הנאשם הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן שעניינן: הפקרה אחרי פגיעה בנגוד לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות העולה על הנידרש בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה; נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף בנגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף בנגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי; ונהיגה ללא רישיון רכב תקף בנגוד לסעיף 2 לפקודת התעבורה.
...
ובאשר לגזירת דינו של הנאשם שבפניי, שוכנעתי כי נסיבות המקרה – אשר מעמידות את התנהגותו של הנאשם על סף האחריות הפלילית – מצדיקות קביעת עונשו של הנאשם ברף התחתון-הקל של המתחם, תוך חריגה לקולא מפסילת המינימום הקבועה בסעיף 40 לפקודת התעבורה והימנעות מהטלת מאסר בפועל.
מסקנה זו נתמכת במציאות חייהם הטרגית של הנאשם ובני משפחתו (כמפורט בתסקיר), ובנסיבות המיוחדות של המקרה שאינו משקף את הפסול והכיעור שבתופעת ההפקרה אחרי פגיעה אשר עמדו ברקע מאחורי מגמת ההחמרה בחקיקה ובפסיקה.
יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בהחלטתו מיום 17.3.2010 בתיק רע"פ 1/09 אסרף נ' מדינת ישראל, שאליה הפנה הסנגור המלומד :–
"נציין כי במובן הערכי אין מצבו של אדם עם מוגבלויות צריך לדעתנו להיות שונה לרעה מזה של כל אדם, לא רק בשל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998, המדבר (סעיף 2) ב 'זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים', אלא בשל חובת הגינות שאינה טעונה חוק, והיא מעוגנת בערכים אנושיים בסיסיים. הרי לא יתכן, כי אדם עם מוגבלות ייאסר במקום שאחר לא ייאסר."
לאור כל האמור לעיל, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים.