הפרעה נפשית עקב השירות הצבאי המזכה בקצבת נכות

ביום 18.8.11 קבע הפוסק הרפואי כי המערער סובל מסכיזופרניה לא ספציפית ומהפרעת אישיות חרדתית הימנעותית, כי ארוע האיבה לא היוה קו שבר בתהליך התפתחות המחלה הנפשית ולא הוסיף לעוצמת החרדות או הסימפטומים מהם הוא סובל, ולפיכך יש לקבוע כי אין נכות נפשית בעקבות ארוע האיבה וכי אין קשר סיבתי בין התלונות לפיגוע.

לאחר מתן פסק-הדין היתכנסה שוב הועדה הרפואית לעררים ביום 20.1.16 וקבעה כי המבוטח היה מטופל עקב מצבו הנפשי עוד משנת 1999 ואובחן כלוקה בהפרעות חרדה, כי סבל מקשיי היסתגלות בעקבותיהם שוחרר מצה"ל ובהמשך פיתח תגובות רגשיות חרדתיות דכאוניות.

הנתבע טען כי התביעה אינה מגלה כל עילה שכן על-פי הוראות הדין אין זכאות להחזר הוצאות בגין רכישת תרופות כמקבל קצבת נכות כללית, וכי אין מקום לפסוק החזר למבוטח כנפגע פעולות איבה שכן הועדות הרפואיות קבעו כי מצבו הנפשי אינו נובע מפעולת האיבה, ומשכך הטיפול התרופתי אף הוא אינו נובע מפעולת האיבה.

בחב"ר (איזורי ב"ש) 13449-07-14 אברהם דוד פרץ – מכבי שירותי בריאות (13.4.15) על יסוד הוראות סעיפים 86 ו- 87 לחוק נקבע כי זכאות מבוטח שניפגע היא לקבלת טיפולים רפואיים להם הוא נזקק כתוצאה מהפגיעה שהוכרה.

לאור האמור נפסק שם כי "לא היתקיים לעניין תרופה זו התנאי המקדמי המזכה את התובע בהוצאות התרופה, היינו כי הריפוי המדובר הוא תוצאה של הפגיעה בעבודה." בדומה, גם בעניינינו, המבוטח לא הראה כי הריפוי לו הוא זוכה בשימוש בקאנביס רפואי מתחייב כתוצאה מהפגיעה בארוע האיבה, וזאת נוכח האמור בהחלטותיהן של הועדות הרפואיות לפיהן ארוע האיבה לא הותיר נכות המתבטאת באחוזים.

...

לאור האמור, יש לקבוע כי לא התקיים אותו תנאי מקדמי לזכאות לטיפול רפואי, ומשכך יש לדחות את התביעה להחזר הוצאות הריפוי בקנביס רפואי.

דין התביעה להחזר הוצאות נסיעה להידחות אף היא.

סוף דבר – התביעה נדחית.

האם בדין נדחתה התביעה? התשתית העובדתית ומהלך ההיתדיינות התובע, שהנו יליד 1966, שירת בצה"ל בשירות חובה וקבע כקצין ארגון רפואה, והשתחרר ממילואים בדרגת רב סרן.

ביום 10.1.15 סיכמה הוועדה הרפואית של המשיבה (ד"ר סער לחמי, רופא תעסוקתי) את מסקנותיה ביחס לתביעתו (נספח ח' לכתב התביעה), סיכום שהוביל לדחיית התביעה, כדלקמן: "כבן 48, רואה חשבון בעיסוקו... סובל מבעיות נפשיות משנת 2002, אז היה במעקב פסיכולוגי. בשנת 2004 מתואר ארוע היפומאני ולאחריו דכאון מאג'ורי, כולל נסיון אובדני. לא היה בטיפול עד שנת 2011, אז אושפז בתמונה של אפיזודה היפומאנית. אובחן כלוקה בהפרעה ביפולארית... לאור האמור לעיל, הועדה קובעת כי הפרעה נפשית דו-קוטבית הנה בגדר מצב רפואי קודם למועד הצטרפות העמית לקרן הפנסיה בתאריך 29.10.10.

על פי ההלכה הפסוקה "זכויות התובע, כמו יתר מבוטחי הקרן, תלויות בהוראות התקנון אשר היו בתוקף במועד קרות הארוע המזכה" (בג"צ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות נ' בית הדין הארצי לעבודה (16.4.92)).

במשך כל השנים הנ"ל 2004 -2011 המשיך לעבוד באופן סדיר, המשיך לשרת במילואים, למעט השנים בהם חי בארה"ב. לו לקחה בהפרעה דו קוטבית בשנת 2004, סביר היה שלא היה יכול למלא את תפקידו אם בשל דיכאון מאג'ורי או בשל מצב מאניפורמי.

התובע הגיש לנו חוות דעת מפורטת ומנומקת לעילא ולעילא, שניתנה על ידי רופא תעסוקתי מטעמו, ד"ר חיים כהן, ש"השורה התחתונה" שלה היא זו: "לאור בדיקתו ועיון במסמכיו הרפואיים ולנוכח אשפוזים חוזרים על רקע נפשי, החמרה הדרגתית במצב הנפשי מאז שנת 2011 ונכות נפשית גבוהה ויציגה, אני בדיעה שמר מגד מצוי במצב של אובדן כושר עבודתו מלא וקבוע ונכותו התפקודית הנה 100% לצמיתות. כזה היה מאז פרוץ מחלתו בחודש אוגוסט שנת 2011". בעדותו בפני בית הדין חזר ד"ר כהן על חוות דעתו זו. הוא נחקר עליה ארוכות, מבלי שמצאנו שהיה בחקירה כדי לטעת בנו ספק בדבר נכונותה.

אשר לסעדים הכספיים שנתבעו – מעיון בתחשיבי התובע עולה שאלה נעשו בלא שהובאה בחשבון התקופה, שבה התובע לא היה "נכה מלא". מנגד, הנתבעת לא צרפה כלל תחשיבים בדבר הקצבה המגיעה, נוכח טענתה לפיה דין התביעה להדחות במלואה.

...

לסיכום התביעה מתקבלת בעיקרה.

הנתבעת תשלם לתובע את הוצאותיו בעין בהליך זה (בעיקר עבור שני המומחים שנתנו את חוות הדעת) בסך 23,802 ₪, בהתאם לפירוט שבסעיף 189 לסיכומי התובע.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ₪.

המומחית מעריכה את נכותה של התובעת בשיערו של 20% לפי סע' 34(ב)(3) לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות בגין: "רמיסייה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתיפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה". כתוצאה ממות המנוח נגרמו לתובעים נזקים ישירים, ונזקי עזבון ותלויים, על פי ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים – 1,000,000 ₪; אובדן הישתכרות בשנים האבודות, לעבר ולעתיד – 2,175,207 ₪; אובדן שירותי בעל ואב – 200,000 ₪; הוצאות קבורה, מצבה ואבל – 20,000 ₪; כאב וסבל לאלמנה (התובעת), לפי הילכת אלסוחה – 200,000 ₪; סה"כ – 3,595,207 ₪.

מסכום זה יש לנכות את קצבת השארים שמקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, לאחר שיופחת ממנה סכום קצבת הנכות שהייתה התובעת מקבלת אילמלא קיבלה קצבת שארים.

אינני סבור שדרגת נכות זו מזכה בפיצויים לפי הילכת אלסוחה.

להלן עמדתי העקרונית באשר לראשי הנזק השונים: כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים – 200,000 ₪ (בהיתחשב בתוחלת חיים צפויה של גבר ישראלי בן 59 בנכוי 5 שנים בגין מחלות רקע); אובדן הישתכרות בשנים האבודות – חישוב לפי שיטת הידות תוך הבחנה בין התקופה שבה היה התובע 3 קטין, התקופה שבה היה בשירות צבאי, והתקופה שבגר.

...

לפיכך, על סכום הפיצויים יש להוסיף את ההוצאות הבאות: עלות חוות הדעת הרפואיות בסך 31,570 ₪; עלות עדויות המומחים מטעם התובעת בסך 7,065 ₪, אגרת משפט בסך 712 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. סוף דבר בחודשיים שקדמו לפטירתו סבל המנוח ממיחושים שונים, ובהם כאבי פרקים.

לפיכך, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ובהתחשב בשאלות שלא היו נקיות מספק בתיק זה, החלטתי שכל צד יישא בהוצאותיו.

מסקנה זו מתחזקת אם נפנה לתת סעיף המבחן הבא בתק' 33 ו 34, זה המזכה בנכות בת 50% בהנתן התסמינים הבאים: "הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים קשים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים ובצרוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התיפקודי בצורה קשה" .

(ג) על אף האמור בסעיף קטן (א), נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% ושאינו מסוגל להישתכר למחייתו, והוא זכאי לקיצבה או תשלום כיוצא בזה לפי חוק אחר או לפי הסכם או הסדר כל שהוא (להלן - הקצבה), אף אם הקצבה עולה על הסכום שנקבע כהכנסה כדי מחיה, ישולם לו התגמול לפי סעיפים קטנים (א) ו-(א1) בנכוי סכום הקצבה ובילבד שלא יפחת מהתגמול לפי סעיף 5.

בהתאמה קבעה הפסיקה את התנאים הבאים כתנאי הזכאות לתגמול הנצרך (ראה ע"א(תא) 3213/02 קצין התגמולים נ' סמיפור; ע"נ(חי') 539/00 דני בניטה נ' קצין תגמולים): נכות שנגרמה תוך ועקב שירות צבאי שאינה פחותה מ 50%.

...

סביר אפוא שהמחוקק ביקש לשריין שסתום בטחון ובקרה על מנת שמי שהמסקנה לגביו הנה שאיבד יכולת ההשתכרות שלו באופן מלא וצמית אך נכותו פוחתת מ 50% - תיבדק המשך זכאותו לתגמול החפ"ר מעת לעת.

נשוב ונציין להסרת ספק, כי בעניין אחד מקובלת עלינו פרשנות המשיב: תגמול החפ"ר נושא אופי זמני במובן זה שמעת לעת רשאי המשיב לבדוק האם מתקיימת זכאות המערער להמשך תגמול זה. נכון לעכשיו היא מתקיימת, אך זכאותו של המשיב לבדוק העניין מעת לעת נובעת אכן מתנאי סעיף 6 הקובע כי הזכאות היא רק כל עוד אין למערער הכנסה מכל מקום, או שהכנסתו פחותה ממחצית שכרו הקובע.

אנו מקבלים הערעור, מבטלים החלטת המשיב, וקובעים כי זכאי הוא להמשך תגמול החפ"ר מעת שהופסק ועד היום, ולמצער לתקופת פרק זמן נוסף של שנה מהיום, שאז ניתן יהא לשוב ולבחון המשך יכולתו בפן התעסוקתי ולקבל החלטה חדשה בנושא בהתאם לתוצאה.

באשר לעבירות מסר, כי סבל מקושי כלכלי על רקע חובות, קצבת הנכות שקבל כשבוע עובר לשוד הועברה בשלמותה לכסוי חובות, ולדבריו ראה סרט על שוד וניסה לחקות את ההצלחה שבה צפה בסרט באמצעות השוד שביצע.

בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע, כי המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת גזירת הדין היא שאלה "כמותית": "... כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו – לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – להבין את אשר הוא עושה או להמנע מעשיית המעשה. על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להמנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני הארוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים (מתוך: ע"פ 10416/07 דולינסקי נגד מדינת ישראל [7.12.09], בפיסקה 11).

לחומרה, יש ליתן ביטוי לכך שהמתלוננת היתה בתחילה ב"הלם", תגובה אשר הביאה את הנאשם לאיים עליה בעודו מנופף בסכין, על-מנת לזכות בשלל השוד.

נסיבותיו המשפחתיות והאישיות המורכבות עולות מתוך חוות-הדעת הפסיכיאטרית, כשחרף הקשיים סיים 12 שנות לימוד ושירת שירות צבאי מלא.

...

פסקי-דין אלו משקפים קשת מקרים רלבנטיים, כאשר לאחר ביצוע אבחנות מתבקשות, ובכפוף לקביעתי בדבר השפעת מחלתו של הנאשם על מימד התכנון שבעבירה, אני קובעת מתחם עונש הולם אשר נע בין 12 – 36 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר על תנאי ופיצוי לנפגע העבירה.

הוא מצוי במעצר לראשונה בחייו, בתנאים לא קלים במב"נ. מכלול נתוניו האישיים מובילים למסקנה, שיש להעמיד את עונשו של הנאשם ברף הנמוך של המתחם.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת את דינו של הנאשם כדלקמן: 12 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו: 1.9.16.