הפקדת ערובה תושב בשטחי האוטונומיה בשליטת הרשות

הבקשה לחיוב התובע בהפקת ערובה- הנתבעת טענה כי קיימים לה סכויי הגנה טובים, אך חוששת היא כי משתדחה התביעה כנגדה לא ניתן יהיה לגבות מהתובע תשלום הוצאות משפט בשל היותו של התובע תושב האוטונומיה שבשליטת הרשות הפלשתינאית הנמצאת מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל.

למעשה הטענה היחידה העומדת ביסוד בקשת הנתבעת היא היותו של התובע תושב שטחים, הא ותו לא. בשים לב לפסיקה האמורה מעלה, כי ככלל אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות, לא מצאתי מקום לחרוג מכך, בהיעדר כל טעם אחר נוסף, והבקשה נדחית איפוא.

...

מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד – לא תוטל הערובה.

למעשה הטענה היחידה העומדת ביסוד בקשת הנתבעת היא היותו של התובע תושב שטחים, הא ותו לא. בשים לב לפסיקה האמורה מעלה, כי ככלל אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות, לא מצאתי מקום לחרוג מכך, בהעדר כל טעם אחר נוסף, והבקשה נדחית אפוא.

סוף דבר- בקשות הנתבעת, למעט הבקשה לצירוף נתבע נוסף, נדחות.

המשיב, שהנו תושב הרשות הפלשתינית (סילת חראתה), מואשם בכך שביום 27.8.17 סמוך לשעה 09:10, הוא נתפס בשכונת עין אל תינה באום אל פחם מבלי שהיה בידו אישור כדין להיכנס לישראל.

טענות המשיב ב"כ המשיב שאינו חולק על העובדה שבמועד הרלבנטי לכתב האישום שהה הלה בתחומי מדינת ישראל שלא כחוק, כמו גם על הימלטותו מן הרכב, טוען כי הוא נקלע לסיטואציה שבה נהג הרכב אשר אמור היה להסיעו עד לישוב אום אל ריחן שנימצא בשטח הפלשתינאי הסמוך לקו התפר, לא עצר במקום ובמהלך הימלטותו מן הרכב הסמוי שדלק אחריו, הכניסו למרחק של 329 מטרים בלבד מן הקו, אל תוך תחומי מדינת ישראל, והכל מבלי שהיתה לו עצמו כל אפשרות לשלוט בנעשה.

מפני כל אלה מסקנתי היא כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בתיק זה. עילות המעצר בהחלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט העליון, נקבע לא אחת כי: "עובדת היותו של נאשם תושב האוטונומיה, כשלעצמה, מהוה רק את אחד השיקולים לשלילתה של חלופת מעצר לגביו, כאשר השיקול המרכזי הוא סיכון הממשי של המלטות מן הדין..." (ר' בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' חושיה מחמוד) וכי גם אם זה המצב, עדיין יש לבחון את השאלה האם ניתן להבטיח את מטרת המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה (ראה החלטת כב' השופטת ארבל בבש"פ 6781/13 קונדוס נ' מ"י וכן החלטת כב' השופט שפסר בעמ"ת (מחוזי מרכז) 21984-04-14 נאטור נ' מ"י וההפניות שם).

המשיב אשר כבר הורשע בעבר כאמור בעבירות שיש בהן יסוד של מירמה (זיוף, שימוש במסמך מזויף והתחזות כאחר), איננו מצטייר בעיני כמי שניתן ליתן בו את האמון הנידרש לצורך שיחרור בערובה, מה עוד שהערב שהוצע מטעמו – מר כמאל מחאמיד, הוא אדם שיש בעברו הרשעה קודמת בעבירת סמים והוא אינו עובד כך שאין ביכולתו להפקיד הפקדה כספית ו/או לעמוד מאחורי חתימה על ערבות צד ג'.

...

הדבר היחיד שנאמר על ידי אחד מאותם נוסעים (עזאם עבדאללה) היה שהוא חושב שהמשיב ברח מהשוטרים כי פחד "עשה בעיה בכפר וחשב שזה רכב שמחפש אותו". במצב הדברים המפורט לעיל, אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב לפיה מדובר במקרה שאין בו די ראיות לכאורה להוכחת היסוד הנפשי של המשיב בעבירת הכניסה לישראל, או בכזה שלא התגבשו בו לכאורה יסודות העבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו.

מפני כל אלה מסקנתי היא כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בתיק זה. עילות המעצר בהחלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט העליון, נקבע לא אחת כי: "עובדת היותו של נאשם תושב האוטונומיה, כשלעצמה, מהווה רק את אחד השיקולים לשלילתה של חלופת מעצר לגביו, כאשר השיקול המרכזי הוא סיכון הממשי של הימלטות מן הדין..." (ר' בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' חושיה מחמוד) וכי גם אם זה המצב, עדיין יש לבחון את השאלה האם ניתן להבטיח את מטרת המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה (ראה החלטת כב' השופטת ארבל בבש"פ 6781/13 קונדוס נ' מ"י וכן החלטת כב' השופט שפסר בעמ"ת (מחוזי מרכז) 21984-04-14 נאטור נ' מ"י וההפניות שם).

כשאני מוסיפה לכל אלה את החשש המובנה הקיים בסיטואציה הנדונה להימלטות מן הדין, נדמה כי אין לי מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו בתיק זה. סוף דבר, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

בעיניינו התובעים, הורי המנוח, ומנהלי עיזבונו, הנם תושבי חוץ, המתגוררים בכפר לקייה הצמוד ליישוב בית חורון, בסמיכות לגדר ההפרדה, בתחום הרשות הפלשתינית, ומחוץ לשליטה האפקטיבית של מדינת ישראל.

ההלכה הפסוקה אימצה זה מכבר את ההלכות הכלליות באשר לחיוב תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט במתן ערובה בעיניינם של תושבי רצועת עזה ושטחי הרשות הפלסטינאית ובמקרים דומים למקרה דנא, חויבו תובעים בהפקדת ערובה.

לפנים משורת הדין ולאחר שאיזנתי בין השיקולים השונים הנני מעמידה את סכום הערובה על סך של 20,000 ₪ בלבד, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, שתופקד עד ליום ה- 1/11/17.

...

המסגרת הנורמטיבית סמכותו של בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע קבועה בתקנה 519 לתקנות סד"א וקובעת כלהלן: "... בית המשפט או הרשם רשאי אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע...". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בשים לב לעובדות המתוארות בכתב התביעה, למקום מושב התובעים, לעובדה כי התובעים לא הצביעו על בעלותם בנכסים במדינת ישראל (ובכלל) מהם תוכל הנתבעת להיפרע, ולטענות ההגנה של הנתבעת בדבר פעולה מלחמתית מובהקת (הגם שאינני קובעת דבר באשר לטענה זו במסגרת החלטתי זו), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, תוך קביעת סכום הפקדה אשר לטעמי לא יהיה בו כדי למנוע מן התובע את זכות הגישה לערכאות.

סוף דבר לפיכך, בנסיבות העניין, ולצורך איזון הוגן בין השיקולים השונים, הנני מקבלת את הבקשה ומחייבת את התובעים בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעת, והיה והתביעה כנגדה תידחה.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

לפי הנטען בכתב האישום קשר העורר קשר עם אחד פחרי, שהוא תושב השטח שבשליטת הרשות הפלשתינאית, לפיו קיבל על עצמו העורר לסייע לפחרי בהברחת תושבי השטח המוחזק לישראל כדי לגנוב בישראל כלי רכב ולהעביר אותם לתחומי האוטונומיה.

אשר על כן אני מקבל את הערר במובן זה שהעורר יוכל להשתחרר ממעצרו בתנאים הבאים: יפקיד עירבון (או מכתב ערבות בנקאי) בסך 25,000 ש"ח. מעת שישוחרר יימצא בבית הוריו בבקה אל-גרביה ולא יצא מפתח הבית.

הפרת תנאי מתנאי הערובה תעמיד למדינה עילה לתבוע את חילוט הערובה ואת החזרת העורר לבית מעצר.

...

אני סבור שבהתחשב בגילו הצעיר ועברו הנקי, ובנסיבות הלא כל כך ברורות של מעורבותו בפרשה נשוא האשמתו, היה בידי ערכאות קמא להסתפק בחלופת מעצר ולא היה הכרח להורות על כליאתו של העורר בבית מעצר.

אשר על כן אני מקבל את הערר במובן זה שהעורר יוכל להשתחרר ממעצרו בתנאים הבאים: יפקיד ערבון (או מכתב ערבות בנקאי) בסך 25,000 ש"ח. מעת שישוחרר יימצא בבית הוריו בבקה אל-גרביה ולא יצא מפתח הבית.

עמד על כך כב' השופט י. קדמי בבש"פ 4757/97 ג'מאל עבד נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 533, בקובעו כי: "הכלל הוא, שהנאשם תושב האוטונומיה, אינו שונה בהקשר זה מכל נאשם אחר; וקיימת גם לגביו – כמו לגבי כל נאשם – החובה לשקול חלופת מעצר". עובדת היותו של העורר תושב השטחים, מהווה רק אחד השיקולים לשלילתה של חלופת מעצר, כאשר השיקול המרכזי היא הסיכון הממשי של המלטות מן הדין (בש"פ 4383/97 אלבדוי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 37).

לנושא זה קבע כב' השופט י. עדיאל בב"ש (מחוזי-ים) 463/97 מדינת ישראל נ' אלקאדר, (לא פורסם): "כפי שציינתי בהחלטה אחרת בתיק אחר, ערבויות כספיות או אחרות, יכולות לבוא כבטחון נוסף ומשלים ליכולת האכיפה של רשויות האכיפה בישראל אך אינן יכולות לבוא במקומן, ואינן יכולות לשמש כאמצעי היחיד להבטחת קיומו של ההליך המשפטי. שחרור המשיב במקרה זה יביא לכך שרשויות החוק בישראל תאבדנה כל שליטה על ההליך המשפטי הצפוי, וקיומו של המשפט יהפוך מבחינתו של המשיב אך לשאלה שבכדאיות כלכלית, ועם זאת אין להשלים". עם דברים אלו הסכימה גם כב' השופטת מ. שידלובסקי-אור בב"ש (מחוזי י-ם) 2035/98 (לא פורסם).

לפיכך, אל לו, לתושב הרשות, להלין על גישת בתי המשפט בישראל משבאים הם להגן על תושבי המדינה מפני עבירות רכוש ועבירות אחרות המבוצעות בשטחה על ידי תושבי הרשות, בעוצרם את המבצעים עד תום ההליכים מחשש להמלטות מאימת הדין.

במאמר זה בחנתי סטטיסטית את שיעור ההתייצבות של תושבי שטחים ששוחררו בערובה במסגרת הליכים של מעצר עד תום ההליכים (הבדיקה התייחסה למועדים שלפני אינתיפאדת אל-אקצה), ומסקנתי הייתה שבמקרים שהופקדה ערובה ממשית הייתה התייצבות כימעט מלאה לדיונים.

...

בית משפט קמא נעתר לבקשה ועל כך הערר שלפניי של אחד מהשניים.

השופט קמא הינחה עצמו לבחון חלופת מעצר והגיע למסקנה, כי בעיניינו של העורר, אין מקום להורות על שיחרורו, שכן האישום אינו רק בעבירת שב"ח, אלא גם בגניבת משאית יקרת ערך, ובכך מלמד העורר על עצמו, כי החוק אינו נר לרגליו, והסכנה שימלט מאימת הדין גבוהה יותר מאשר זו הגלומה בעבירה של שהיה בלתי חוקית בלבד.

וכוונתי היא שתושבי שטחים הנכנסים לישראל שלא כדין, בימים אלו, מעלים על עצמם, שהם מסוכנים לשלום הציבור, מעבר לכך, באוירה השוררת ביום, נראה לי שעמדת המוצא שמשיב יבוא מרצונו לדין, כפי שלא רק סברתי בעבר אלא אף בדקתי וראיתי שכך היה, איננה ברורה עוד, ולכן לדעתי בימים אלו, בעבירות מהסוג הנידון אין מקום להורות על שחרור בתנאים" (לא כל ההדגשות במקור – א.פ.).

הערר נדחה.