לטענתם, המחסן נימסר פעמיים, הם בחרו בדירתם בשל הצמדת המחסן, לו משמעות עבורם, שילמו עבורו וטרבלסי לא יכל לבחור שני מחסנים בנגוד לתקנון העמותה, הפרה מהותית של החוזה ולכן תבעו אכיפת מסירתו להם וסך 200,000 ש"ח.
מנגד, טענו הנתבעים, שהתובעים הצטרפו לעמותה, בידיעה שמדובר בקבוצת רכישה וסדר רשומם בעמותה קבע את סדר בחירת דירתם, בהיתחשב במה שיישאר במועד בחירתם.
התובעים טענו, שהנתבע לא זכר דברים שהיה שותף לעשייתם (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 18) והעיד, שרבינסקי היתקשר לטרבלסי בבקשה לוותר על מחסן 10.
...
אף לאחר שומת שמאי התובעים למחצית מהסכום שנתבע (97,500 ש"ח לעומת 200,000 ש"ח) על המחסן ששילמו סך 29,745 ש"ח, שהושב להם, עתרו לסך 97,500 ש"ח.
הנתבעים טענו, שבסעיפים 2 ו-23 לכתב התביעה ובסעיף 15 לתצהיר התובע, נטען, שלפי פסק הבוררות, יש לבחון את השאלה, האם ישנה חובה לתת לתובעים מחסן וככל שאין, דין התביעה להידחות.
עוד העיד התובע, שידע שסדר הרישום יקבע את סדר בחירת הדירות (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 1-2) אלא שבכתב תביעתו לא טען דבר בעניין ולכן נטען שדין טענתו להידחות.
הנתבעים לא הציגו מסמך, לפיו טרבלסי ויתר על מחסן אחד מהשניים שקיבל, למרות שהנתבע העיד שמאוד יכול להיות שיש לו. הדבר פועל לרעת הנתבעים, שכן הימנעות צד מגילוי ראיה עשויה להביא למסקנה כי אילו הוצגה, הייתה פועלת לרעתו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לח(1) 736).
סוף דבר
התובעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות וההוכחה ומשכך דין תביעתם להידחות והעיקול מבוטל.
