו הצדדים מועד לחתונה, נרשמו ברבנות וכיוצ"ב. (ראו: תמ"ש (ת"א) א.ר. נ' ש.ר. (פורסם בנבו, 6.9.09).

...

לעניין זה, יפים דבריו של כבוד השופט א' ברק בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני פ"ד נח (6) 209, 235, שם נקבע: "במערכת סבוכה ומורכבת של יחסים של בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחויבות לנישואין". לפיכך, אין בידי לקבל את טענות התובע (שנטענו בדיון) לפיהן הסתמך על הבטחות הנתבעת שזו תתחתן עמו ומשהפרה הבטחתה, עליה להשיב לו את שווי ההטבות.

מקום בו התובע לא הצביע כאמור על עילת תביעה חלופית אחרת, לבד מרצונו שמתנותיו יושבו לו ומקום בו לא התרשמתי שאכן ניתנה הבטחה ברורה וחד משמעית מצד הנתבעת שזו תינשא לו, או שתשיב לידיו הלוואה, הרי שמן הפן המשפטי לא עלה בידי התובע להקים עילת תביעה מבוססת נגד הנתבעת ומשכך, דין התביעה להידחות.

לסיכום, התביעה נדחית.

התובעים מבקשים לקבוע כי שני השיקים שמסרו לנתבע ביום הארוע בטלים עקב רשלנותו והפרתו היסודית את ההסכם שנחתם בין הצדדים, ועליו להשיבם לידיהם.

שלושה ימים לפני הארוע עידכנו התובעים כי פקד אותם מקרה פטירה נוסף במשפחה והבטיח לעדכן אודות המספר הסופי של האורחים והדבר היה רק יום לפני הארוע.

לעומת זאת, בסעיף 2 לסיכומים הוא מציין שהסכום מורכב משני השיקים שבוטלו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טענו התובעים כי הנתבע אינו אוחז כשורה בשיקים משום שלא סיפק את התמורה בגינם.

למותר לומר כי אכזבה כזאת, כשמדובר בארוע רב חשיבות כמו חתונה, כרוכה במפח נפש רב ובבושה אל מול האורחים שהוזמנו לארוע, בני מישפחה וחברים.

...

על כן, אני מקבלת את התביעה שכנגד ומחייבת את התובעים לשלם לנתבע את התמורה החוזית בקיזוז סכום הפיצוי אותו קבעתי לעיל ובקיזוז סכום נוסף של 4,000 ₪ עבור עיצוב השולחנות.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.

במקביל, ההתנגדות לביצוע שטר נדחית ביחס לסכום שעד 23,900 ₪ ומתקבלת ביחס לסכום מעל לכך.

רקע עובדתי בכתב התביעה נטען כי הנתבע הפר הבטחת נישואין שנתן לתובעת, וגרם לה נזקים שונים, ובכללם, כאב וסבל, עוגמת נפש מרובה וכן הוצאות רפואיות ופסיכולוגיות שונות.

לאחר מכן, הודיע הנתבע לתובעת כי הצעת הנישואין מבוטלת וכי הקשר ביניהם הסתיים, ובתגובה התובעת קשרה אזיקון לגרונה וחנקה את עצמה עד שהכחילה, ואלולא היה הנתבע מתיר את האזיקון, היה הדבר מוביל למותה.

...

על כן, סבורני כי ישנה הצדקה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

אחר שנתתי דעתי לכל אלה גם יחד, ובה בעת, נתתי אל ליבי את טיבו של ההליך, מורכבותו וזהות הצדדים, כמו גם את כל אשר פורט לעיל, סבורני כי האיזון הכולל בין הרכיבים השונים, מניב מסקנה כי יש לחייב התובעת בהפקדת ערובה מתונה יחסית בסך 15,000 ₪ במזומן בקופת ביהמ"ש, וזאת לא יאוחר מיום 10.12.18.

ייאמר כי לצורך קביעת סכום הערובה, התחשבתי לקולא בצורך שלא לחסום בפני התובעת את זכות הגישה לערכאות, הגם שסבורני כי היקף ההוצאות שאפשר כי ייפסקו בהליך דנא, לטובת מי מבין הצדדים, גבוהות מכך.

לא כל דבר במשפט הנו בר פיצוי ובר תביעה, בדיוק כפי שבני זוג בהליך גירושין אינם יכולים לתבוע נזקים נפשיים על כי ציפיותיהם לא היתממשו ונאלצו להתגרש או על כך שציפיותיהם מחיי הנישואין אינם כפי שציפו שיהיו להם.

ברור כי אם הצדדים במקרה דנן היו מנסים להביא לעולם ילד משותף בדרך הטבע או באמצעות טיפולים רפואיים ולאחר כמה שנים של ניסיונות כושלים האיש היה מחליט לעזוב את האשה, לא היתה לאשה כל עילת תביעה כנגדו, על אף עוגמת הנפש הרבה שייתכן כי היתה נגרמת לה ועל אף שעברו שנים שהביאו אותה להיות בגיל מבוגר ללא פרי בטן.

מנגד כב' השופט ריבלין הצביע באותו פסק דין על הקושי בפסיקת פיצויים לא ממוניים בגין הפרת הבטחת הנישואין והציע כי ניתן לתבוע ניזקי הסתמכות או הוצאות שהוצאו להכנת הנישואין כמו גם מתנות שניתנו לקראת הנישואין, אולם אין לתלות תביעה שכזו בגין אשם או תרמית כלשהיא וכדבריו: "כשלעצמי, סבור אני כי אכן בשלה השעה לביטולה של העילה החוזית כפי שהיא מוכרת אצלנו

עם זאת, לנוכח היתרחשות האירועים בנוגע לטפול האחרון מצאתי לחייב את הנתבע להשיב לתובעת מחצית החזר ההוצאות שהיו יכולות להיתקבל בפועל ובסך 22,000 ₪ שכן אין הצדק שהתובעת (או הוריה) ישאו בנזק הישיר שניגרם בגין ביטול הטיפול האחרון בעיתוי שבו בוטל וכן מתוך אחריות ומחויבות משותפת של שני הצדדים יחדיו לנזק הכספי שניגרם בפועל.

...

( לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מניעה לחייב את הנתבע להשתתף בעלות מסוימת של הטיפול האחרון שכן למרות שהורי התובעת מימנו עבור הצדדים את עלות הטיפול האחרון, אין להתעלם מכך כי כספים אלו ניתנו לתובעת לנוכח רצונם המשותף של הצדדים להביא ילד לעולם ותוך הסתמכות על מצגיו של הנתבע לעבור את התהליך הזה יחדיו.

לסיכום, בנסיבות דנן, הגם שהתובעת חשה פגועה ומאוכזבת מהודעתו של הנתבע, איני סבורה כי יש להעניש את הנתבע על התנהלותו וכפועל יוצא אין לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש ואכזבתה ממערכת היחסים לאורך השנים שבהם עשו הצדדים ניסיונות משותפים להביא ילד לעולם.

סוף דבר: אשר על כן, מכל הנימוקים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת סך של 22,000 ₪ עבור השתתפותו בעלות הטיפול האחרון בלבד.