הפרעה לשימוש במקרקעין פרטיים

פסק הדין עסק, בין היתר, ב"צו שימוש מפריע" שהוצא נגד המבקשת והורה לה לפנות מקרקעין מסוימים מכוח הצוו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה והשומרון) (מס' 1586), התשס"ח-2007 (להלן: הצוו).

...

דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות, שכן לא עולה כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה כטענת המבקשת.

יתר על כן, אף אם אניח כי ניתן להסיק מפסק הדין את המסקנה שמסיקה ממנו המבקשת – ואיני סבור כך – הדבר אינו מצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין.

ממילא הטענה לא נדונה ולא הוכרעה במסגרת פסק הדין, ולא נקבעה כל הלכה ביחס לפרשנות הצו במישור זה. במסגרת הדיון וההכרעה צוין: "כמפורט לעיל, רמ"א [ראש המינהל האזרחי] מצא כי בשים לב לראיות המנהליות שהוצגו לו ונבחנו על-ידו, ניתן לסווג את המקרקעין נשוא העתירות כ'מקרקעין פרטיים'... לא מצאנו שהטענות לפיהן המקרקעין מושא העתירות אינם מקרקעין פרטיים אלא מקרקעין בבעלות המדינה מקימות עילה להתערבותנו. בעיקרו של דבר, לא מצאנו להתערב בקביעתו של רמ"א, המבוססת על הראיות המינהליות שהוצגו ועל ההגדרה הרחבה של המונח 'מקרקעין פרטיים' בצו שימוש מפריע. כאמור, קביעות אלה תחומות למישור המינהלי". טענות המבקשת נדחו אפוא על בסיס נימוקי החלטת ראש המינהל האזרחי והראיות המינהליות שהוצגו לפניו.

הבקשה נדחית.

עובר לתיקון האמור קבע הצוו תקופת זמן קצרה יותר של שלוש שנים לעניין זה. בית משפט זה דחה בעבר את הטענה לפיה תיקון 2010 הוא בגדר חקיקה רטרואקטיבית פסולה, בהסבירו כך: "צו שימוש מפריע מסדיר באורח אקטיבי מצב קיים של שימוש מפריע במקרקעין פרטיים ואינו משפיע על מצבת הזכויות באותם מקרקעין, כל שכן אינו פוגע בזכויות מוקנות או באנטרס הסתמכות לגיטימי כלשהוא" (בג"ץ 5439/09 עבדאלקאדר נ' ועדת העררים הצבאית שלפי צו בדבר וועדות עררים מחנה עופר, פסקה 12 (20.3.2012) (להלן: עניין עבדאלקאדר)).

...

סיכום התוצאה העולה מן האמור לעיל היא כי העתירה השנייה (בג"ץ 6898/15) והעתירה השלישית (בג"ץ 461/21) נדחות, ואילו העתירה הראשונה (בג"ץ 6174/15) מתקבלת בחלקה.

בטרם סיום, מצאנו לנכון להעיר על התנהלותם הדיונית של משיבי המדינה בתיק זה. על המדינה חלות חובות דיוניות מוגברות, בין השאר מצופה ממנה להציג עמדה מפורשת ביחס לסוגיות עקרוניות העומדות לדיון בבית המשפט.

עם חתימה, חשוב לחזור ולהדגיש: פסק דיננו אינו נוקט כל עמדה בסוגיות הקנייניות, אלא ממוקד באופן הפעלת שיקול הדעת של רמ"א בהתאם לסמכות שהוקנתה לו. כאמור, לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו בהקשר זה. סוף דבר: העתירה בבג"ץ 6174/15 מתקבלת כמפורט בפסקה 65 לעיל, ואילו העתירות האחרות בבג"ץ 6898/15 ובבג"ץ 461/21 נדחות.

שינוי מהותי באופי השמוש מוגדר בסעיף 2(ה) לצוו כדלקמן: "שינוי של ממש באופי השמוש המפריע במקרקעין פרטיים, הוספת אחד או יותר מסוגי שימוש במקרקעין פרטיים, הרחבת שטח השמוש במקרקעין פרטיים, או מעבר משימוש חד-פעמי או פעוט לשימוש נמשך במקרקעין פרטיים". מיגבלת חמש השנים נועדה, כאמור, לאזן בין הצורך בהגנה על קניין התושבים מחד גיסא, ובין הגנה על החזקה ושמירה על הסדר הצבורי באיזור מאידך גיסא.

...

בנסיבות שבפנינו, נוכח הקביעה בדבר הימשכות ההחזקה, המסקנה כי קיום מצוות השמיטה איננו משנה באופן מהותי את טיב השימוש באדמות מצויה במתחם הסבירות, וממילא נקבע שטיב ההחזקה של שדה בר במקרקעין איננו מבוסס בהכרח על עיבוד חקלאי מיטבי.

סוף דבר מן המקובץ עד הנה עולה כי אין עילה להתערבות שיפוטית בשיקול דעתם של משיבי הממשלה ולהורות להם להפעיל את סמכויותיהם המינהליות, נוכח החזקה ארוכת השנים של שדה בר באדמות, שעליה הצביעו הראיות המינהליות שבפניהם.

נוכח כל האמור לעיל – דין העתירה להידחות, בכפוף, כאמור, לסייגים המנויים בפיסקה 25 שלעיל.

הבקשה לסעדים זמניים הוגשה בגדר תביעה לסעד הצהרתי בדבר קיום זכויותיהם בשימוש במקרקעין ו/או זכות לשימוש בקרקע חלופית בסדר גודל דומה ובאותם תנאים ו/או פיצוי הולם בתמורה לפינוי החווה כן עתרו למתן צו עשה, שיורה לנתבעים להמנע מכל שינוי ו/או הפרעה לשימוש שמבצעים במקרקעין הפרטיים שבחזקתם, לרבות בכלל המתקנים ו/או הציוד ו/או החפצים בחווה וכן סילוק כל דבר שבו משום שינוי ו/או הפרעה להתנהלות החווה ו/או התובעים ו/או מי מטעמם, לרבות, כל הודעה ו/או צו התראה ו/או הריסה כזה או אחר שהוצא כנגד התובעים בעת האחרונה או לחלופין לסייע לתובעים להסדיר בדיעבד את כל שלפתע נידרש מהם.

...

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, החלטתי כי דין הבקשה להידחות מהטעמים שאפרט.

סוף דבר המבקשים לא עמדו בתנאים למתן הסעד הזמני כמפורט ובמיוחד נוכח הודאתם כי חיבור מתגוררים במאחז מעלה רחבעם נעשה שלא כדין.

ממכלול הטעמים האמורים לעיל דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.

כפי שהובהר בעיניין חושיה: "נקודת המוצא היא שהמפקד הצבאי מחויב מכוח תפקידו להגן על בטחונם של התושבים המוגנים ולמנוע שימוש מפריע במקרקעין פרטיים. אולם, אין פירוש הדברים שעל המפקד הצבאי לנקוט בצעדים מינהליים לשם הוצאת החזקה מידי המחזיק כשאין המדובר בפלישה 'טרייה' במובנה בצו שימוש מפריע. דבר זה יערער את האיזון עליו עמדתי לעיל בין מתן הגנה אפקטיבית לבעל החזקה כדין שנושל לבין אינטרס ההגנה על שלום הציבור והמשקל שיש ליתן לחזקה ממושכת בפועל.

...

העותר טען לבטלות הצו שהוצא לו מן הטעמים שפירט ובהם: כי יש לו "זכויות שבדין" במקרקעין; כי לא עשה שינוי מהותי בשימוש במקרקעין; וכי מכל מקום פרשנות נכונה של הוראת אתחול מניין סייג חמש השנים, מוליכה למסקנה כי ניתן לאתחל את מניין השנים רק לפני שחלפו חמש שנים רצופות של החזקה, ולפיכך בענייננו שינוי השימוש, אפילו היה מהותי, לא הוביל לאתחול מניין חמש השנים.

הנסיבות שאירעו לאחר מכן אינן יכולות לשנות ממסקנה זו. דומה הדבר להפחת רוח חיים בעילה שכבר בטלה מן העולם (השוו: ע"א 4217/19 פלונית נ' קופת חולים לאומית, פסקה 8 (25.1.2022); רע"א 8573/18 עמותת הסהר האדום בירושלים נ' פלוני, פסקה 8 (27.1.2019)).

וכפי שנקבע מימים ימימה: "כל דבר חקיקה מתפרש על-פי נוסחו ותכליתו, ולא כוונתם הסובייקטיבית של מחוקקיו [...] תקבע את פרשנותם הראויה. גם אם יכול שלהיסטוריה החקיקתית יהיה משקל ככלי עזר פרשני, בסופו של דבר, ההכרעה בפרשנותו של חוק היא 'על-פי האנאליזה של החוק ולא על-פי הפסיכואנליזה של המחוקק" (בג"ץ 3262/95 פורז נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 153, 158 (1995)).

היינו, גם אם התכלית הסובייקטיבית הייתה תומכת בפרשנות המשיבים, לא היה בכך בהכרח כדי להביא למסקנה כי זו הפרשנות הראויה.