הפרת הבטחות מצד אנשי מכירות

הנתבעת הוסיפה עוד כי הרקע לדרישת התובעת לקבל מכתב פיטורים, היה תלונות מצד אנשי המכירות באולם התצוגה, שהתלוננו על טיב עבודתה של התובעת.

סעיף 9(א) לחוק הנ"ל קובע, כי חובת ההוכחה בתובענה לפי סעיף 2 לחוק מוטלת על המעסיק, וזו לשונו: (א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בנגוד להוראות סעיף 2 – (1) לענין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או הישתלמות מקצועית, או תשלום פצויי פיטורים - אם קבע המעביד לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים; (2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו.

בהמשך דבריו הבטיח: "ייגמר השלושה חודשים, נחשוב ששנינו מתאימים אחד לשני, יהיה עוד הסכם עד ל- (לא נשמע). זה הכל" (עמ' 1 לתלול מול שורה 19).

...

מטעם התובעת העידה היא עצמה ומטעם הנתבעת העידו מר דדוש ומר מנחם גד. דיון והכרעה המחלוקת העובדתית בה עלינו להכריע היא האם קציבת תקופת העסקתה ל- 3 חודשים בלבד, היתה בניגוד לסיכום מוקדם אתה, בניגוד לחוק השוויון, ולמעשה נבעה מחמת היותה בהיריון.

סיכומו של דבר – הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי הגבלת תקופת העסקתה של התובעת נבעה ממניעים שאינם קשורים להריונה.

התמונה שמצטיירת מחומר הראיות היא כי הריונה היה הגורם היחיד והבלעדי שהכתיב תנאי העסקה מנוגדים לדין ולסיכום המוקדם בין הצדדים.

בנוסף לפיצוי בסך 40,000 ₪, כאמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

לא זו אף זו, בעת פנייתו לגולדברג לצורך קבלת התחייבות לתשלום העמלה, הציג התובע מצג שוא לפיו הפרויקט מצוי בשלבים הסופיים, וכי לא נידרשת כימעט כל פעולה מצד הנתבעת למעט "סגירת מספר קצוות". בנגוד להצהרות אלה, סמוך לעזיבת התובע התברר כי נפלו מחדלים בניהול הפרויקט (העתק רשימת נושאים המצריכים טפול, צורף נספח 1 לתצהיר מר גולן, שהעיד מטעם הנתבעת).

" הנתבעים הציגו נוסח סעיף 14.5 כדלקמן (על ההערות המודפסות בו; רק החלקים המודגשים ב"בולד" הודגשו על ידי הח"מ, שאר ההדגשות והמחיקות, הן במקור – ד.ו.): "15.5 14.5 העובד יהיה זכאי לתשלום עמלות בגין המכירות שביצע ובתנאי שהתקבולים בגינן יתקבלו עד לתאריך סיום עבודתו בחברה. מכירות לעניין זה משמעותם כל התהליך החל מהצעת המחיר וקבלת ההזמנה ועד להספקת הציוד/ התקנתו באתר הלקוח הדרכה והטמיעה.

חזוק לגירסת הנתבעים, לפיה עניין העמלות בגין פרוייקט הנונלים לא הוסכם במפורש, למרות נכונות עקרונית של הנתבעים, וכי בבסיס ההסכמה לשלם לתובע את העמלה עמד המצג שהתובע מסר לפיו הפרויקט נמצא בשלבי סיום, ניתן למצוא בפניית התובע מיום 23.7.2013 (נספח ד' לתצהיר התובע), במסגרתה טען שהוא זכאי לעמלה עקב מצבו המתקדם של הפרוייקט, ולצד זה לא טען להבטחה מפורשת של הנתבעים, אלא מדובר בפנייה המנוסחת כבקשה: "הי גיל, בהמשך לפגישתנו אתמול, ישנן כמה סוגיות שצריך לסכם עליהן:

כך גם ביחס לטענות המעוגנות בייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה, שגם לגביהן לא הונחה תשתית עובדתית מתאימה, שהרי כל פעולותיו של גולדברג נעשו מטעם החברה הנתבעת ולטובתה ואין ראיה לכך שהפר חובות כלשהן כלפי החברה הנתבעת.

...

לגרסת התובע, גולדברג נעתר לבקשת התובע והצדדים סיכמו ביניהם את אופן העברת התשלום, אך גולדברג סירב להעלות את הדברים על הכתב.

לסיכום האמור לעיל, בנסיבות העניין, מקום בו הנתבעים הוטעו לחשוב שהתובע מתפטר בשלב בו הפרוייקט נמצא בשלבי סיום ("על טייס אוטומטי"), כאשר לא היו אלה פני הדברים, התובע אינו זכאי לעמלה בגין הפרוייקט שלא השלים ואשר הגיע לסיומו כחצי שנה לאחר התפטרותו.

חבות הנתבע - משנדחו טענות התובע והגענו למסקנה לפיה הוא אינו זכאי לעמלות הנתבעות על ידו, מתייתר הדיון בשאלת חבותו האישית של גולדברג.

סוף דבר – התביעה נדחית.

דיון והכרעה על מנת לעשות סדר בכל השאלות השנויות במחלוקת נפרט להלן את השאלות העומדות בפנינו להכרעה: א) האם התובע סבל מהתנכלות תעסוקתית? ב) האם הנתבעת הפרה הבטחה שניתנה לתובע? ג) האם התובע זכאי להפרשי בונוסים? ד) האם התובע פוטר שלא כדין? שאלת ההתעמרות ליבה של התביעה שבפנינו הוא בשאלה האם אכן סבל התובע מהתנכלות תעסוקתית.

לטענת הנתבעת כתב התביעה העלה טענה כללית בדבר ביטולי עסקה מצד לקוחות ושלילת הבונוס ששולם לאנשי המכירות בשל עסקה זו. בגין רכיב זה נתבע סכום מוערך של 5,000 ₪ לחודש וסך הכל 87,000 ₪.

...

נחה דעתנו כי נוכח מכלול נסיבות המקרה, יש מקום לפצות את התובע בפיצוי עקב פגמים אלה בסך 7,500 ₪.

לא מצאנו בסיס לטענת התובע כי הנתבעת החליטה על פיטוריו טרם לזימונו לשימוע.

על כן, לא נדון בה. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א) פיצוי בגין התנהלות לא ראויה של מנהל ישיר - 10,000 ₪.

לטענת התובעת בתקופה שבין יום 18.1.11 ליום 18.10.11 בצעו הנתבעים מספר הזמנות של סחורה, קבלו את הסחורה לשביעות רצונם, אולם תמורתה לא שולמה על ידי הנתבעים, על אף הבטחות מצד הנתבעים לשלם את החוב הנתבע, כך שהחוב הכולל של הנתבעים משוערך ליום התביעה הנו 1,151,782 ₪ (ס' 23 לכתב התביעה).

לחילופי חילופין, טוענים הנתבעים כי ככל ובית המשפט יטיל על מי מהם אחריות לעניין הנזקים הנטענים על ידי התובעת ויחייב אותם בגין רכיב כלשהוא, יש לקזז מכל סכום שיפסק את הנזקים העקיפים והישירים שנגרמו להם כתוצאה מהסחורה הפגומה לרבות הגשתה של תלונת הסרק למישטרה, בסך מיצטבר של כ- 1,500,000 ש"ח. דיון ומסקנות: עסקינן בתביעה כספית אשר עיקרה בהפרת התחייבות לתשלום עבור סחורה, תוך ניצול יחסי האמון אשר התפתחו בין הצדדים במהלך תקופת ההיתקשרות העסקית בין הצדדים, ותוך מעשה הטעה והונאה שעה שכבר במועד ההזמנה טוענת התובעת כי הנתבעים לא התכוונו לשלם עבור הסחורה.

במייל שנכתב מניני ביום 30.8.11, מבטיח ניני לתובעת שיעביר לה את הכספים אשר יתקבלו מאנשי המכירות שלו בניו- יורק.

...

לאור זאת, שעה שלא הוכח בפניי כי הנתבעים אכן אישרו את ההזמנה, הזמנה אשר אף לא סופקה על ידי התובעת, סבורני כי דין טענת התובעת בעניין זה להידחות.

סוף דבר: התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

הואיל ולטעמי התביעה כנגד הנתבעת 2 הייתה בלתי מבוססת בעליל, והיא זכאית הוצאותיה בגין הליך סרק זה, ומאידך תביעת התובעת כנגד הנתבעים 1 ו-3, ניני והחברה, הייתה התקבלה והתובעת זכאית להוצאות בגין תביעה זו אני סבורה כי במכלול הדברים יש לחייב את הנתבעים 1 ו-3 בהוצאות בשיעור האגרה בה נשאה התובעת בהליך זה בלבד, ומעבר לכך אינני עושה צו להוצאות או לתשלום שכ"ט. ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ח, 07 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

תמצית טענות הנתבעת הנה כי המדובר בסכסוך הנובע ממערכת יחסים זוגית שניהלו הצדדים ואשר עולה כדי הפרת הבטחת נישואין מצד התובע, תוך שהתובע פועל במירמה מול הנתבעת עת הציג עצמו בשם אחר, כעורך דין רווק כבן 43, בעל משרד עורכי דין גדול, ובעל עסקים ונכסים נרחבים ואף הציע לנתבעת תחילה משרה נחשקת במשרדו, בהיות הנתבעת צעירה בת 21 העובדת כקופאית.

אפנה בעיניין זה לעדות הנתבעת במישטרה מיום 3.11.10, שעל אף היותה מפורטת ועל אף שהעידה בעקביות כי לא גנבה דבר, לא ברור ממנה מהו הציוד שנלקח על ידה, האם מהוה הוא את חלקה בלבד, או שמא נטלה את כל הציוד ומכרה אותו כנזכר בעדות, ולפיכך, כאמור לעיל, משלא הובאה כל ראיה חיצונית לתמיכה באיזו מבין גרסאות הצדדים, לא ניתן לקבוע איזו גרסה היא הנותנת ובנסיבות אלה, ולנוכח כל המפורט לעיל, דין התביעות ההדדיות בנושא תכולת הדירה להדחות.

עמד על כך השופט קיסטר בע"א 401/66 מרום נ' מרום [22],בעמ' 679: "ספק אם [הסכם לעריכת נישואין הוא – א' ר']חוזה בכלל, שאפשר לפסוק פיצויים על-פיו. הלא אין זה כל כך מתקבל על הדעת שדינו של הסכם נישואין בין איש ואישה יהיה כדין הסכם להספקת תוצרת חקלאית". קל להדגים את הקושי הנעוץ בניתוח של מוסד הבטחת הנישואין בכלים חוזיים.

...

לפיכך, לא מסורה סמכות השיפוט העניינית לדון בתובענה זו לבית המשפט לענייני משפחה, כי אם לבית משפט זה. בכל הנוגע לשאלת פסיקת ההוצאות נשוא החלטתי מיום 2.11.14, לנוכח ההבהרות שנפרשו בהרחבה ע"י ב"כ הנתבעת בבקשתו לעיון חוזר בהחלטתי הנ"ל, בצירוף להשלמת הטיעונים שנעשתה בפתח ישיבת ההוכחות בהתאם להחלטתי מיום 5.11.14, הבהרות וטיעונים שלא נסתרו בתגובת ב"כ התובע שנמסרה הן בכתב והן בפתח הישיבה, ולרבות בנוגע למצבו הרפואי של ב"כ הנתבעת ולמועד בו פגש קודם למועד הדיון בב"כ התובע, מצאתי כי ישנה הצדקה מניחה את הדעת להורות על ביטול חיוב הנתבעת בהוצאות כפי שנפסקו בהחלטתי מיום 2.11.14.

החלטתי מיום 2.11.14 בנוגע לחיוב הנתבעת בהוצאות מבוטלת.

מכל המקובץ – התביעה והתביעה שכנגד נדחות.