הפרעה לשימוש סביר במקרקעין עקב אנטנות סלולאריות

לענין הנזק נטען לנזק של "חוסר נוחות" מהחזקתה של המשיבה בחדרי הרכוז, אשר ניתן להשוותו "לגובה דמי השמוש/השכירות הסבירים לנכס מקרקעין דוגמאת חדרי הרכוז", ולפיכך יש להתייחס לנזק בגין אי נוחות ולדמי השמוש הראויים כמיקשה אחת.

(1) להכנס למקרקעין לשם עריכת מדידות ובדיקות הדרושות לתיכנון מיתקן בזק; (2) להכנס למקרקעין לשם התקנה, בניה, הצבה או קיום של מיתקן בזק המיועד לתת שירותי בזק לאותם מקרקעין; (3) באישור השר או על פי כללים שיקבע - להכנס למקרקעין לשם התקנה, בניה, הצבה או קיום של מיתקן בזק המיועד לתת שירות בזק למקרקעין אחרים; (4) לחפור, להסיר אבן, אדמה ועץ, ולבצע פעולות נילוות אחרות הדרושות להפעלת הסמכויות האמורות בפסקות (2) ו-(3); (5) להסיר או לגזום, מסביב לכל מיתקן בזק קיים או מתוכנן, כל צמח המפריע לבנייתו, לקיומו או לפעולתו התקינה של המיתקן; (6) להכנס למקרקעין לשם בדיקה, תיקון או הסרה של מיתקן בזק הנמצא בהם, וכן לבצע בו שינוי שאין בו משום פגיעה בהקף השמוש באותם מקרקעין; (7) לפתוח כל דרך לשם ביצוע עבודות המנויות בסעיף זה, ובילבד שמיד עם השלמת העבודה יחזיר בעל הרישיון את הדרך למצבו הקודם;"

לעמדת היועץ המשפטי לממשלה יש לפרש את חוק התיקשורת באופן שאינו קובע חובת תשלום הנלווית לסמכויות הכניסה או השמוש במקרקעין לצורך הצבת המתקנים, ואת העידר הקביעה כאמור יש לפרש כהסדר שלילי ולא כלאקונה, וזאת משורה של טעמים כמפורט להלן: ראשית, דברי החקיקה השונים לעניין מתן שירותי התיקשורת, עיגנו את הזכות של מקים תשתית התיקשורת להכנס למקרקעין לשם הקמת מיתקני התיקשורת, ולא נקבעו בדברי החקיקה כל הוראות הקובעות זכות לתשלום בעד השמוש הכרוך בהקמת או הצבת מיתקני התיקשורת במקרקעין או ברכוש המשותף בבניין.

...

תשובת המשיבה לבקשת האישור המשיבה טוענת שדין הבקשה להידחות על הסף מאחר שבקשת האישור אינה נמנית עם סוג העניינים המנויים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, וכי אין בבקשה או בתובענה כל הסבר מדוע ענייננו בתביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, במיוחד כשעיון בבקשה מצביע על העדר כל היבט צרכני בבקשה.

סוף דבר לסיכום, המבקש לא הוכיח קיומה של עילת תביעה אישית או ייצוגית שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה.

לפיכך, דין בקשת האישור להידחות.

המבקש ישלם למשיבה את הוצאות ההליך בסך 40,000 ₪.

שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהיתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו אפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השמוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה.

נטען כי מאחר ומדובר במטרדים אשר יכולים להיפסק בכל רגע נתון מדובר בירידת ערך עקב "גורם פסיכולוגי" בדומה לסמיכות לאנטנות סלולריות וקוי מתח שאין בגינם הוכחה מדעית לנזק.

...

סוף דבר הוכח כי הנתבע גרם נזק לרכוש התובעים וגרם למטרדים שפגעו בהנאתם מביתם.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בגין הנזקים הישירים בסך 31,720 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 50,000 ₪ , נכון למועד פסק הדין, בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם ממכלול פעולותיו.

תשובת המשיב לערר בתשובתו בכתב לערר, טען המשיב בעיקר, את הטענות הבאות: הדירה הנדונה הושכרה לחברות סלולאריות לשם התקנת אנטנות במקום ומשום כך הנכס הנו נכס עסקי ואיננו דירת מגורים.

אילו העורר היה מציין במפורש, בבקשתו לקבלת פטור מס שבח מקרקעין, כי חלקים מן הדירה היו מושכרים במשך התקופה הרלבנטית , לחברות סלולאריות, וכי על אף זאת ,עיקר הדירה שימש למגורים, לכן הוא זכאי לפטור, אילו כך נרשם בהצהרת העורר ,והמשיב לא היה טורח לבדוק את הצהרת המשיב בעיניין זה שהוגשה לפקיד השומה, אז היה מקום לטענתו זו של העורר .

על מי משני הצדדים חל נטל הראיה והשכנוע ? על המשיב כפי שהעורר טוען, או שמה על העורר כפי שהמשיב סבור, בעיניין זה נראית לי עמדתו של ב"כ המשיב מעמדתו של ב"כ העורר: מוכר נכס הטוען לפטור מתשלום מס שבח מקרקעין משום שהנכס הנמכר עונה על התנאים שהחוק קובע למתן פטור עליו חובת הראיה וההוכחה שאותו נכס או אותה מכירה מקיימת את תנאי הפטור הקבועים בחוק .

עוד מסר עד זה בעדותו, כי אישתו ובועז ניקו את חדר המדריגות , לעומת זאת בועז לא רק שלא הזכיר עובדה זו, אלא אף טען כי הוא לא ניכה את הדירה כלל במשך כל תקופת מגוריו (דבריו אלה של בועז באו כדי להסביר את צריכת המים הזעומה בדירה בתקופה בה נטען כי הוא התגורר בדירה) אם את הדירה הוא לא טרח לנכות האם זה סביר שהוא ינכה את חדר המדריגות ? מכל מקום אילו כך היו פני הדברים יש להניח כי בועז היה מציין זאת בעדותו.

עינינו הרואות על אף שהעורר זכר היטב את תאריך כניסת בנו לדירה, 15.6.2006 ואת תאריך עזיבתו לדירה 21.12.2007 לא הפריע לו לציין בהצהרה שהוא הגיש למשיב על מכירת דירת מגורים מזכה, כי הדירה הנמכרת "שימשה בעיקרה למגורים מתאריך 16.5.2006 ועד 6.3.2008" (ראה נספח י"ח לערר, עמ' 4 חלק כללי).

...

לסיכום נושא השימוש שנעשה בדירה, לא עלה בידי העורר להוכיח ברמת הוודאות הדרושה, שהיא רמת ההסתברות, כי בנו בועז התגורר באמת בדירה.

יתרה מכך, גם אם הייתי מגיע למסקנה, כי הבן בועז עשה שימוש בחלקים כלשהם בדירה לצורכי מגורים, ולא כך הדבר , הרי שבוודאי לא הצליח העורר להוכיח כי הבן עשה שימוש לצורכי מגורים ביותר מ- 50% משטח הדירה.

יחד עם זאת נראה לי כי בנסיבות המקרה יהיה זה נכון שהמשיב יאפשר לעורר להגיש תוך פרק זמן של שלושים יום בקשה מתאימה לתיקון שומה בכל הקשור לנושא סכומים שיש הצדקה ע"פ החוק להוסיפם למחיר הרכישה או הוצאות אותם יש לנכות מסכום המכירה , המשיב יבחן את הבקשה לתיקון לגופה ויחליט בה ע"פ הסמכות הנתונה לו ע"פ החוק .

השוטר עשה את בדיקת התאום על אנטנה סלולארית, לא ידוע טיבה מבחינה מגנטית, לא ברור מדוע נעשתה בדיקת תיאום למעלה, כאשר היה לשוטר מתקן למטה, אין ציון לרקע שמיים.

כמו כן, המבקש נוהג משנת 2013 ולו 7 הרשעות קודמות בגין עבירות של עצירה המפריעה לתנועה, אי החזקת הגה בשתי ידיים, סטייה מנתיב תוך הפרעה לתנועה, שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית וכו'.

בשימוע טען המבקש "אני הייתי מאחורי מלא רכבים, אני כימעט בטוח שלא נסעתי במהירות הזאת, בחיים לא היו לי עבירות מהירות ואני לא מיתפרע בכביש". הקצין בהחלטתו שקל שיקולים עינייניים וסבירים, לרבות מסוכנות העבירה ונימק: "עבירה חמורה מסכנת חיים בכביש רווי תאונות דרכים שמעידה על מסוכנות הנהג". כאמור, די בעצם ציון חומרת העבירה כדי להצביע על מסוכנות.

נסיבות אישיות המבקש הגיש באמצעות בא כוחו את מב/1, לפיו עסקו לקידוחי קרקע מוחרג כחיוני בתקופת מגיפת הקורונה בהיותו עסק העוסק בעבודות תשתית ובינוי, ובקש להיתחשב בכך.

...

סיכום בהינתן תשתית ראייתית לכאורה לביצוע העבירה, כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש וכי אין למבקש בעברו עבירת מהירות, הגעתי לכלל מסקנה בהתחשב בשיקולים השונים ותוך איזונם, כי לא נפל פגם בשיקול דעת קצין המשטרה, אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש.

מדובר בתקופת צינון ראויה ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות המצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

אלפסי בתצהירה אישרה כי רמ"י העניקה זכות שימוש במקרקעין לצורך הפעלת מתקן תיקשורת וקליטה, ולצורך התקנת אנטנה סלולרית לחברת פלאפון.

לטענת התובעת, כל עוד אחרים היו בעלי זכות החכירה ולא התובעת, לא הפריע ל-רמ"י, לא תכנית ג/5658, ולא תכנית ג/11124, ורק כאשר זכויות החכירה הועברו לתובעת מחברת מבני תעשיה בע"מ (ו-רמ"י אישרה את ההעברה, כשידעה את הייעוד התיכנוני של המקרקעין), ובכל הקשור לנכס שבו נעשה שימוש כמסעדה, והקשור למר נעמן, נזכרה רמ"י בייעוד התיכנוני של המקרקעין בהתאם לתכניות מתאר מ-89' ומ-06'.

בעניינינו, הוכיחה התובעת כי הסתמכותה על חתימת רמ"י על חוזה החכירה, מתן אישור העברת הזכויות ללא סייג, זאת כאשר השימושים בחלקה כמסעדה נעשו במשך שנים רבות, לרבות בעת החתימה על הסכם החכירה, ובעת אישור העברת הזכויות, מהוה הסתמכות סבירה, המעוגנת בתשתית העובדתית.

...

התובעת מחזיקה בחלקה 106 בגוש 18322 (להלן: "החלקה"), ומבקשת כי תוארך תקופת החכירה שנקבעה בחוזה החכירה בהתייחס לחלקה זו. הנתבעת (להלן: "רמ"י") טוענת כי התובעת הפרה הפרה יסודית את חוזה החכירה בהתייחס לחלקה, מאחר ועשתה בחלקה שימוש מסחרי, שאינו תואם את המטרה שלשמה הוקצתה החלקה בחוזה החכירה, ועל-כן יש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה של רמ"י, ולהורות על סילוק ידה של התובעת מהחלקה, משחוזה החכירה מכוחו החזיקה התובעת בחלקה הופר הפרה יסודית ופג תוקפו.

ב-10/18 הגישה רמ"י תביעה בבית-משפט השלום לסילוק יד התובעת מהחלקה ומחלקות נוספות, ובסופו של דבר תביעה זו נמחקה, והוגשה תביעה שכנגד בתיק שלפניי.

אשר על-כן, התביעה שכנגד בהתייחס לנתבעת שכנגד 1 - נדחית.

באשר ליתר המבנים המצויים בחלקות 51, 85 ו-108 (למעט הפנצ'ריה והאנטנה), עולה ממכלול הראיות והעדויות כי המדובר במבנים המוחזקים בידי מיכה נעמן, חלקם ישירות על-ידו, וחלקם באמצעות השכרתם על-ידי מיכה נעמן לאחרים, וכי עם הגשת התביעה שכנגד, קמה לתובעת שכנגד הזכות לבטל רשיון מכללא, גם אם היה כזה, ומיכה נעמן לא הציג תשתית עובדתית שיש בכוחה להגביל את זכות התובעת שכנגד כבעלת המקרקעין, לבטל רשיון מכללא אם היה כזה, ולא הציג זכות חוקית הקיימת בידו להמשיך ולעשות שימוש בחלקות אלה.

אשר על-כן, דין התביעה שכנגד להתקבל כלפי הנתבע 2 - מיכה נעמן, ועליו לפנות ולהרוס בתוך 180 יום ממועד מתן פסק-הדין את המבנים והמחוברים שנבנו על-ידו, ושהוא עושה בהם שימוש, או שהוא משכירם לאחרים, בחלקות 51, 85 ו-108 בגוש 18322.