הפקרה אחרי פגיעה: אחריות נהג שלא גרם לתאונה

ההליכים בבית המשפט המחוזי על-פי עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה המערער, ביום 19.4.2015 הוא נהג ללא רישיון על כביש 554 מצפון לדרום.

בנוסף על כך ציין בית המשפט קמא כי מסקנתו מתיישבת עם מקרים שבהם בית משפט זה לא התערב בפצוי שנפסק לחובת מי שהורשע בעבירת הפקרה אחרי פגיעה בלא שהואשם באחריות לתאונה שקדמה להפקרה (ע"פ 6864/14 ענאש נ' מדינת ישראל (8.3.2015) (להלן: עניין ענאש); ע"פ 7936/13 לוי נ' מדינת ישראל (16.12.2014) (להלן: עניין לוי)).

בהתאם לכך ראה בית משפט זה את בני מישפחת המנוח כנפגעים עקיפים מהימלטות הנהג מזירת התאונה: "זו חפצה לדעת כיצד מת יקירהּ, וממצאי החקירה עשויים לסייע לא רק בהליך הפלילי, אלא גם בתביעה אזרחית. דומני כי ניתן להצביע גם על תכלית נוספת – הדאגה לכבוד המת ולרגשות קרוביו. גם אם אין עוד תועלת בהגשת עזרה רפואית, לבטח יש טעם לכסות את הגופה, ולוודא שלא תהיה לִמְשִׁסָּה בגלגלי כלי רכב נוספים" (שם, פסקה 27).

הרשעת המערער בעניינינו מבוססת, איפוא, על הקביעה כי המערער הפקיר את המנוח אף שהיה מודע בפועל (ולא רק בכוח, כנדרש בסעיף 64א(א)) לכך שכתוצאה מהתאונה נהרג המנוח ולמצער נגרמה לו חבלה חמורה (ראו בהקשר זה: עניין ענאש, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ע' ברון ופסקה 2 לחוות-דעתי שם; וכן הנחיות פרקליט המדינה מספר 2.27 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין וענישה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, סעיף 1 (1.1.2017)).

...

ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן מן הטעמים שאפרט להלן (ראו והשוו: ע"פ 5065/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.12.2016)).

בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו אני סבורה, כאמור, שיש להפחית את סכומי הפיצוי שנפסקו למשיבים ולהעמידם על סך של 35,000 ש"ח למשיבה 2, רעיית המנוח, ו-25,000 ש"ח לכל אחד מילדיו, המשיבים 3 ו-4.

סוף דבר – אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהפיצוי שבו חויב המערער לפי סעיף 77 לחוק יופחת ויעמוד על סך של 35,000 ש"ח למשיבה 2, רעיית המנוח, ו-25,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים 3 ו-4, ילדיו.

וכך נאמר בסעיף 11 להנחיות: "במקרה שבו עולה מהראיות כי ההפקרה אירעה בשל איבוד עשתונות רגעי תוך שהמפקיר התעשת תוך דקות ספורות, שב לזירת התאונה לצורך הושטת עזרה ופעל בהתאם לשאר חובותיו על פי דין ולא נגרם כל נזק ממשי לנפגע בשל ההפקרה, יטה התובע להעמיד לדין לפי תקנה 144 בלבד, או אף שלא להעמיד לדין כלל." הגם שלא היו הנחיות פרקליט המדינה בתקופה בה הוגש האישום נגד הנאשם, אין לומר כי במקרה דנן ישנן נסיבות מקילות המצדיקות האשמה בתקנה 144 לפי הנחיות הפרקליטות הקיימות כיום.

בית המשפט קבע: "העבירה החמורה בה הורשע המערער, שעניינה בהפקרה לאחר פגיעה, קובעת עונש כבד של 9 שנות מאסר בצידה. בכך באה לידי ביטוי השקפת המחוקק אשר להיתנהגות המצופה מנהג שפגע באחר, גם אם לא באשמתו וגם במקרים בהם אין בסיוע על ידי הנהג הפוגע כדי להקל על מצבו של הקורבן. עמדתו של המחוקק בהקשר זה הינה ברורה וחד משמעית. המבקש לנהוג בכביש נושא על כתפיו אחריות כבדה. במסגרת זו עליו לעשות כל שביכולתו לשמור על בטיחותם ושלמות גופם של האחרים העושים שימוש בדרך, בין אם כנהגים ובין אם כהולכי רגל. האחריות המוטלת על הנהג אינה מתמצית אך בשמירה על כללי התנועה, אלא זו רחבה יותר וכוללת, בין היתר, הושטת יד למי שניפגע על ידו, גם במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בבצוע עבירה על ידי הפוגע". בע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל, מיום 22.3.09 נקבע באשר לעבירת ההפקרה: "העבירה חלה על כל מעורב בתאונה, בלא קשר לשאלת אחריותו לתאונה. הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב בארוע פוגעני לסייע לזולתו שניפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה ...

...

נחה דעתי כי החריגים לכלל היו המקרים בהם שגתה המאשימה ואילו הכלל הוא שלא שגתה.

משכך אני דוחה את טענות הנאשם בדבר אכיפה בררנית.

נוכח הודאת הנאשם בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום אני מרשיעה אותו בעבירה שיוחסה לו בעבירת הפקרה לפי 64א(ב) לפקודה.

כך לא נהג המערער במקרה זה. העובדה כי מדובר בקטין בן 9 שנים רק ממחישה את החשיבות בהשמת דגש על הצורך לסייע לנפגעי תאונה.

בפסק הדין היתייחס בית המשפט לטענת הנאשם כי עזב את המקום כדי לטפל בילדיו וקבע שאין לקבלה כיוון שהודה בעובדות כתב האישום שאינן כוללת היתייחסות לעובדה זו. בת"פ (מח' י-ם) 28873-12-16 מדינת ישראל נ' דין, מיום 17.7.17, נדון עירעורו של נאשם שהורשע בנהיגה ללא רישיון נהיגה, באחריות לגרימת תאונת דרכים, נהיגה ללא ביטוח ובעבירת הפקרה, לאחר שפגע בהולך רגל ונמלט מהמקום.

בת"פ (י-ם) 33634-09-11 מדינת ישראל נ' סוב, מיום 7.3.12, הורשע נאשם נהג מונית, בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, נסיעה לאחור תוך סיכון עוברי אורח, נהיגה בחוסר זהירות ובגרימת תאונת דרכים.

...

לקראת סיום אצטט מדברי כב' השופט בקר בת"פ (ת"א) 6589-03-15 מדינת ישראל נ' עובד ואח', מיום 16.11.17 : "טרם חתימה על גזר הדין, מספר מילים לציבור ה"שומע". מתחם הענישה שנקבע לעיל מלמד על כך, שבדרך כלל – מי שמפקיר פצוע לאנחות, להתבוסס בדמו ובכאבו על הכביש – יגיע בסופו של דבר אל בית הסוהר.

גם אם חלילה, במקרים קיצוניים ובאין מנוס, ישלח הפוגע שעצר והושיט יד, אל בית הסוהר, הרי שתקופת המאסר תהיה קצרה בהרבה, ללא ספק, אילולא פעל כ"בן אדם".

סוף דבר: סעו בזהירות, ולעולם, בראש ובראשונה – מן הטעם המוסרי, אך גם מן הבחינה התועלתנית – אל תפקירו את הפצוע.

ההגנה טענה, כי לא ניתן להקיש מעניין אספה לענייננו, מאחר שבאותו עניין היו ראיות רבות אשר הצביעו על מודעות הנהג לכך שהיה מעורב בתאונה, בעוד שבעניינינו אין אף לא ראיה אחת העשויה להצביע על כך. כך בין השאר, הפניתה לעובדות הבאות, אשר הוכחו בעיניין אספה, אך לא הוכחו בעניינינו: שם הוכח כי בעת התאונה נשמע רעש חזק; נסיעת הנהג לא הייתה רצופה והוא אף חשב שניגרם לו תקר בגלגל; נגרם נזק קשה מאד בחזית הרכב; נדלקה נורה אדומה שעוררה את חשדו של הנהג כי נגרם תקר, ובעניין זה נקבע כי לא היה זה סביר שלא יבדוק מדוע הנורה נדלקה; הנהג נראה עוצר במרחק מה לאחר התאונה, האיץ לאחר מכן, עצר ושוב האיץ; הנהג היתקשר למספר אנשים; הנהג חזר עם חבריו אל מקום התאונה זמן קצר לאחר מכן כדי לבחון מה קרה; הנהג שינה את גירסתו בעיניין השערתו לגבי הגורם שבו היתנגש אשר גרם לנזק ברכבו.

"עבירת ההפקרה לאחר פגיעה היא עבירה לעצמה והעובדה שהנהג המפקיר אינו אחראי לקרות התאונה אינה משפיעה על התגבשותה" (ע"פ 3754/14 גורמזנו נ' מדינת ישראל (11.11.2014), כבוד השופטת (כתוארה אז), א' חיות, פסקה 8 (להלן – עניין גורמזנו)).

דעתי היא כי סעיף זה נועד להחמרה בעונשו של נהג שהפקיר נפגע לאחר תאונה, באותם מקרים שבהם הנהג יכול היה לעמוד כבר בעת התאונה על תוצאותיה החמורות – בין אם נוכח בעוצמת הפגיעה בעצמו, ובין אם יכול היה להסיק על עוצמתה מתוך ארועי התאונה (למשל מתוך הנזק שניגרם לרכב של הנהג, פגיעה גופנית שנגרמה לו עצמו וכיוצא באלה)" (ההדגשות במקור).

...

סיכומו של דבר, אינני שותפה לעמדתו של חברי שלפיה במסגרת סעיף 64א(ג) לפקודה הורה המחוקק על החמרת העונש בכל מקרה שבו התאונה גרמה למותו של הנפגע או הסבה לו חבלה חמורה.

. מעבר לכך, מקובלת עליי טענת ההגנה כי לא נמצאה בהתנהגות הנאשם כל אינדיקציה למודעותו לקרות התאונה או להתעלמותו מהתאונה באופן העולה לכדי עצימת עיניים.

לנוכח מסקנה זו, מאליו עולה כי יש לזכות את הנאשם גם מעבירת שיבוש הליכי משפט.

רכיבי הרשלנות המפורטים בכתב האישום אינם רלבאנטיים להכרעת הדין לפי שאין מחלוקת לאחריות הנהג הפוגע לגרם התאונה.

סיכום – צבע המכונית כהה עד שחור והנהג אינו צעיר לימים.

סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין מבהיר טיבה של מודעות וזו לשונו: "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההיתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נימנע מלבררם". יש להפנות גם לע"פ 6864/14 לואי ענאש נ' מדינת ישראל ( 8.3.2015) , פסקה 1 של כב' השופטת ע' ברון כי: "...כובד המשקל הוא על נסיבות שבהן הנהג ביצע את מעשה ההפקרה תוך מודעות לכך שבתאונה נהרג אדם או שנגרמה לו חבלה חמורה. ודוק: הנסיבות המחמירות שבסעיף אינן בעצם התוצאה הקטלנית של התאונה כפי שהתבררה בדיעבד, אלא בידיעה של הנהג בעת המעשה כי הוא מפקיר נפגע שפגיעתו חמורה ואף קטלנית". ראה גם ע"פ 8002/13 מוחמד בדארנה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)(21.05.2015), פסקה 5 לחוות הדעת של כב' הש' הנדל: "הגענו לעבירת ההפקרה. במישור היסוד העובדתי טוען הסניגור כי חזר למקום התאונה כעבור כמה דקות. עוד נטען כי כוחות הצלה הוזעקו למקום על ידי אחרים ולכן ממילא לא היה יכול להגיש סיוע נוסף למנוח. טענות אלה אין בהן כדי לסייע לו. נוסחו של סעיף 64א(ב) לפקודה, בו הורשע המערער, לפני שתוקן בשנת 2011 (חוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 101), התשע"ב-2011)) הוא הנוסח הרלבנטי למקרה שלפנינו:

...

על רקע האמור לעיל יובאו החלקים הרלבנטיים בכתב האישום אשר הוגש נגד הנאשם.

גדר המחלוקת – כאמור לעיל, טען ב"כ הנאשם כי "כל מה שכתוב בכתב האישום מדויק כמעט במלואו, למעט הטענה כי היה זה הנאשם שנהג ברכב. אנו נטען כי רכב אחר לטעמנו פגע וגרם לתוצאה וכל שעשה הנאשם הוא לפגוע ברכב חונה/נטוש ( שעתיים לאחר מכן-צ.ק) ואנו מודים בעבירה על תקנה 145 לתקנות התעבורה" (אי השארת פרטים בתאונה שתוצאתה נזק בלבד – צ.ק.).

לפי שהחוקר לא שאל את הנאשם על אתר כיצד הוא יודע פרט זה, אני מחליט שלא לייחס לכך חשיבות.

משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת.

לפי שעבירה זו לא יוחסה לו בכתב האישום, והינה בבחינת ברירת משפט, הבטלה במאות מונים בהשוואה לאישומים המיוחסים לנאשם, אינני רואה לנכון להרשיע אותו בעבירה זו. כללם של דברים – הנטען כלפי הנאשם הוכח מעל לכל ספק סביר ואני מחליט להרשיע את הנאשם בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.