הפרעה לסדר הציבורי באמצעות מהומה ועלבון

בכתב האישום המתוקן בשנית יוחסו לעוררת: שתי עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; שתי עבירות של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); עבירה של מהומה ועלבון במקום צבורי, לפי סעיף 194 לחוק העונשין; שתי עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של השחתת פני מקרקעין, לפי סעיף 196 לחוק העונשין; ועבירה של קשירת קשר לבצוע מעשי פשע ועוון, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין.

מכאן הערר שבפני, שבמסגרתו טוענת העוררת כי שגה בית המשפט הנכבד קמא במספר דברים: כאשר דחה את טענתה כי לא ניתן לייחס לה עבירה של העלבת עובד ציבור, מבלי שתלונה בעיניין זה הוגשה על-ידי תא"ל תיבון; כשקבע שהתבטאויותיה עשויות להקים את יסודות עבירת העלבת עובד ציבור; כשקבע שמחאה, המלווה בשריקות משרוקית, מקיימת את יסודות העבירה של מהומה במקום צבורי ומשקבע כי מן העוררת נשקפת מסוכנות.

עם זאת, מחובתי להוסיף – לצורך ההכרעה בערר שבפני – ההערות הבאות: (א) סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חסד"פ) מורה כלדקלמן: "נודע למישטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה" (ההדגשה אינה במקור – ח.מ.) סעיף 62(א) לחסד"פ קובע כדלקמן: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקת לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור" מהאמור בסעיפים הנ"ל, נהיר הוא כי היה בסמכותה של המישטרה לפתוח בחקירה כנגד העוררת בעיניין ביצוע עבירת העלבת עובד ציבור, משנודע לה על ביצוע עבירה זו, וזאת גם אם לא הוגשה תלונה בעיניין זה על-ידי תא"ל תיבון.

...

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל), שניתנה בתאריך 24.3.2009, ואשר בגדרה נדחה הערר שהגישה העוררת על החלטת בית משפט השלום לנוער בתל-אביב לשחררה בתנאים מגבילים, בין השאר בטענה שהיה מקום לשחררה ללא תנאי.

בדיון שנערך בפני טען ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות, וזאת תוך שהוא סומך ידו על החלטותיהם המנומקות של בתי המשפט הנכבדים קמא.

תנאי השחרור בערובה שנקבעו לעוררת אינם מכבידים יחסית, וסבורני כי יש בהם כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררת, בהינתן רמת מסוכנות לא-גבוהה זו. לפיכך לא מצאתי לנכון להורות על שינוי תנאים אלה ולהקל בהם עוד.

אין בידי לקבל אף טענה זו. במקרה דומה שנידון בפני באחרונה (בש"פ 2386/09 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2009)) – אף הוא בעניין פעולות "מחאה" שהופנו כנגד תא"ל תיבון - הבעתי דעתי כי: "לעוררים נתונה הזכות לחופש הביטוי, ועומדת להם גם זכות ההפגנה... עם זאת, זכויותיהם אלו אינן זכויות אבסלוטיות, ודומה כי בתי המשפט הנכבדים קמא לא חרגו מנקודת האיזון הראויה, כשהורו על הגבלת קירבתם של העוררים למקום מגוריו... של תא"ל תיבון... ביתו של קצין צבא בכיר, אינו משמש דרך-כלל לעיסוקו הצבאי, ואי-לכך אף מתחזק הצידוק להטלת 'מגבלה של מקום' על זכות הפגנתם של העוררים עת שמדובר בעריכת מחאה מול ביתו הפרטי של קצין צה"ל" דומה כי דברים אלו יפים גם לעניין הערר שבפני, ואין צורך להכביר במילים (וראו גם: בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (1994); בג"ץ 729/07 ארגון הלב היהודי נ' ניצב דוד צור (לא פורסם, 7.2.2008).

לאור כל האמור לעיל – הערר נדחה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ק"פ 5116-06-14 קיסר נ' סימני ואח' לפני כבוד השופטת תרצה שחם קינן הקובלים: משה קיסר ע"י ב"כ עו"ד בן חור עובדיה ששון הנאשמים: 1. רחמים יהושע סימני 2. אריה מיכאלי 3. עמי נמדר 4. מרדכי יוסף אפרתי 5. משה אפרתי 6. רינת ישראל ע"ש אגדס עליזה בת לאה 7. נסים ציון מחלב 8. אבנר סיני 9. יורי יהושוע טחלוב 10. נתן רוזנברג 11. אורי גרבי 12. איתן כהנים 13. משה כהן 14. גילבוע עופר כולם ע"י עו"ד אלקנה בישיץ החלטה בטענה "אין להשיב לאשמה"

דיון והכרעה לשון סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"): "...נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה..." סעיף 158 קובע, כי לאחר סיום פרשת התביעה, יזכה ביהמ"ש את הנאשם אם לא הוכחה אשמתו אף לכאורה, כלומר אם אין די בראיות שהוגשו לבית המשפט כדי לבסס הרשעה "אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי" (ראו: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א, הוצאת דיונון, תשס"ט, בעמ' 1446).

בכתב הנידוי נטען כי בישיבת העמותה הוחלט להורות לקובל לעזוב מידית את בית הכנסת "רינת ישראל" וזאת על רקע האירועים מהחודש האחרון שכללו הפרעה לפעילות התקינה של בית הכנסת, פגיעה מתמשכת בפעילות התקינה של בית הכנסת, הסתה ולשון הרע ופגיעה מתמשכת במתפללים ובצוע פעולות בבית הכנסת בנגוד להחלטות הוועד.

ב"כ הנאשמים סבור כי אין המדובר בלשון הרע שכן בית משפט השלום הרשיע את הקובל בעבירות של תקיפה ומהומה ועלבון במקום צבורי.

...

לאור כל האמור לעיל, עתר הקובל כאמור להורות על דחיית הבקשה.

בשלב זה, די בראיות שהובאו על מנת להביא למסקנה כי על הנאשמים לפזר אותה "עננה" המרחפת מעל חזקת החפות ולפיכך הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

לעניין חומרת עבירות האיומים והערכים המוגנים, ראו את הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט גולדברג בע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל (06.09.89): "...אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט... בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להיתנהגות המצופה מן המאוים. נמצא, כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחירות הפעולה של הזולת". כאשר האיומים מושמעים כלפי נבחר ציבור, כאן חבר כנסת מכהן – הם פוגעים גם בשלטון החוק, בסדר הצבורי, בחופש הביטוי של נבחר הציבור, וביכולתו למלא את תפקידו הצבורי ללא חשש מפני פגיעה על רקע זה. ברע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל (2.8.2010), נקבעו הדברים הבאים, בעקבות דברי בלע שהופנו על-ידי המבקש כלפי שוטרים, היפים גם לעניינו: "יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שילטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק 'וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען יישמעו וייראו (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השרות הצבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.6.2007))." ב"כ המאשימה הפניתה לפסיקה לעניין מדיניות הענישה בעבירות איומים שנעברו בנסיבות דומות, בה הוטלו לטענתה, עונשי מאסר לתקופות קצרות, תוך מתן משקל לשיקולי הרתעה כלפי מבצעים בפועל ובכוח: ע"פ 47944-05-12 אבו חוסיין נ' מדינת ישראל (28.6.12) – המערער הורשע, יחד עם אחרים, בעבירת איומים שהופנתה כלפי אחיו של מועמד בבחירות למועצה המקומית, במטרה לגרום למועמד להסיר את מועמדותו.

ת"פ (ב"ש) 30928-09-15 מדינת ישראל נ' אזנאו (10.12.15) – הנאשם הורשע בעבירות של מהומה במקום צבורי, איומים והעלבת עובד ציבור, לאחר שהקים מהומה ברחוב, צעק וקילל את שכנתו, כשהוא בהשפעת אלכוהול.

ת"פ (רמ') 55018-10-18 מדינת ישראל נ' ג'ית (30.6.19) – הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות איומים והעלבת עובד ציבור, לאחר שבמהלך דיון משפטי הפריע לדיון ואיים על השופט כי יחתוך אותו בגרונו תוך שמחווה תנועת שיסוף על גרונו.

...

החלטתי לפיכך כי בנסיבות העניין ראוי לבטל את הרשעתו של הנאשם, ולהסתפק בענישה השיקומית עליה הומלץ.

סוף דבר 25.

       לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם בדין ומטילה עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות ולמשך 12 חודשים מהיום.

מיד לאחר אמירה זו, כך תאר אביחי "הוא שלח לי בוהן לתוך העין, העיף לי את הראש אחורה ונתן לי עוד מהומה.." אביחי ציין כי הוא סר הצידה לעבר מדרכה במקופם ואזי החלה אנדרלמוסיה שכן סוסי המישטרה כוונו אל תוך ההמון שהחל להמלט ונכנסו אף בין שולחנות בית קפה סמוך.

בחקירה הטיחו בו חשדות לגבי ארבע עבירות, לרבות העלבת שוטר, הפרעה לסדר הצבורי ולדבריו בשל שניסו להאשים אותו בכך, לא מצא לנכון לשתף פעולה.

ההפגנות היו נרחבות ותדירות ובאווירה שהתלהטה לא אחת והביאה להתלהמות הרוחות וכך היה על שוטרי משטרת ישראל אף לטפל במסגרת תפקידיהם בתופעות חריגות אלה שנעשו על ידי מיעוט המפגינים ואשר עניינן הפרעה שלום הציבור, הפרעה לסדר הצבורי ולעיתים אף מעשים שיש בהם אלימות.

...

על כן, איני מקבלת את הטענה כי לנאשם ולאחרים ניתנה הנחייה כוללת, גורפת וחד משמיעת שעניינה לפזר את המפגינים, ההפגנה ו/או התהלוכה באמצעות כח. גם בקביעה זו אין לסיים את בחינת האירועים, שכן יתכן ונוצר במהלך ההפגנה מצב, נוצרו נסיבות, שהצדיקו שימוש בכח ויש לבחון אם כאלה אכן התרחשו.

סוף דבר לאחר הדיון המפורט והארוך שלעיל ניתן לקבוע בתמצית כי אפילו מדובר בהפגנה בלתי חוקית ואפילו ידעו המשתתפים בה, לרבות שני המתלוננים כי ההפגנה היא בלתי חוקית, הרי בכך לכשעצמו לא קמה עילה של שימוש בכח.

על כן ומשהוכח כי הנאשם נקט אלימות כלפי שני המתלוננים כפי שפורט לעיל, אני מרשיעה אותו בשתי עבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

באוטובוס ישב גם אוהד סרגה, שוטר סיור (להלן: "השוטר" או "אוהד"), אשר לא היה בתפקיד באותה עת. כשראה אוהד את המהומה שחוללו הנערים באוטובוס ניגש לנהג ושאל אותו אם הדבר מפריע לו. משנענה בחיוב, ירד אוהד מהאוטובוס, סמוך לניידת משטרת התנועה ובקש משוטרת תנועה, נטלי לוי (להלן: "נטלי"), שתסייע לו לפנות את הנערים.

השוטר השיב כי הסמכות שלו לבקש מהנאשם לרדת מהאוטובוס מסורה לו מאחר שהנאשם "מעורר אי סדר צבורי באוטובוס" (עמ' 16 ש' 22), אולם בהמשך עמד על כך שעוד בטרם הודיע לנאשם על עיכובו ביקש ממנו להזדהות: "אני קודם ביקשתי ממנו תעודה מזהה" (שם ש' 29) ואף הסביר: "אני כן ביקשתי להזדהות. ברגע שבאתי אליו וביקשתי ממנו לרדת מהאוטובוס זה היה בגלל הבלגאן שעשה באוטובוס. לאחר מכן עיכבתי אותו כי סירב להזדהות" (שם ש' 32-33).

בהתאם להוראות סעיף 23ב לחוק המעצרים, מקום שאדם אינו מציית להוראות שניתנו על ידי שוטר על פי סמכויות העיכוב הנתונות לו בדין, או שהוא מפריע לשוטר לעשות שימוש בסמכויות אלו, מוסמך השוטר לעצור אותו ללא צו ולהביאו לתחנת המישטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו.

מסקנה אשר על כן אני מזכה את הנאשם מעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ומעבירה של העלבת עובד ציבור ומרשיעה אותו בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובעבירה של איומים.

...

לפיכך אני קובעת, נוכח הנסיבות המיוחדות של אירוע זה, כי התנהגותו של הנאשם אשר סרב להתלוות לשוטר, התנגד למעצר וניסה לעזוב את המקום, , אינה עולה כדי עבירת תקיפת שוטר במטרה להכשילו בהתאם לסעיף 274 (1), שהיא עבירה מסוג פשע ובנסיבות מחמירות.

(עמ' 22 ש' 3-5) הכרעה מאחר שאני מאמינה לשוטר כי הנאשם אמר את הדברים, ובמילים שנאמרו יש משום איום בפגיעה בגופו של השוטר בכוונה להפחידו, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה של איומים.

מסקנה אשר על כן אני מזכה את הנאשם מעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ומעבירה של העלבת עובד ציבור ומרשיעה אותו בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובעבירה של איומים.