הפרדת אסירים בהשגחה רמה ב

בהתאם לפקודה, אסירי ועצורי השגחה רמה א' ורמה א' פלוס לא ישהו לבד בתא (למעט עצור המצוי בהפרדת יחיד לגביה יש הוראות פקוח מיוחדות) (סעיף 9 לפקודה).

בעיניין זה פירט מפקד ניצן בתצהירו כי אין בפקודה למניעת אובדנות היתייחסות לתדירות הבקורת שיש לערוך על עצורים בהשגחה, וכי הדבר נעשה בהתאם לשיקול הדעת של הצוות המקצועי, והוסיף כי על פי רוב, באסיר ברמת השגחה ב' מבוצעת ביקורת המתבטאת בתדירות ספירת האסירים: כל 4 שעות, פעם בשעה ולעיתים גם פעמיים בשעה (סעיף 7 לתצהיר).

...

לעומתם, טוענת הנתבעת כי לא הוכח כלל שהמנוח מת מהרעלה תרופתית וכפועל יוצא גם לא הוכח שהמנוח התאבד ולכן דין התביעה להידחות.

הנתבעת תמכה את הגנתה בחוות דעת של ד"ר רונן לבשטיין שבדק אף הוא את התיעוד הרפואי של המנוח והגיע למסקנה כי "לא ניתן לקבוע במידת ספק סביר [כך במקור] קשר סיבתי בין נטילת מינון יתר ..לבין מות המנוח". כמו-כן, הנתבעת הגישה שלושה תצהירים: תצהיר של גונדר משנה פיסל מנדו שהיה מפקד בית המעצר "ניצן" בעת האירוע (להלן: מפקד ניצן); תצהיר של ד"ר רמי פרנקל, מי ששימש כרופא היחידתי בבית המעצר "ניצן" בעת האירוע, ותצהיר של רס"ר אולג צ'רני, מי ששימש ועדיין משמש חובש בבית המעצר "ניצן". בנוסף הוגשו על ידי שני הצדדים מסמכים רבים הכוללים, בין היתר, את תיקיו הרפואיים של המנוח, פקודות נציבות ונוהלי שירות, מסמכים מתיק המעצר, מסמכים מתיק ועדת החקירה שמונתה לשם חקירת האירוע ומתיק המשטרה וכן העתק מיומני האגף.

בסוף חוות הדעת נימק את מסקנותיו באופן הבא: "מכל האמור לעיל אני סבור כי לא ניתן לקבוע במידת ספק סביר קשר סיבתי בין נטילת מינון יתר של תרופות פסיכיאטריות בכלל ונוגדי דכאון טריציקליים, סם ה- PCP ותרופת הטרגטול בפרט, לבין מותו של המנוח. ריכוזי הטרגטול בדמו של המנוח על אף היותם גבוהים מהטווח הטרפואיטי אינם בטווח הריכוזים הכרוכים ברעילות משמעותית ודאי שלא מוות. בדומה מימצאי השתן החיוביים לנוגדי דכאון טריציקליים כמו גם סם ה- PCP נמצאו בטווח חיובי חלש ולא בטווח התגובה החיובית החזקה הצפויה במקרי רעילות קשה. כמו כן לא עברו מימצאים אילו בדיקות אימות גורם המפחית את מהימנותם באופן משמעותי בעיקר נוכח cross reaction של טרגטול עם נוגדי דיכאון טריציקליים ושל Phenergan עם PCP בבדיקות immunoassay עובדה שככל הנראה מייצרת false positive לנוגדי הדיכאון במקרה זה. בדומה אין שום עדות מבוססת לנוכחות PCP שכלל הנראה לא נמצא כלל בשימוש בארץ ובודאי שלא בא לידי ביטוי קליני מתאים במקרה זה". לנוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים מונה פרופ' מרדכי מושקט, מומחה לרפואה פנימית ולפרמקולוגיה קלינית, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה).

התובעים לא זימנו את האסיר התומך או כל גורם אחר שיכול היה לבסס את טענותיהם בעניין זה ולכן אין בידי לקבלן.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שהנתבעת סטתה מרמת ההתנהגות הסבירה בכל הנוגע לפיקוח וההשגחה שהעניקה למנוח, בכך שלא ווידאה כי המנוח בולע את התרופות, לא מילאה אחר ההוראה לתת את הטיפול בריסוק, ולא ביצעה הערכת מצב מחודשת לאחר שהסתבר שמנוח ניסה לאגור תרופות גם בעת שהותו בבית המעצר "ניצן". התרשלות הנתבעת אפשרה למנוח לאגור את התרופות שאותן הוא בלע והן אלו שגרמו למותו.

סיכום הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בסך 968,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור % 23.4 מן הסכום שנפסק.

בכל הנוגע לעתירה בעיניין אי קבלת טפול פרטני טוענת המשיבה כי במהלך הטיפול הפרטני שניתן לעותר הוא הוגדר כאסיר בהשגחה על רקע פגיעות עצמיות שביצע ואיומי אובדנות ונראה כי לא הפיק תועלת מתהליך טפול פרטני.

באשר לטענות העותר כנגד סיווגו כאסיר טעון הגנה, כפי שטענה המשיבה וכפי שצוין ברע"ב 5620/13 מון מקסים נ' שירות בתי הסוהר (02.01.2014), פקודת הנציבות מגדירה בפרק 04, סעיף ג', כי אסיר טעון הגנה רמה ב' הנו אסיר שעל פי המידע הקיים נשקפת סכנה לחייו מפני אסירים אחרים ועל כן יש להחזיקו באגפים שהוקצו להחזקת אסירים טעוני הגנה.

כמו כן, סעיף ד' לפקודת הנציבות, המונה את העילות להגדרת אסיר כטעון הגנה, מונה גם עילות כגון סכסוכים בין קבוצות עבריינים לפני כניסתם למאסר ובמהלך המאסר, בתנאי שלא נמצא פיתרון אחר להפרדה בין הקבוצות, וכן עובדי רשויות החוק לשעבר ובעיקר שוטרים וסוהרים.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהוצג לעיוני, הגעתי למסקנה שלא נפל בהחלטות המשיבה פגם המצדיק התערבות של בית משפט.

אשר על כן - העתירות נדחות.

על פי הנוהל, מוגדר "אסיר התראה" כ: "אסיר הגורם לסיכון חריג ומשמעותי "למשמורת הבטוחה", על רקע חמ"ן בעיניינו/אירועים במעורבותו/נסיבות ביצוע העבירה על ידו ושאין לגביו הגדרה חלופית מספיקה אחרת בהתייחס לסוג הסיכון (כגון סג"ב, טעון הגנה, השגחה, הפרדה וכו') ושיש צורך בהחמרה קבועה של סדרי האבטחה לגביו.

כאשר שב"ס מבקש להגיע לרמת בטחון ושמירה מירבית לגבי "אסיר טעון הגנה רמה א" הוא משווה את תנאיו לזה של "אסיר הפרדה". מתוך השוואה בין הוראות הפקנ"צ השונות לעניין אמצעי הבטחון הננקטים, נראה כי הדרוג הנו כדלקמן (מהחמור לקל): 1 א. החזקת אסיר בהפרדת יחיד ב. אחזקת אסיר בהפרדה זוגית 2 א. טעון הגנה רמה א' ב. טעון הגנה רמה ב' אסיר התראה, לפי הסווג לקבוצה.

...

קובע: "ככלל, אסירים טעוני הגנה רמה א' (כמו העותר שבפנינו) יוחזקו בתנאי הפרדה בלבד ויחולו לגביהם הכללים הקבועים בפקנ"צ 04.03.00 (פקנ"צ ההפרדות)". מהמקובץ לעיל עולה כי רמת השמירה והביטחון המירבית היא זו המוענקת לאסיר הפרדה בהפרדת יחיד.

כיון שכך, אני קובע שהגדרת העותר כ"טעון הגנה רמה א'" הינה מיותרת, ועל רקע מכלול הנסיבות הינה בלתי סבירה המצדיקה הוראה שיפוטית לבטלה, וכך אני מורה.

סוף דבר, כל זמן שהעותר מוחזק כ"אסיר בהפרדת יחיד" ומוגדר במקביל גם "כאסיר התראה" בטלה הגדרתו כ"אסיר טעון הגנה רמה א'".

המשיב מרצה עונש מאסר בן 18 שנים ושבעה חודשים בגין עבירות של הלבנת הון, ניהול ארגון פשיעה, סחיטה בכוח ועבירת איומים שבוצעה בין כותלי הכלא וכן עצור עד תום ההליכים המשפטיים בגין שני כתבי אישום נוספים המייחסים לו עבירות של רצח, קשירת קשר לפשע, חטיפה, ניסיון רצח ופציעה באמצעות נשק קר. המשיב מסווג לקטגוריה א', מוגדר כאסיר התראה, השגחה רמה ב' והשתייכות לכנופיה.

לטענת המבקשת, החזקתו של המשיב בהפרדת יחיד נידרשת על מנת לשמור על שלומם ובריאותם של אסירים אחרים, מניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר ומניעת עבירת אלימות לפי סימן ב' לחוק המאבק בארגוני פשיעה.

...

לאור האמור, הנני מורה על המשך החזקתו של המשיב בהפרדת יחיד החל מיום 23.11.18 ולמשך ששה חודשים.

על פי הפקודה, אסירים טעוני פקוח הם אוכלוסיה הזקוקה ל-"מענה מותאם למאפייניה וצרכיה" בהיבטי כליאה ושקום הזקוקים ל-"מסגרת מוגנת" ול-"השגחה ותמיכה מוגברת". כדי לקדם את המטרות האמורות, הוקם מכוח הפקודה אגף המיועד לטעוני פקוח, ש-"בו תופעל מסגרת שיקומית כוללנית מותאמת למימוש פוטנציאל האסיר ולצורך שלובו בתהליך שקומי". נקודת המוצא הקבועה בפקודה (בסעיפים 5(א), 8(א) ו-12(א)) היא, שאסיר שנימצא שהוא טעון פקוח רמה א', קרי שיש לו רמת תיפקוד מינימאלית וקשיי הישתלבות מהותיים, יושם באגף ארצי לטעוני פקוח.

כך נעשה גם בעיניינו של העותר, אשר כימעט מראשית מאסרו במשך כחמש שנים, על אף ארועי אלימות כלפי סוהרים (שהאחרון היה ב-13.2.21), על אף התבטאויות חמורות ומאיימות ועל אף שהעותר לא שולב במשך כל השנים בטיפול בקבוצה, ועל אף שהיה מופרד מכלל האסירים, ומזה כשנתיים לא מוצעות לו פעילויות טפול ושקום (גם לא פרטניות) – לא מצאה ועדת טעוני פקוח לבחון את הוצאתו מהאגף.

...

. מסקנה המתבקשת היא כי במקרה ייחודי זה, אין הצדקה לפרש את היריקה כלפי מפקד האגף כמעשה שנועד להשפילו ולבזותו, אלא כמעשה שנתן ביטוי לתסכול והעדר היכולת של הנאשם להתמודד עם כבילתו, בשל היותו לוקה באוטיזם ובתסמונת וויסות חושי.

" כפי שהובא לעיל, בהתייחסותו לעתירה, הוסיף דר' רוברט אפשטיין כי – "היתרונות שבהעברה מאגף טעוני פיקוח הם הפחתת התסכול משהיה באגף שבו אסירים חלשים מתפקדים במסגרות השיקום באגף טעוני פיקוח, כשהוא היחיד המוחזק לבד בתנאי הפרדה." דיון והכרעה אני מקבל את טענת המשיב, כי החלטת ועדת טעוני פיקוח בדבר העברת העותר מהאגף נעשתה בסמכות, מכוח סעיף 12(ג) לפקודת הנציבות.

לסיכום, אני מורה, כי בתוך 14 ימים מהיום, תידרש ועדת טעוני פיקוח מחדש לעניינו של העותר, ותבחן בהתחשב במכלול הנתונים כמפורט לעיל ובחלופה שתקבע לשיכונו של העותר, האם יש מקום להוציאו מאגף טעוני פיקוח.