הפרת הבטחה להתחתן מצד האישה: סעדים משפטיים

בהקשר זה ציין הנשיא א' ברק כלהלן: "ראשית, הפרת ההבטחה להנשא עשויה ליגרור נזק לצד השני. אין כל צידוק עינייני שלא לאפשר קבלת פיצוי על נזק זה. חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים... דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים ריגשיים ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות. כך, המשפט מכיר בחוזים הקובעים יחסי ממון בין צדדים... הכרה בתוקפם של חוזים מסוג זה, לרבות הסכם להנשא, מבטיחה הגנה משפטית נאותה גם לנפגעים במעגל המשפחתי-האינטימי. גם הפרה של התחייבויות במרחב המשפחתי והזוגי גוררת עלויות ונזקים. אין הצדקה לחשוף מי מבני הזוג לנזקים הנובעים מהפרת ההיתחייבות, מבלי שהמשפט יבוא לעזרתם" (ההדגשה הוספה, י.ו; ראו: עניין פלונית, בפסקות 13-12 לחוות דעתו של הנשיא א' ברק).

השאלה המתעוררת במקרה הנידון היא, אם כן, האם קיימת חובת גילוי משפטית (להבדיל ממוסרית-ערכית) בין בני זוג, ומה היקפה של חובה זו? ובאופן קונקריטי יותר, האם קיימת חובה משפטית על בן זוג לגלות לבן זוגו האחר טרם הנישואין את נטיותיו או העדפותיו המיניות ואת אמונותיו ומחויבותו הדתית? בדיון שלהלן אעמוד על השיקולים הרלוואנטיים, תוך היתייחסות, בין היתר, לשיקולי המדיניות שהועלו בפסיקה ביחס להכרה בתביעות נזיקיות וחוזיות בין בני זוג, כאשר מצד אחד תישקל השאיפה למנוע הצפה של בתי המשפט בתביעות שעניינן היבטים ריגשיים וכניסה לנבכי היחסים האינטימיים שבין בני זוג, ומן הצד השני תישקל השאיפה למנוע ממי שניפגע וניזוק סעד משפטי מתאים אך בשל העובדה שהפגיעה ארעה במסגרת התא המשפחתי והזוגי.

בית משפט זה היתייחס בפרשת ולנטין לבעייתיות העולה מיישומו של סעיף 15 לחוק החוזים בהקשר של היחסים הזוגיים: "השאלה אם הפרה המשיבה את חובת הגילוי כלפי המערער אינה קלה לתשובה. כי מהי חובת הגילוי, כלשונו של סעיף 15, 'לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות'? ברור הדבר שחובת הגילוי משתנה לפי מהות היחסים שבין הצדדים ולפי הנסיבות של כל מקרה. בדרך כלל, חובת הגילוי בין סוחר לסוחר, למשל, שונה מחובת הגילוי בין בעל לאשה. מקום שקיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים, שם גם קיימת חובת גילוי מיוחדת: חובה מקיפה ועמוקה במיוחד. ומקובל לומר שכאלה הם היחסים בין בעל ואשה. אכן, יחסי הנישואין בנויים באופן עיקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה. אך האם נגזרת מיחסים אלה חובה משפטית (להבדיל מחובה מוסרית או אחרת) על בן-זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, או לפחות כל עובדה שיכולה להחשב כביטוי של חוסר נאמנות? דומה כי יחסי הנישואין מורכבים, רגישים ושונים ממקרה למקרה, מכדי שניתן יהיה להשיב על שאלה זאת בהן או בלאו. התשובה אינה אחת. היא צריכה להשתנות לפי הנסיבות. יש הבדל בין זוג לזוג, יש הבדל בין מצב של יום-יום לבין מצב שלפני חתימה על הסכם בין בני הזוג, יש הבדל בין חיי מישפחה תקינים לבין חיי מישפחה מעורערים, ויש הבדלים אחרים, רבים מיספור ומגוונים ללא גבול. לדוגמה, אם חובת האמון היא המכתיבה את חובת הגילוי, האם אין מקום להבדיל בין חובת הגילוי בהקשר של חוזה המסדיר יחסי ממון ערב נישואין, או תוך כדי נישואין, לבין חובת הגילוי בהקשר של חוזה המסדיר יחסים אלה לקראת גירושין? כל אלה הן שאלות סבוכות, שעדיין אין להן תשובה במשפט ישראל... ומעל כל אלה מרחפת השאלה הכללית עד כמה ניתן וראוי להסדיר את יחסי המשפחה, ובכלל זה היחסים שבינו לבינה, באמצעות כללים משפטיים... האם כוחו של המשפט עמו לקבוע מה יספר איש לאישתו, והאם תפקידו של בית המשפט הוא להכתיב מה תגלה אשה לאשה?" (ההדגשה הוספה, י.ו.; ראו: עניין ולנטין, בעמ' 456-455).

...

מטבע הדברים, על מנת להגיע לכלל מסקנה כי פלוני הציג 'מצג שווא' בהקשרים הללו, דרושה קביעה 'עובדתית' לגבי מצב הדברים האמיתי בנוגע לנטייתו המינית או לאמונתו הדתית, בניגוד להצגתו את עצמו כלפי חוץ.

אולם סבורני כי אם נאפשר בירור של תביעות נזיקיות וחוזיות כאמור, ולוּ למען ניתן יהיה ליתן סעד באותם מקרים מועטים של הטעיה מכוונת, בסופו של דבר יֵצא שכרנו בהפסדנו; במישורים הללו, המחיר החברתי שנשלם כתוצאה מבירור תביעות שאין בהן ממש, בהינתן הפגיעה שמסב ניהול הליך משפטי שכזה כשלעצמו – עולה על התועלת שתצמח מדיון באותם מקרים נדירים.

משכך, כחברי השופט ע' פוגלמן, אף אני סבור כי בנקודת הזמן הזו מוטב שייוותר העניין בצריך עיון, ונכון יהיה לצמצם את הכרעתנו לשאלה שהובאה לפנינו.

כנגד פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. למערערת ניתנה רשות ערעור "לענין תקפה המשפטי של הבטחה לנישואין שניתנה לאישה על-ידי גבר נשוי". בהמשך הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו להליך (מכוח סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]).

עמדת היועץ המשפטי לממשלה היועץ המשפטי לממשלה, אשר החליט להתייצב להליך, פרט את עמדתו בסוגיה הכללית של עילת תביעה בשל הפרת הבטחה להנשא, ובסוגיה הספציפית המתבררת לפנינו, והיא תוקפה המשפטי של הבטחת נישואין מצד גבר נשוי.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אין לשלול את סעד הפיצויים (במתכונת המצומצמת) גם במקרים בהם מפר ההבטחה היה נשוי לאחר, ואף אם נישואיו לא היו מעורערים בעת נתינת ההבטחה, שכן האבחנה בין גבר נשוי לפנוי בהקשר זה מביאה לתוצאות בלתי-רצויות.

...

מכל מקום, גם לגוף הדברים, המסקנה אליה הגעתי, כי להבטחת הנישואין תוקף חוזי עם תוצאות מוגבלות, נופלת בגדר ד' אמותיה של המחלוקת המשפטית כפי שהוגדרה במתן רשות הערעור.

משכך אין מנוס, לדעתי, מלדחות את הערעור.

לעומת זאת, כאשר ההתקשרות אינה נושאת אופי פורמלי כאמור, יש להזהר בהסקת מסקנה בדבר קיומה של כוונה כזו שאם לא כן, "אנו חושפים כל חיזור של גבר אחר אשה, ולהיפך, לסכנה שהתנהגות הצדדים תתפרש בשלב מן השלבים כהבעת הבטחת נישואין מכללא, מבלי ששניהם, או לפחות אחד מהם, היו ערים למלוא משמעות הדבר" (שיפמן, שם, עמ' 205-6).

יובהר, כי בפרשת נחמני דובר בביציות ביולוגיות שנשאבו מגופה של האשה, כאשר לא ניתן היה עוד לשאוב ביציות נוספות ולמעשה היה זה הסיכוי היחיד והאחרון שלה להביא ילדים ביולוגיים הנושאים את המטען הגנטי כן, בפרשת נחמני לא עתרה האשה לסעד של פיצוי כספי בגין אי המשכת טפול הפוריות, אלא עתרה לסעד אכיפה, דהיינו לאפשר לה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים.

כן, לצורך הכרעה בשאלת הפיצויים נעזר כב' השופט שילה בפסיקה שדנה בהפרת הבטחת הנישואין אשר עוסקת בשאלות דומות לגבי תוקפם החוזי של הסכמים רופפים והאפשרות לחזרה מהם וגם לדעתו, ניתן לסווג הסכמות מסוג כהסכמים רופפים וכדבריו: "הסכמים לשיתוף פעולה בהליך הפריה הם הסכמים רופפים. מצד אחד הם מוכרים כחוזים, ומצד

כך לדוגמה בע"א 5258/98 פלונית נגד פלוני, פ"ד נח ( 6) אומר כב' השופט ברק, כי בנסיבות מסוימות ניתן לראות בהבטחה להנשא סוג של חוזה מיוחד אולם יש לבחון לגופו של עניין האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית או שמא ההיתחייבות ביניהם היא רק במישור החברתי מוסרי ומה היו בדיוק תוכנן של ההבטחות.

...

( לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מניעה לחייב את הנתבע להשתתף בעלות מסוימת של הטיפול האחרון שכן למרות שהורי התובעת מימנו עבור הצדדים את עלות הטיפול האחרון, אין להתעלם מכך כי כספים אלו ניתנו לתובעת לנוכח רצונם המשותף של הצדדים להביא ילד לעולם ותוך הסתמכות על מצגיו של הנתבע לעבור את התהליך הזה יחדיו.

לסיכום, בנסיבות דנן, הגם שהתובעת חשה פגועה ומאוכזבת מהודעתו של הנתבע, איני סבורה כי יש להעניש את הנתבע על התנהלותו וכפועל יוצא אין לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש ואכזבתה ממערכת היחסים לאורך השנים שבהם עשו הצדדים ניסיונות משותפים להביא ילד לעולם.

סוף דבר: אשר על כן, מכל הנימוקים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת סך של 22,000 ₪ עבור השתתפותו בעלות הטיפול האחרון בלבד.

הלא אין זה כל כך מתקבל על הדעת שדינו של הסכם נישואין בין איש ואשה יהיה כדין הסכם להספקת תוצרת חקלאית, וכאמור, לולא זאת שבאנגליה דינו של הסכם להבטחת נישואין כדין חוזה ממוני גרידא, לא היינו יכולים לקבוע שהסמכות לידון בהסכם כזה נתונה לבתי משפט אזרחיים אשר יפסקו פיצוי על הפרתו.

לאחר כל זאת, אם אחד מבני הזוג מפר את ההסכם וחוזר בו מרצונו להנשא, מן הצדק הוא לפצות את הצד הנפגע על כל ההפסדים והנזקים שנגרמו לו, ובמיוחד באשה שנתפתתה על ידי המשודך לחיי אישות לאחר השידוכין, והרתה וילדה לו, ועל אחת כמה וכמה במקרה של חוסר הגינות מצד המפר.

במשפט המקובל האנגלי והאמריקני מעניקים סעד של פיצויים בצורה קיצונית במקרה של הפרת הבטחת נישואין (ראה ‎(AMERICAN JURISPRUDENCE, VOL.

יש לציין כי בכמה מן המדינות בארצות הברית וביניהן במדינת ניו יורק ביטלו את התביעות לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין משום שראו אותן כמנוגדות לסדר הצבורי וכגורמות לסחיטות ולשימוש לרעה בהליכים המשפטיים.

...

לכן יש לדחות את הערעור.

השופט ברנזון: גם אני מסכים שיש לדחות את הערעור.

והוא מוסיף לאמור: "כיון שקיים קשר הדוק מבחינת הדין המהותי הדתי בין הזכות לפיצויים על יסוד הסכם הגירושין ובין תקפו של הגט העלול להנתן על פי תביעת פיצויים כזו או כתוצאה ממנה-הרי זה ענין של מעמד אישי לפי הסימן 53(1) שבגדר השיפוט הייחודי הדתי." לזה, עם כל הכבוד, אני מסכים, ומשום כך גם אני סבור כי תביעת פיצויים על הפרת הסכם לגירושין היא ענין של גירושין הנתון לשיפוטו הייחודי של בית הדין הדתי.

בסעיף 20 תצהיר עדותו הראשית של התובע נאמר: "אינני יכול לתאר במלים את גודל מפח הנפש מצידי, עם היוודע לי דבר הקשר הרומנטי שקשרה הנתבעת עם גבר זר, וזאת בשיאו של תהליך הכנה לקראת נישואינו. עקב זאת, גמלתי בלבי, באחת, כי הנתבעת אינה ראויה להיות אשתי, וראיתי לדאבון לבי, בחתונתנו כמבוטלת". בהליך המשפטי הודתה הנתבעת בקיומו של קשר רומנטי עם אלי, אולם לטענתה כך היה בתקופות של פרידה בינה לבין התובע, וקשר כאמור לא התקיים במקביל עם התובע ואלי כאחד.

19.4 קיומם של מוסדות משפטיים וסעדים אחרים שיש בהם ליתן מענה טוב יותר ונכון יותר למקרה של הפרת הבטחת נישואין, כגון: דיני הנזיקין (עוולת התרמית,אשר הוכרה במשפט הישראלי, מקום שלא היתה כוונה לקיים את ההבטחה במועד נתינתה, וראה גם את הקריאה שבפסק דינו של כבוד השופט ריבלין ובספרות המשפטית הנזכרת שם לבחון את הרחבת תחולת דיני הנזיקין תוך בחינת קיומה של עוולה של מצג שוא במקרים מתאימים העונים על מבחני עוולת הרשלנות); אפשרות תביעה בגין נזקים רכושיים שנגרמו כתוצאה מהפרתה של ההבטחה, שאינה תלויה באשם, מכוח עקרונות של מתנה על תנאי או השבה מכוח דיני עשיית עושר, וכיוצא באלה.

19.6 הטיות מגדריות הכרוכות היסטורית בעילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין, כאשר הניסיון מעלה כי בתי המשפט פסקו פיצויים משמעותיים הרבה יותר בתביעות מסוג זה שהוגשו על ידי נשים, בהנמקה כי נסיון החיים מראה שהפרת הבטחת נישואין גורמת בדרך כלל נזק חמור יותר לאשה מאשר לגבר.

...

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל: 59.1 על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 18,500 ₪, בצירוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מיום 29.9.02 ועד ליום התשלום בפועל.

59.4 התביעה שכנגד נדחית בזאת.

בנוסף על האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע את החזר הוצאות המשפט בהם נשא ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.