הפקעת רשיון חופש בעקבות ביצוע עבירות בתקופת הרשיון

בע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' יונס סובח (5.11.19 [פורסם בנבו]) יצאה קריאה ברורה ומפורשת להחמיר בענישה בעבירות נשק: "המאבק בתופעות האלימות החמורות בחברה הישראלית בהן נעשה שימוש בנשק מחייב, מעבר למאמץ 'לשים יד' על כלי הנשק הבלתי חוקיים הרבים שבידי הציבור, גם ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין של נשק. [...] ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא איפוא אינטרס צבורי מהמעלה הראשונה ותנאי הכרחי למאבק בתופעות הפשיעה האלימה לסוגיה הרווחות במקומותינו, בבחינת 'ייבוש הביצה' המשמשת ערס לגידולן של תופעות אלה. מהלך כזה מחייב הירתמות גם של בתי המשפט, על ידי ענישה מחמירה ומרתיעה לעבירות נשק בלתי חוקי באשר הן" כפי שנכתב רק לפני חודש בע"פ 6383/21 קריף נ' מדינת ישראל (13.02.22): "לעיתים נכון להחמיר בענישה בגין סוגים מסוימים של עבירות בשל אופיין, ויש שנכון להחמיר בענישה בגין ביצוע עבירות מסוימות הואיל ובתקופה הרלוואנטית הן הופכות לנפוצות ושגרתיות יותר, עד כי יש לסווגן כ"מכת מדינה". בעניינינו, עבירות הנשק דורשות החמרה בשל שני הנימוקים גם יחד.

השמוש בנשק עלול ליצור תחושת חשש, ופחד מפני ביצוע פעולה אלמנטארית שעומדת בליבת חופש התנועה.

יתר על כן, אין לשכוח שהנאשם נהג ברכב כאשר רישיון הנהיגה שלו פקע בשנת 2008, היינו מזה כ- 11 שנים במועד ביצוע העבירות ולמעשה, בהיתחשב בגיליונו התעבורתי הכולל עבירות דומות רבות לעבירות הנידונות בפניי, הרי שהנאשם מעולם לא חדל מלנהוג וכדברי בית המשפט המחוזי "נראה שהמשיב הפך את הנהיגה ללא רישיון ל"מיפעל חיים". שילטון החוק לא מעניין אותו.

בפסקי דין רבים נקבע כי נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע לתקופה ארוכה יש לראות את הנוהג כמי שנוהג ללא רישיון כלל: "גם העבירה של נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע לתקופה ארוכה, היא עבירה שהערכים המוגנים בגדרה דומים (לעבירה של נהיגה בפסילה – א"א), ושלא ניתן להקל ראש בחומרתה; כאשר ככל שתקופת הפקיעה ארוכה יותר, ראוי להתייחס אל הנהג כמי שאינו מורשה כלל לנהיגה, כך שפוטנציאל הסכנה לציבור הטמון בנהיגתו, גבוה" (עפ"ת 21538-08-19 מדינת ישראל נ' ג'ניים (ניתן ביום 20.01.20, פורסם בנבו) וכן עפ"ת 1647-08-20 מדינת ישראל נ' אבו בנייה (ניתן ביום 23.09.20, פורסם בנבו)).

...

סופו של דבר, אני קובע את מתחם העונש ההולם לכלל העבירות אותן ביצע הנאשם 12-24 חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה לתקופה שבין 10 חודשים לבין 24 חודשים וענישה צופה פני עתיד.

משנאמר כל זאת, ובהתחשב בחומרת המעשים, בנסיבותיהם, במידת אשמו של הנאשם, בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנוהגת, תוך התחשבות בהודאתו של הנאשם ובנסיבות חייו, תוך עריכת איזון בין רכיבי הענישה השונים, אני סבור שיש למקם את הנאשם מעט מעל הרף התחתון של המתחם ולכן אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 13 חודשים.

אני מורה על הפעלת המאסר המותנה של 8 חודשים שהוטל הנאשם בתיק 1089-05-16 בגזר דין מתאריך 03.05.16 באופן ש- 6 חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר האמור לעיל, וחודשיים ירוצו במצטבר לעונש האמור לעיל כך שסך הכל יישא הנאשם מאסר בפועל למשך 15 חודשים שיחושבו ממועד מעצרו מתאריך 05.10.21.

רקע הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירת של מתן אמצעים לבצוע פשע ושידול לפציעה בנסיבות מחמירות.

הנאשם שוחרר ממאסר זה על תנאי, אך שיחרורו בוטל לבקשתו ביום 17.10.21 בשל מעצרו בתיק זה. בהחלטת ועדת השחרורים מיום 17.10.21 (וש"ר 38161-11-19) נקבע מפורשות, כי "ריצוי המאסר בעקבות הפקעת הרישיון יחל מהיום". עמדת המאשימה היא, כי לאור הוראת סעיף 22א לחוק שיחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, תקופת הרישיון שבוטלה אמורה להצטבר במלואה לעונש המאסר המוסכם, ועל כן יש למנות את ימי מעצרו של הנאשם עד מועד ביטול השיחרור, קרי יום 17.10.21.

על כך אוסיף, כי לשונו של סע' 22א לחוק שיחרור על תנאי ממאסר ברורה: על אף הוראות סעיף 45 לחוק העונשין, בוטל שיחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיפים 20 עד 22, יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שיחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו, ואם עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי – גם לפני ובמצטבר לכל מאסר שיוטל עליו בשל אותה עבירה; היה האסיר נושא מאסר בעת שבוטל שיחרורו, יופסק אותו מאסר לשם נשיאת יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השיחרור וישוב ויימשך מתום אותה תקופה; לענין זה, "מאסר" – לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס.

אכן, המאשימה ביקשה להאריך את מעצרו של הנאשם מעבר לתשעה חודשים, חרף העובדה שהיה במאסר, אך יש טעם בהסברה של ב"כ המאשימה, כי הדבר נעשה מטעמי זהירות ועל מנת למנוע מהנאשם זכויות של אסיר, כגון יציאה חופשות, וכי אין ללמוד מכך כי במישור המהותי לא היה הנאשם אסיר לאחר יום 17.10.21.

...

ר' למשל רע"פ 3530/08, אלטורי: אשר לטענת המבקשים, כי שגה בית משפט השלום כאשר הטיל רכיב של פיצוי ללא הערכה מדויקת של הנזק, דינה להידחות.

יצוין, כי עובר לחקיקת החוק, ועדת השחרורים היתה רשאית לבטל רישיון שניתן או לשנותו (סעיף 29 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב – 1971 – להלן: "הפקודה") ואילו ההסדר הנוכחי הוא הסדר קוגניטי שבהתאם לו ביטול שיחרור על תנאי בשל ביצוע עבירה בתקופת התנאי אינו נתון לשיקול-דעת הועדה אלא במקרים חריגים.

בהקשר זה, אוסיף כי דברי הנשיא ברק בעיניין שטרית - "כידוע, ביטול רשיון החופש אינו עניין שבחובה" – אינם מלמדים על מתן שיקול דעת המנותק מהוראת סעיף 20; הדברים שנאמרו משקפים את המצב המשפטי שעמד באותם ימים בפני ועדת השחרורים ואשר פורט בעיניין סויסה, היינו, "על פי החוק הישן יכולה היתה הוועדה להפקיע את הרישיון או להמנע מכך", ואולם כפי שהוסבר בעיניין סויסה, מצב זה בא על שינויו נוכח הוראת סעיף 20 לחוק שיחרור על תנאי, שצמצם את הקף שיקול הדעת של הוועדה במקרה של ביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי.

...

סוף דבר, מצאתי שאין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים ואני מצרף את דעתי להחלטה על דחיית העתירה.

דרור ארד-אילון, שופטת השופט צלקובניק: במחלוקת שבין חבריי, סבור אני כדעתה של האב"ד, מהנמקותיה, כי חלות על העותר הוראות ביטול השחרור בשל עבירה נוספת שנעברה בתקופת התנאי, על פי המתווה בסעיף 20 לחוק שחרור על תנאי, ואילו עניינה של הוראת סעיף 22 לחוק בקביעת עצם סמכותה של הועדה לדון בביטול השחרור לאחר תום תקופת התנאי, במגבלת הזמן הקבועה בהוראת סעיף 22(א)(1) לחוק.

יורם צלקובניק, שופט עמית התוצאה היא, שהעתירה נדחית.

האם עבירת השמטת ההכנסות בה הורשע המערער הנה עבירה שיש עימה קלון כאמור בסעיף 17(6) לחוק המשמעת ב-עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע ואח' נ' מדינת ישראל-רשות המסים (23/9/08) נפסק מפי כב' השופטת ארבל: "ואולם, טיעון זה אין בידי לקבל. אכן, בפסיקתנו הובעה הדיעה כי "עבירה שדינה כופר כסף על-פי שיקול-דעת רשות מינהלית, עבירה היא שמטבע ברייתה אין עימה קלון, בין אם הומרה בכופר כסף ובין אם לאו" (עש"ה 6/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 265, 269 (1977)).

האם יש מקום להתערב באמצעי הענישה שננקטו כנגד המערער למערער עבר משמעתי, שכן כפי שצוין לעיל, הוא הורשע ב-בד"מ 49/16 על-פי הודאתו בעבירות על סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת על-יסוד הרשעתו בבית-משפט השלום לתעבורה בנצרת בבצוע עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון תקף, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, ואמצעי הענישה שננקטו נגדו אז כללו נזיפה חמורה, הפקעת משכורת ל-8 תשלומים, ופסילה לתפקידי ניהול למשך שנה, אשר לאחריה הובהר כי המערער יהא רשאי להיתמודד על תפקידי ניהול.

...

ב-ע"פ 96/94, 126/64 חברת בונה-יוצר דובובי כץ בע"מ נ' היועמ"ש לממשלה (14/5/64) נפסק בכל הקשור לסכומי הכנסה שהועלמו וסכומי השקעות והון שהושמטו מהצהרת הון בסכומים שלא נרשמו בספרים כי: "אבל נראה לנו כי כבוד הנשיא־התורן לא נתן את המשקל הראוי לצורך הדחוף והחיוני לא רק להרתיע משתמטים בכוח מתשלום מס הכנסה המגיע מהם, ומבצעי זיופים ומצהירי הצהרות כוזבות להשגת מטרת ההשתמטות הזאת, אלא גם - והוא עיקר בעינינו בסוג עבירות זה - לשים אות קלון על מצחם של אלה אשר מרמים את אוצר המדינה ומתעשרים על חשבון הכלל. הסכנה אשר בפניה בתי המשפט מצווים לעמוד בפרץ היא לא רק ולאו דווקא בריבוי העבריינים הללו, כי אם בעובדה שבחוגים רחבים של הציבור עדיין עבירות אלו אינן נחשבות כאילו יש עמהן קלון: עוד לא חדר הדבר לתודעת הציבור כולו, כי גזילת הכספים המיועדים לפי החוק לצרכי המדינה אינה נופלת בשפלותה מגזילת כספו של הפרט, ואולי אף עולה עליה. כל עוד לא נעקרה תפיסה מוטעית זו מן השורש, שומה על בתי־המשפט להטיל על עוברי עבירות לפי פקודת מס הכנסה את אותו העונש אשר הוא היחיד מבין דרכי הענישה המביע אל נכון קבל עם ועדה את הקלון אשר בית־המשפט רואה בעבירה זו, והוא עונש מאסר." ב-עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' נציבות שירות המדינה (8/1/96) (להלן: "עניין אור"), נדון עניינו של עובד מדינה שהועמד לדין פלילי והורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, והוטל עליו מאסר על-תנאי וקנס, לאחר מכן הוגשה כנגדו תובענה לבית-הדין למשמעת לפי סעיפים 17(3) ו-17(6), והוא הורשע בשתי העבירות תוך שאמצעי הענישה שננקטו כנגדו היו נזיפה חמורה, הורדה בדרגה לשנה והעברתו לתפקיד אחר לתקופה של חמש שנים.

ב-עש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' נציבות שירות המדינה (15/5/01) (להלן: "עניין ג'מיל חלף") נפסק מפי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז), כי העובדה שעבירה של זיוף וגניבה בוצעה בידי המערער שם, שלא במסגרת תפקידו, ובלא ניצול מעמדו כעובד מדינה, אין בה כדי להוביל למסקנה שכתם הקלון לא דבק בהתנהגותו, וכך נפסק באותו עניין: "לצורך קביעת היחס בין העבירה הפלילית שעובד המדינה הורשע בה ובין הזיקה לשירות המדינה, יהיה עלינו לבחון האם המעשה שעשה העובד, פוגע בתדמית שירות המדינה ובאמונו של הציבור ביושרם ובהגינותם של עובדי שירות המדינה. בבואנו לבחון שאלה זו, בנסיבות עניינו של המערער, עלינו לזקוף לחובתו את העובדה כי אין זו העבירה הראשונה שביצע, ואין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא במקרה שני שבו ביצע המערער עבירות של מרמה במסגרת עבודתו מחוץ לשירות המדינה כסוכן ביטוח. בנסיבות אלה, הכתם שדבק בהתנהגות המערער משליך על האמון שניתן לתת בו כעובד מדינה. בנוסף, מושפעת קביעת הקלון לעניין דיני המשמעת של שירות המדינה ממעמדו ומתפקידו של המערער בתוך שירות המדינה. עבירה שאינה נושאת עמה קלון לצורך דיני המשמעת של עובד בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עמה קלון כאשר מדובר במשרה אחרת. במקרה זה, אין מדובר בעובד מדינה מן השורה, אלא באדם הנושא תפקיד חינוכי בהיותו מורה בבית ספר. לתפקיד המורה נועדה משמעות מיוחדת, בהיותו מחנך האמור לשמש דוגמה לתלמידיו, ולכן יש חשיבות רבה לשמירה על מעמדו ועל יוקרתו בעיני תלמידיו. מורה מתייצב בפני תלמידיו ללמדם, לחנכם ולהקנות להם ערכים, ולפיכך מהווה יושרו יסוד מרכזי באמון שהתלמידים רוחשים לו." בענייננו, המדובר בעבירה בה הורשע המערער, שבוצעה שלא במסגרת תפקידו, אולם בהתחשב באופי העבירה, בהשמטת הכנסות בסכום גבוה של 1,000,000 ₪, במשך ביצוע העבירה על-פני 3 שנים, כך שאין המדובר בסטיה אקראית מנורמת התנהגות, ובהתחשב בכך שהמערער שימש כמורה האמור לשמש דוגמא לתלמידיו, המדובר בעבירה שיש עמה קלון לעניין הרשעתו לפי חוק המשמעת.

בנסיבות עניינו של המערער, כאשר המדובר בעבר משמעתי, כפי שפורט לעיל, בהשמטת הכנסות לאורך מספר שנים של 1,000,000 ₪, ובהינתן כי המדובר במורה ומחנך בישראל, האמור להוות דוגמא לתלמידיו, ולאור מטרות הענישה בהליכים משמעתיים, נראה כי אין מנוס מלקבוע שההחלטה בדבר פיטוריו של המערער הינה החלטה שניתנה כדין ואין מקום להתערב באמצעי משמעת זה של בית-הדין למשמעת.

ראו בעיניין זה ע"פ 2210/11 באזין נ' מדינת ישראל: "לאור תכליתן הביטחונית והתוצאות הרות האסון העלולות לנבוע מהן, יש להטיל על אדם שהורשע בביצוען – ככלל ובכפוף לבחינתו האינדיבידואלית של כל מקרה ומקרה – עונש מאסר בפועל, מבלי שתנתן האפשרות להמירו בעבודות שירות" הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה: הנאשם במעשיו הסיע בשטחי מדינת ישראל, תושב הרשות הפלסטינית שאין בידו אישור שהייה במדינת ישראל כדין.

בית המשפט סבור כי חודש אחד אין בו כדי לפגוע אנושות ביציבותו הכלכלית של הנאשם וככל שיידרש, יכול הוא לבקש חופשה ללא תשלום לתקופה קצרה זו , או לבחון זכאותו לקיצבת השלמת הכנסה.

במקרה דנן, בחלוף הזמן הרב בארוע מלפני כ3 שנים, לאחר תיקון כתב האישום ובחינתו כפי שהוא, בתודעת הימים שקדמו לעת המילחמה בהרבה, ובהיות הנאשם נעדר עבר פלילי שהודה וקיבל עליו הדין, יישמר חילוט רכב נאשמים למקרים המתאימים ביחס לאירועים שלאחר 7.10.23 או למקרים חמורים יותר ובמקרה זה לא יופעל כלי ענישתי זה בנסיבות מקרה זה. למרות האמור בית המשפט כן סבור כי עליו לעשות שימוש ברכיב ענישה של פסילת רישיון על תנאי למשך 12 חודש לתקופה של 3 שנים כאמצעי הרתעה צופה פני עתיד .

הובהר לנאשם כי במידה ולא ימלא אחר הנחיות הממונה על עבודות השרות או מי מטעמה, ותוגש בקשה להפקעת מאסרו זה, הרי שיוכל בית המשפט לקבוע כי יתרת המאסר תרוצה מאחורי סורג ובריח.

...

סבורני כי מתחם העונש ההולם, בנסיבות כל מקרה ומקרה, נע מחודש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ברף התחתון עד ל6 חודשי מאסר בפועל ברף העליון.

לאחר שקלול כלל הנתונים לעיל, אני גוזר על הנאשם העונשים הבאים: חודש מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות.

אני מורה על שלילת רישיון הנהיגה של הנאשם, שלילה על תנאי בת 12 חודשים, וזאת למשך תקופה של 3 שנים מהיום.