הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)

בשנת 1976, הופקעה הקרקע הנ"ל ע"י הנתבעת מכוח הוראות סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) - 1943, ופורסמה בילקוט הפרסומים (מספר 2206), בתאריך 19.3.1976.

המלומד אריה קמר, היתייחס בספרו "דיני הפקעת מקרקעין", מהדודה שמינית, כרך ראשון, בעמ' 579-583, לתיקון מס' 3, לרבות לשאלת הגוף המוסמך לידון בתביעת הפיצויים בהפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), בציינו כי "על הפקעות שלגביהן פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודה קודם למועד זה, יחולו רק הוראותיו של סעיף 9 לפקודה, כנוסחו בטרם תוקנה הפקודה בתיקון האמור. על הפקעות אלה לא יחולו הוראותיו של סעיף 9א לפקודה, כפי שנחקק בתיקון מס' 3. במצב דברים זה, תביעה לפצויי הפקעה בגין הפקעה, שהודעה לפי סעיף 5 לפקודה פורסמה ברשומות לפני יום 15.2.2010, סמכות השיפוט הייחודית לידון בה תהיה לבית המשפט המחוזי. בהיעדר הסכמה בין הצדדים, אין להסדיר את תביעת הפיצויים בדרכים ה1קבועות בסעיף 9א לפקודה" (הדגשה הוספה - ש.נ.).

...

לאור האמור, ונוכח טעמים נוספים שאמנה להלן, אני מורה על מחיקת התביעה דנא מחמת העדר סמכות עניינית.

לאור כל המקובץ לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה מחמת העדר סמכות עניינית.

לאור השלב המקדמי בו הוריתי על מחיקת התביעה והסיבה לכך, והואיל ולא הוגש כתב הגנה בתיק דנן, אני מורה על השבת האגרה הראשונה לידי התובעים, באמצעות בא-כוחם.

סעיף 190 (א)(1) לחוק התיכנון והבניה, מאפשר הפקעה מכוח סעיף 20 לפקודת הקרקעות רכישה לצרכי ציבור ומרחיב תחולתו של הסעיף הנ"ל בשני אופנים שונים, על ידי הגדלת שיעורו של החלק הפטור מ 25% ל 40% וכן על ידי הרחבת מיגוון היעודים הציבוריים המנויים בסעיף 20(2) לעיל, כדלקמן: "סעיף 20 לפקודה האמורה, יחול גם על הפקעת מקרקעין לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבנייני חינוך, תרבות, דת ובריאות, ובכל מקום שמדובר באותו סעיף "רבע", יבוא "ארבע עשיריות"; אולם לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך תפחת שוויה של יתרת המיגרש".

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי בהינתן העובדה כי בוצעה הפקעה של חלק ממקרקעין מכוח הוראות חוק התכנון והבניה, בשטח בשיעור של 40.85% משטח המגרש בו החזיקה המבקשת, ובהינתן העובדה כי יתרת המקרקעין הושבחה בשיעור העולה על שווי פיצויי ההפקעה עד לתקרה של 40% משווי המקרקעין – תקרת הפטור על פי חוק התכנון והבניה, אין המבקשת זכאית לפיצוי בגין הפקעת שיעור זה. אשר לפיצוי בגין היתרה העולה על שיעור הפטור, שהיינו 0.85%, המדובר בשיעור המקים זכות לפיצוי מכלל השטח שהיה בחכירת המבקשת, כיחידת מגרש אחד, וזאת בהתאם לקביעת השמאי מטעם בית המשפט – מר ברזילי, כמפורט בעמודים 33-35 לחוות דעתו, בסך של 48,277 ₪, נכון ל- 20.11.1995.

בהתאם לאמור אני מורה על העברת עותק מפסק דין זה לידי המינהל, שמא יש רלבנטיות לתוצאה זו במישור היחסים הפרטי שבין המינהל למבקשת.

ככל שלא תוגש כל תביעה ו/או דרישה מטעם המינהל בנדון, בתוך 60 יום מיום מסירת פסק הדין לידי המינהל, ישלמו המשיבים למבקשת את פיצויי ההפקעה שנפסקו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.1995 התביעה בעיקרה נדחית, למעט שיעור הפיצוי שנקבע, כמפורט לעיל, עליו היו המשיבות נכונות להידבר כבר בראשית ההליכים אשר התקיימו בתיק זה. משנדחתה התביעה בעיקרה ומקום בו חשפה התביעה את המשיבות לעלויות התדיינות גבוהות במיוחד, נוכח העמדת התביעה על סכום פיצוי מופרך של 23 מיליון ₪, ובהינתן התוצאה לעיל, ראיתי לנכון לחייב המבקשת בהוצאות המשיבות בסך של 30,000 ₪.

ביום 3.3.1998 וביום 31.5.2005 פורסמו הערות על הפקעה מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 ולפיהם הופקעו הקרקעות על ידי עריית אור יהודה.

ערך הקרקע לפי ייעוד לתעשיה/איחסנה (לאחר שתוקנה טעות סופר בעמ' 7, סעיף 9 לחוות הדעת) נתמך בחוות דעת של השמאי אמיר חופשי מיום 3.6.2020.

...

הנתבעים נסמכים בסיכומיהם על פסק הדין בת"א (שלום ת"א) 19167-05-15 עיריית תל אביב-יפו נ' ראובן (25.11.2016) שבו נעתר בית המשפט לסעד של סילוק יד, אך דחה סעד של תשלום דמי שימוש ראויים תוך שמתח ביקורת על כריכת הסעדים בתביעה אחת.

בענייננו הנתבע לא טען שהוא אינו מחזיק בחלק מהשטח, לא הסכים שיינתן פסק דין חלקי לפינוי משטח כלשהו, והמסקנה המתבקשת היא שהנתבע מחזיק בשטח כולו.

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה.

ביום 7.7.2005 פורסמה הודעה בהתאם להוראות סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") ולפי חוק התיכנון והבניה, התשכ"ח-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה"), בדבר תפיסת החזקה על ידי הערייה במקרקעין.

כפי שקבעתי שם, יש לראות בכפר הירוק, לכל הפחות, במעמד של מי שזכאי לחדש את חכירתו, ובתאם לכך הוא יכול להיות זכאי לפצויי הפקעה לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות, גם אם לכאורה בוטל הסכם החכירה בעיניינו וטרם חודשה תקופת החכירה.

כאשר מדובר בהפקעה מכוח פקודת הקרקעות כבעניינינו, המועד הקובע לשומת פצויי ההפקעה הוא מועד פירסום הודעת ההפקעה.

...

במסגרת החלטתי מיום 12.1.2021 בה לא נפסקו הוצאות, התקבלו למעשה טענות הכפר הירוק ונותר להכריע בשאלת הפיצוי תוך מינוי של שמאי מומחה מטעם בית המשפט.

כן ראיתי לקחת בחשבון לעניין ההוצאות את החלטתי מיום 10.9.2017, שם הכרעתי ודחיתי את בקשת העירייה לסילוק על הסף, תוך שקבעתי כי הוצאות הדיון באותה בקשה ייפסקו לפי התוצאות בהליך העיקרי.

כן אני מורה כי העירייה תשלם לכפר הירוק סכום השווה לגובה אגרת בית המשפט ששולמה על ידו וכן תשלם לכפר הירוק סכום השווה לחלק ששילם הכפר הירוק עבור שכ"ט מומחה בית המשפט, בגין עריכת חוות דעתו.

לעניין זה ר' דבריה של כב' השופטת ענת ברון בה"פ 1262/04 (מחוזי ת"א) יוגב נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.10, להלן: עניין יוגב, בפיסקה 5 לפסק דינה), כדלקמן: "נחלה היא חלקת אדמה המהוה חטיבת קרקע שלמה המיועדת למגורים ולעיבוד חקלאי, המורכבת מחלקה א, חלקה ב וחלקה ג אם קיימת. שטח הנחלה המיועד למגורים ידוע בכינויו חלקה א; שטח הנחלה המיועד לעיבוד חקלאי ידוע בכינויו חלקה ב; וחלקה ג, כפי שהיא מכונה, זו חטיבת קרקע בלתי מחולקת שנועדה בין לעיבוד משותף של כלל חברי האגודה ובין לשטחים הציבוריים, כשלכל בעל נחלה יש חלק יחסי בה..." עוד מבארת השופטת ברון בעיניין יוגב (שם) כי - "זכויותיהם של המתיישבים בנחלות הם של בני-רשות מכוח הרשאה הנובעת מחוזה המשבצת,..." בהמשך נראה כי לבעלי הנחלות יש מעמד כבני רשות בנחלות (קרי: חלקה א') אבל לא בחלקה ב'.

בהקשר זה נקבע בסע' 12 לפסק הדין כי – "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו על ידם הגעתי לכלל מסקנה כי על אף שלכאורה זכותו של מי שקבל הרשאה על פי חוזה משבצת נחותה מזכותו של חוכר לדורות הרי שבחינה עניינית של מהות הזכויות שניתנו למושב בפועל מעלה כי המושב זכאי לפצויי הפקעה בגין זכותו במקרקעין המופקעים בדומה לפצוי הניתן במקרה של הפקעת מקרקעין המוחזקים בחכירה לדורות,..." אולם הדברים מתייחסים לאמור בפיסקה הקודמת (סע' 11) כדלקמן: "הסוגיה הדורשת הכרעה בעניינינו הנה האם לעניין פצויי ההפקעה על פי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 או, כבעניינינו, לפי סעיף 8 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, דינו של מי שקבל הרשאה לשימוש במקרקעין על פי חוזה משבצת הנו כמי שקבל הרשאה לעבד קרקע חקלאית למשך זמן קצר כטענת החברה לדרכים, או שמא דינו דומה לדין חוכר לדורות כטענת המושב." הדברים מדברים בעד עצמם: עניינה של התביעה באותו מקרה, בהפקעת מקרקעין מהאגודה השיתופית, ולא בשימוש חורג במקרקעין ובתמורה בגין שימוש כזה.

...

כאמור, משאין ענייני בתביעה של רמ"י הרי שלא אדרש להוראות בעניין זה. משכך, אני מורה על דחיית התביעה לסעד כספי ולמתן חשבונות.

משכך, ובשים לב לקבלת הסעד העיקרי לסילוק האנטנות של חברות הסלולר ומאידך גיסא נוכח דחיית רוב הסעדים שהתבקשו, לצד קבלת הסעד העיקרי, כמו גם בשים לב להתנהלות הנתבעים המפורטת לעיל, אני מורה על חיוב הנתבעים 1-4 באמצעות הנתבעים 2-4 (עם פטירתה של המנוחה ינטה) בשכר טרחת ב"כ האגודה בסך של 50,000 ₪ וכן באגרת משפט כפי ששולמה (על שתי מחציותיה).

כמו כן, אני מורה לחברות הסלולר, פלאפון וסלקום, לשאת בהוצאות המשפט של התובעת בסך של 20,000 ₪ כל אחת, כאשר סכום זה ישולם ע"י חברות הסלולר לידי ב"כ התובעת בתוך 30 ימים מהיום.