נטען כי גישתו הטיפולית של בית המשפט לנוער מתאימה יותר למקרה שלפנינו וכי יש לצרף את האישומים לכתב האישום שעדיין מיתנהל שם. עוד נטען, כי הפרדה מלאכותית שתביא להשמעת חלק מהאישומים בבית המשפט לנוער וחלקם האחר בפני מותב זה בבית משפט השלום, אינה רצויה בשים לב כי ישנם עדים שוטרים משותפים לכלל האישומים.
לבסוף, פרקליטת המחוז סבורה כי האנטרס הצבורי אכן מצדיק כתב אישום אחד לבית משפט רגיל, ואף חתמה על האישור הרלוואנטי, אשר נימסר לב"כ (הקודם) של הנאשם במעמד דיון בתיק המעצר מיום 24.5.23.
בנוסף, קיימת בחוק הנוער הוראה מיוחדת לגבי צעירים בגיל הביניים, שמלאו להם 18 אך טרם מלאו להם 19 שנה, ובילבד שביום ביצוע העבירה היו קטינים:
וסעיף 5א לחוק הנוער קובע:
"הדיון בבית משפט שלום ובבית משפט מחוזי, לרבות הדיון בעירעור, בעיניינו של נאשם שביום הגשת כתב האישום נגדו מלאו לו 18 שנים וטרם מלאו לו 19 שנים וביום ביצוע העבירה היה קטין, יהיה בפני בית משפט לנוער, ואולם פסקות (1), (4) ו-(5) שבסעיף 26 לא יחולו." (ההדגשה אינה במקור)
רוב רובו של כתב האישום, למעט אחד משמונת האישומים, מייחס לנאשם עבירות אשר בוצעו בתקופה שבה היה גילו מעל 18 שנה, ולפיכך לא היה קטין בעת ביצוען.
גם כשניתן אישור יועמ"ש, וכתב אישום מוגש לבית משפט ובו נאשם בגיר ונאשם קטין, נתונה לבית המשפט סמכות להעביר את הדיון לבית המשפט לנוער.
...
מקובלת עלי הגישה המובאת בהנחיית פרקליט המדינה, לפיה המבחן לשיקול דעת אם להעמיד לדין יחד קטין ובגיר, בבית משפט שאינו בית משפט לנוער, מתאים ונכון באותה מידה, ואף בבחינת קל וחומר, למצב כמו כאן, שבו נאשם אשר איננו קטין, מואשם גם בביצוע עבירות אשר בעת ביצוען היה עדיין קטין.
שוכנעתי כי שיקול דעתה של המאשימה הנו סביר במקרה זה, וכי הגשת כתב האישום לבית משפט השלום, שאיננו בית משפט לנוער עומדת בקריטריונים הנכונים והרלוונטיים שבהנחיית פרקליט המדינה.
סיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, הבקשה נדחית.