הדברים הוסברו במכתב מיום 7.8.1991 של היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד אליהו רפאלי, אל דר' לבר:
"... חלקת הקרקע הנ"ל עליה הקמת את ביתך היה שייך לעירית מגדל המנדטורית ולאחר מכן עריית אשקלון כחליפתה של אותה עיריה. בשנת 1953 שר האוצר, בתוקף סמכותו עפ"י חוק, הפקיע את הקרקע והפך אותה לקרקע של רשות הפתוח. ההפקעה פורסמה בילקוט הפרסומים דאז אלא שאיש לא היה מודע לעובדה זו ומצב זה קיים עד היום.
בין היתר, עלה קושי בשינוי התב"ע בשל העידר חתימתה של רשות מקרקעי ישראל על הבקשה – מתוקף היותה בעלים רשום של המקרקעין, ובהיעדר רישום הבעלות במקרקעין על שם הערייה.
הערייה, כך נטען, הייתה צריכה להוכיח שוני מהותי בין הזכויות של אותם בעלי קרקעות סמוכים לבין זכויותיו של דר' לבר, וליתן טעם מדוע דר' לבר קופח מבחינת מעמדו וזכויותיו, אולם היא לא עשתה כן.
טענה חלופית לטענת הבעלות היא הטענה כי יש להאריך את החכירה לתקופות נוספות ללא תשלום, או בתשלום סמלי מהוון.
בעיניין זה, טוען התובע לכמה מצגים של הערייה מהם ברור כי הוא הבעלים של המקרקעין:
התכתבויות בין דר' לבר לבין הערייה, ובין הערייה למנהל, בהן הערייה נקטה כלפי דר' לבר בלשון "רכש" את המקרקעין, דבר המצביע לשיטת התובע על בעלותו במקרקעין;
הבטחות שהבטיחה הערייה לדר' לבר כי הוא הבעלים של המקרקעין;
עידודה של הערייה ותמיכתה בשינוי התב"ע;
אישור התב"ע כשנתיים לפני תום תקופת החכירה.
...
לדבריו:
"היו בעיות ברישומי נכסים, ספקות לגבי בעלויות ובסופו של יום לאור הנסיבות, גם העירייה וגם גופים אחרים, כשהגיעו למסקנה שזה מקרה ראוי, הם הסדירו את הדברים ויש לא מעט מצבי ביניים שהומצאו למינהל ראיות על רכישה, למרות שלא היו תיקים או אם אבדו, הדברים הוסדרו. גם במנהל בפועל, בעשרות מקרים, התייחס לחכירה כמעט כזכות בעלות וכפי שציינתי קודם, מעבר מחכירה לבעלות לא היה דרמטי. לפעמים הוא היה פטור מתשלום ולפעמים תמורת תשלום סמלי" (עמ' 37 לפרוט' שורות 33-35, עמ' 38 לפרוט' שורות 1-3).
סוף דבר – התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת סך כולל של 20,000 ₪ בעבור הוצאות משפט ושכ"ט.
המזכירות תסגור את התיק.
