הפרדת כתב אישום מרובה נאשמים

ביחס לכל אלו ישנם תיאורים ברורים בכתב האישום המתוקן (ובהסדר הטיעון החתום שהוגש יחד איתו) אשר מהם אין לחרוג בדרך של פרשנות, ואין גם צורך משפטי לעשות כן. מעבר לעניינו הפרטני של המערער, נדמה כי ניתן ללמוד מכך על החשיבות הרבה שבהיצמדות לעובדות כתב האישום, במקרה שלא נשמעו ראיות בהליך הפלילי, והכרעת הדין התבססה על הודאתו של נאשם בעובדותיו.

מכל מקום, לעת הזו איננו נדרשים להכריע בשאלה אם כל נאשם שהועמד לדין מלכתחילה עם נאשמים אחרים באותו כתב אישום, ועניינו הופרד כך שהוגש כתב אישום מתוקן בעיניינו, ניכנס בגדרי סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי.

...

השופט נ' סולברג: דעתי כדעתו של חברי, השופט נ' הנדל; דינו של הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

דינו של הערעור על גזר הדין – להידחות בעיקרו ולהתקבל במקצתו.

סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט נ' סולברג, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י' אלרון לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

בנוסף, הצירוף יוביל להתמשכות הדיונים ולסרבולם, באמצעות אילוץ הנאשמים לשמיעת עדים רבים, שעדותם כלל אינה נוגעת להם, באופן שיוביל לעינוי דינם.

המתוה להפרדת הנאשמים בשים לב למסכת העובדתית הקושרת בין הנאשמים השונים; להקף האחריות המיוחסת להם בכתב האישום; לעדי התביעה הרלוואנטיים לכל אחד מהנאשמים (כפי שפורט בתגובת המאשימה); ולמכלול האינטרסים הרלוואנטיים, כפי שפורט בהרחבה לעיל, אני מורה על הפרדת האישומים, באופן הבא: הדיון בעיניינם של הנאשם 1, רפאל ניניו, והנאשם 2, משה טוקר, יתנהל במאוחד, ויופרד מעניינם של יתר הנאשמים (להלן: "הקבוצה הראשונה").

...

לאור כל האמור, ובעיקר: שקלול הקשרים העובדתיים, החלשים יחסית, הקושרים בין מעשי הנאשמים; השיקולים המערכתיים המצדיקים את ניהול ההליך במאוחד; והפוטנציאל הגבוה של עיוות הדין שעלול להיגרם לנאשמים כתוצאה מניהול ההליך במתכונת הנוכחית, הגעתי לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בין האינטרסים השונים יבוטא באמצעות הפרדת הנאשמים לשלוש קבוצות, כפי שיפורט להלן.

המתווה להפרדת הנאשמים בשים לב למסכת העובדתית הקושרת בין הנאשמים השונים; להיקף האחריות המיוחסת להם בכתב האישום; לעדי התביעה הרלוונטיים לכל אחד מהנאשמים (כפי שפורט בתגובת המאשימה); ולמכלול האינטרסים הרלוונטיים, כפי שפורט בהרחבה לעיל, אני מורה על הפרדת האישומים, באופן הבא: הדיון בעניינם של הנאשם 1, רפאל ניניו, והנאשם 2, משה טוקר, יתנהל במאוחד, ויופרד מעניינם של יתר הנאשמים (להלן: "הקבוצה הראשונה").

סוף דבר לאור כל האמור, אני מורה על הפרדת האישומים נגד הנאשמים, כמפורט בסעיף 23 לעיל.

הפרשה עסקה בעבירות רבות שיוחסו בכתב האישום המקורי, אשר אחז כ-50 עמודים, לנאשמים השונים, שעיקרן קשירת קשר לבצוע פשע (כאשר הפשע הוא הלבנת הון, קבלת דבר במירמה ועבירות מכס), קבלת דבר במירמה, הלבנת הון, הברחה בנסיבות מחמירות, הישתמטות מתשלום מכס, מסירת אמרות והצהרות כוזבות, הצגת רישומים כוזבים, הטעיית פקיד מכס, ניכוי מס תשומות ללא מיסמך, סחיטה ואיומים ועוד.

בית המשפט דחה הטענה וקבע: "שום דבר בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין השניים. אין ספק כי רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. במילים אחרות; הארוע העברייני יכול להיות ארוע שחוליותיו שזורות זו בזו. כפי שיובהר להלן, אין גם צורך בהפרדה בין החוליות במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור, תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהוה את פעולת ההלבנה" (פסקה 21 לפסק הדין).

...

אני מקבל טענת הסנגור לפיה אין מקום להרשיע את הנאשמים באישום הראשון בעבירת ההברחה, באשר הם ביצעו את העבירות בצוותא חדא עם אחרים, כטענת המאשימה.

אם מבקשים לייחס התנהגות כזאת לנאשם, יש להביא, במסגרת כתב האישום, את המערכת העובדתית אשר עשויה (או עלולה) להוביל למסקנה כי הכלל האמור יחול.

סוף דבר אישום מס' 1 - אני מזכה את הנאשמים 5 ו-13 מעבירות הברחה לפי סעיף 211 לפקודת המכס ומעבירות הלבנת הון לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.

כראיות לעונש הוגשו מטעם נאשם 2 הראיות הבאות (נ/6): מסמכים המעידים על מקצועו והעסקתו של הנאשם כרוקח; מכתבי המלצה, הערכה ותודה שניתנו לנאשם לאורך הקריירה המקצועית שלו, מהם עולה מסירותו הרבה והוקרת התודה של מטופלים שנזקקו לשירותיו; נהלי משרד הבריאות, הכוללים, בין היתר, טופס בקשת מועמד לקידום בשרותי הרוקחות, להוכחת אפשרות הפגיעה במקצועו.

לטענת הסניגורית, לאחר הפרדת כתב האישום והפחתת מספר הנאשמים במסגרת כתב האישום שבו הורשע הנאשם, אין לראות בפרשייה את החומרה הנובעת מריבוי הנאשמים בפרשה, בנגוד לנטען על ידי התביעה.

...

מסקנה לאור כל האמור, החלטתי להותיר על כנה את הרשעת שני הנאשמים.

בשים לב להלכות בית המשפט העליון בדבר כיבוד הסדרי טיעון, לפיהן רק במקרים חריגים יטה בית המשפט להתערב בהסכם, ולאור נסיבות הקולה שפורטו לעיל, סבורני שההסדר אינו חריג באופן המצדיק דחייתו, ולפיכך החלטתי לכבדו.

סוף דבר לאור כל האמור, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1 3 חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים מהיום, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירה שבה הורשע.

ובכלל, יש להעיר, כי בין שני כתבי האישום מפריד פרק זמן שאינו קצר, ואולם קו אחד מחבר ביניהם , הנוגע באופן היתנהלות הנאשם, חסר רסן ונעדר מעצורים.

הנאשם תקף את המתלונן כשחבט בו עם מכת אגרוף לראשו, ושהמתלונן נפל ארצה, המשיך הנאשם לחבוט בו במכות אגרוף וגרם לו לחבלות אשר מתבטאות בין היתר בשברים רבים באף.

...

עפ"ג (חי') 4007-01-16 וולקוביץ נ' מדינת ישראל (18.2.16), נדחה ערעורו של נאשם, אשר הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה, בשל כך שתקף את אחותו באגרופים וגרם לה שברים וחתכים בפניה.

עפ"ג (מח' מרכז- לוד) 30709-01-12 לופט נ' מדינת ישראל (27.3.12) נדחה ערעורו של נאשם אשר תקף עובר אורח שהעיר לו על מטרד שיצר עקב הפעלת מוזיקה בקול רם. הנאשם תקפו במכת אגרוף אשר כתוצאה ממנה נפל המתלונן ונגרמו לו שברים באף.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), סבורני, כי מתחם העונש ההולם ביחס לשני כתבי -האישום הינו החל מ-12 חודשי מאסר בפועל ועד ל- 32 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית לרבות רכיב של פיצוי לנפגעי העבירה.