הפקדה על חשבון המעסיק לעובדים בענף רשתות הקמעונאות

התיקון לחוק מסמיך את הרשות להטיל עיצומים כספיים על חברות בענף הקמעונאות, הסובל מהפסדים רבים בשנים האחרונות, ולראייה ניתן לראות כי חברות שונות בענף עמדו בפני קריסה וסכנת פיטורין ועל כן הפגיעה אינה מידתית ועולה על הנידרש.

לא כל שכן כאשר מדובר ברשת קמעונאית העוסקת בממכר מזון הנרכש בצורה תכופה ומחירו אינו גבוה דיו בכדי להביא לבירורים מקדימים.

באיסוף הנתונים חייבת הרשות המנהלית לדאוג שכל העובדות והנתונים הנוגעים לעניין יהיו לפניה ורק הם יהוו שיקולים עניינים אותם רשאית הרשות לקחת בחשבון לצורך קביעת העובדות וקבלת החלטתה.

האם סבורה החברה כי עובד, המתנהל בהתאם להוראות מעסיקו, במסגרת שיגרת עבודה רגילה ופועל בתום לב, ללא כוונת מכוון, כאשר ישנו כשל ניהולי בבקרה על פעולותיו, יישא על גבו את תוצאות מחדליה של החברה בשמירה על הוראות החוק? האם יעלה על הדעת כי עובד המשתכר שכר מינימום ישלם מכיסו את העיצומים הכספיים המושתים על חברה בסדר הגודל של המערערת וכי הדבר יחשב כמידתי וסביר? לא לשוא דיני העבודה מונעים זאת, מסתבר.

המזכירות תעביר לב"כ המשיבה את הפקדון בסך 10,000 ₪ שהפקידה המערערת בגין הוצאות העירעור והיתרה ע"ח העיצום הכספי.

...

לסיכום הערעור נדחה, אין למערערת עילות לביטול או כל הצדקה להפחתת העיצום הכספי מעבר למאושר בחוק ובתקנות.

אשר על כן נדחה הערעור.

המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 3,500 ₪.

לפני ערעור של 195 מעובדי מגה קמעונות בע"מ (להלן: "החברה") על הכרעות הנאמנים בתביעות חוב שהוגשו על ידם.

באופן תחשיב פצויי הפיטורים, הן מאחר שאינו מגלם רכיבים רלבאנטיים לחישוב (דמי הבראה, משכורת 13 ותוספות מיוחדות) והן מאחר, שלשיטתם, אין לזקוף את רכיב התגמולים על חשבון הפיצויים המגיעים להם.

ביחס לזקיפת רכיב התגמולים ע"ח הפיצויים, הנאמנים הפנו לסעיף 21 לפרק 15 להסכם 1982 (צורף כנספח לתגובת הכנ"ר) ולתוספת מיום 3.2.94 להסכם 1982 (נספח לו לערעור) (להלן: "תוספת 1994") בהם אומץ סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים והוסכם כי כל ההפרשות וההפקדות שהחברה ביצעה לטובת עובדיה, בין לגמל ובין לפיצויים, יבואו במקום פצויי פיטורים, וכי העובד יהיה זכאי להשלמת פצויי פיטורים, רק מקום בו סך הכספים בקופה נמוך מסכום הפיצויים לו הוא זכאי עפ"י דין.

באשר לחלק היחסי של משכורת 13 - הנאמנים הפנו להסכמי 2015 במסגרתם הוסכם כי לא תשולם לעובדים משכורת 13 בגין השנים 2015 ו-2016 ומטעם זה המערערים אינם זכאים לתשלום בגין רכיב זה. כמו כן, משכורת 13 כפופה לכך שהעובד הזכאי יהיה במועד התשלום עובד פעיל של החברה, וזאת על פי הוראות צו הרחבה בענף רשתות שיווק המזון לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957 (נספח 9 לתגובת הנאמנים) (להלן: "צו ההרחבה").

גם בדיון, כאשר נישאל ב"כ המערערים על ידי בית המשפט: "לשאלת בית המשפט לאיזה עובדים מתייחסת הטענה בסעיף 76 לערעור התוקן (צ"ל - המתוקן - ה"ש) שנקרא תוספת מיוחדת ומהם הסכומים הנדרשים ביחס לכל עובד.." השיב ב"כ המערערים: "אני משיב שזה מתייחס לכל המנהלים וסגני המנהלים, שאני מייצג והרכיב הנ"ל נדחה באופן אוטומאטי מבלי שיבדק ע"י הנאמנים." מאחר שעסקינן ברכיב הנבחן על פי נסיבות אישיות של העובד, לא ניתן לאשרו באופן כללי ומשלא עלה בידי המערערים להצביע על עובד מסויים שזכאי לתוספת זאת, אין אלא לדחות טענה זו. עוד יצויין כי ספק רב אם טענה זו בדבר גילום רכיבים נוספים אינה כלולה ברכיבים שהוסדרו במסגרת הסכם הפשרה, שהסדיר בין השאר "הפרישי שכר", וככל שכך, ממילא 64 המערערים שהסכם הפשרה חל עליהם, אינם זכאים לרכיב זה. זקיפת רכיב הגמל ע"ח הפיצויים סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים קובע: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה והרווחה ובמידה ואושר". עולה כי, על מנת שתשלום יבוא במקום פצויי פיטורים, יש צורך שכך יקבע בהסכם קבוצי שחל בין הצדדים או אם ניתן אישור שר העבודה והרווחה לתשלום כאמור.

...

נוכח הבדיקה שנעשתה, ומשלא עלה בידי המערערים לסתור את ממצאי הנאמנים, לא עמדו המערערים בנטל להוכיח זכאותם לרכיב זה. אף טענת המערערים לפיה הדרישה שהעובד היה עובד בפועל בעת סגירת הסניף, מהווה אפליה, דינה להידחות, שכן לא זו בלבד שזכות זו הינה זכות יתר, שנשללה עפ"י הוראות הסכמים וקריטריונים ברורים, אלא שהקריטריונים לקבלת המענק נקבעו טרם מונו הנאמנים לתפקידם ובזמן אמת, המערערים לא חלקו עליהם.

יוצא, איפוא, כי אין בידי המערערים להצביע על מקור חוקי או הסכמי המזכה אותם בגילום דמי הבראה ומשכורת 13 לצורך חישוב דמי פיצויים (להבדיל מדמי גמולים) ולכן, דין טענתם בעניין זה, להידחות.

לפיכך, כמו גם נוכח העובדה, שעסקינן בזכות יתר, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהכרעת הנאמנים אף בעניין זה. התוצאה נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית הערעור.

אולם, מעבר לכך שעצם חוות הדעת החשבונאית השנייה שהוגשה לריזמן, על ידי אותו רואה חשבון, מתייחסת לשווי המוניטין האישי, ככזה שהנו לרבות התחייבות ריזמן לאי-תחרות, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה המשפטית, בעבור מה שולמה למעשה התמורה.

כעת נותר לבחון את השאלה: מה דינו של תקבול שניתן לאדם בגין 'אי-תחרות' אגב מכירת עסק? למעשה, כפי שיובהר להלן, אמות המידה למענה על שאלה זו כבר נקבעו בבית משפט זה. תקבול בעבור 'אי-תחרות' בע"א 5083/13 פקיד שומה כפר סבא נ' ברנע (10.8.2016) (להלן: הילכת ברנע), שעסק בסווג תשלום בגין 'אי-תחרות' שניתן לעובד על ידי מעבידו, נקבעו בהרכב מורחב של חמישה שופטים הדברים הבאים (בין היתר): קיימת חזקה "חזקה" הנתנת לסתירה, לפיה תשלום הניתן לעובד על ידי מעבידו הוא הכנסה פירותית.

יחד עם זאת, "אין לשלול התכנות מקרים חריגים בהם תניית אי התחרות תעלה כדי 'גדיעת העץ'. לשם כך יש להראות כי מבחינת העובד, ההשלכה המעשית של תניית אי התחרות היא כריתת העץ (לא יוכל לשוב לעבוד בתום תקופת אי התחרות) או למצער לגדיעת הענף העקרי לבלתי צמוח שוב (השמדת יכולת לצמיתות)" (שם).

המערערים שם היו בעליה של רשת קמעונות למכירת מוצרי מזון וצריכה ("יד יצחק") וכן שמשו כמנהלים בה. על פי הסכם המכירה, מכרו המערערים את החברה שבבעלותם, על פעילותה העסקית.

...

אפילו נניח, מבלי לטעת מסמרות בדבר, כי ריזמן יכול היה למכור מוניטין אישי אגב מכירת מניותיו, כפי שאירע בפרשת שרון שנדונה בעניין אינווסט, הרי שאין להסיק מכך, כי הדבר אפשרי בהכרח גם במתווה שבו בוצעה העסקה בסופו של דבר.

מסקנה זו האחרונה, היא שחורצת את דינו של ריזמן לצרכי מס: אם כל סכום כסף ששולם לבעלי המניות מהציבור ניתן עבור מניותיהם, ואם כל מניותיו של ריזמן נמכרו במחיר זהה למניותיהם של בעלי המניות מהציבור – הרי שלא נותר כל הפרש בין סך התשלום ששולם לריזמן, לבין מכפלת המחיר למניה במניותיו; המסקנה ההגיונית המתבקשת – הריהי כי כל אשר מכר ריזמן במסגרת העסקה היה מניות, ותו לא. מסקנה זו איננה אלא פועל יוצא של המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העסקה, כפי שהוסכם על דעתו של ריזמן, לאחר ששקל את מירב השיקולים.

אשר על כן, אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעו חברַי; דין הערעור להתקבל.

בהתאם לכך, טען התובע כי הנו זכאי לפצוי בגין הפרשות מעביד לקרן פנסיה וקופת גמל, בסך כולל של 39,280 ₪ (לאחר קזוז הסכומים שהופקדו על ידי הנתבעת בגין הפרשות פנסיה לקרן הפנסיה הראל של התובע בסך של 8,012 ₪).

התובע הפנה לענף מספר 18 בנספח 1 - בגדי ילדים, וטען כי יש לראות את הנתבעת כשמשתייכת לענף זה. בסווג האחיד של ענפי הכלכלה לשנת 2011 נקבע לגבי ענף מסחר סיטונאי:" ענף ראשי זה כולל מסחר סיטונאי.. בארץ או בחוץ לארץ (יבוא/יצוא). מסחר סיטונאי הוא מכירה חוזרת .. של סחורות חדשות ומשומשות, לקמעונאים, לעסקים...הסוחרים הסיטונאים עוסקים לעתים קרובות בהרכבה, במיון ובדירוג של סחורות הנשלחות בכמויות גדולות, וכן בפרוק תפזורות ובאריזה מחדש לשם הפצה בכמויות קטנות יותר (למשל תרופות). כמו כן הם מאחסנים סחורות, מחזיקים אותן בקרור, מעבירים אותן במשלוחים וממקמים אותן ביעד הסופי. הם אף עוסקים בקידום מכירות עבור הלקוחות ובעיצוב התוית". בהתאם לסיווג 2011, מסחר סיטוני כולל את ענף מסחר סיטוני בביגוד כולל: מסחר סיטונאי בביגוד, כולל בגדי ספורט.

כך, הצהיר התובע בתצהירו (סעיף 14.6): "בהתאם לצוו ההרחבה בענפי הייבוא הייצוא והמסחר בסיטונאות, כפי שהוסבר לי, היה על החברה להפקיד כספים לקופת גמל בשיעור 5% מעביד ו – 5% עובד. עובר לתחילת עבודתי בנתבעת בהתייחס ל – 7 שנות עבודתי האחרונות בנתבעת...היה על החברה להפקיד בקופת תגמולים (חלק המעסיק) סך של ....". מכאן, כי התובע לא הצהיר כל הצהרה עובדתית בדבר עיקר עיסוקה של הנתבעת, אלא הסתפק באמירה בדבר תחולתו המשפטית של הצוו ("כפי שהוסבר לי").

בהתאם לאמור לעיל, מאחר ונטל ההוכחה המוטל על הנתבעת במקרה זה הנו נטל מוגבר, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים וגרסותיהם, העדויות והראיות שהובאו בפנינו, אנו קובעות כי הנתבעת הוכיחה בפנינו כי התובע גנב את הסכום המפורט בשתי ההמחאות, בסך כולל של 78,700 ₪, מהטעמים אותם נפרט להלן: ראשית, הוכח בפנינו כי התובע נטל כספים השייכים לעסק והפקידם בחשבון הפרטי של בתו.

...

לנוכח זאת, אנו קובעים כי טענתו של מר נתני כי התובע הוא שסיכל את הניסיון לערוך עמו שיחת שימוע, אמינה עלינו.

בנסיבות אלה לאחר ששקלנו את התנהלותו של כל צד, אנו סבורות כי לא ניתן לצפות ממר נתני, אשר חשש לביטחונו האישי אל מול התנהלותו של התובע, לנסות ולערוך ניסיון נוסף, שלישי במספר, לקיום שיחת שימוע.

סוף דבר- התביעה כנגד הנתבעת בעילות פיצוי בגין אי הפרשת מעביד לקרן הפנסיה, שעות נוספות, פיצוי בגין היעדר שימוע, עוגמת נפש והודעה מוקדמת - נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 37437-07-17 22 אפריל 2020 22 אפריל 2020 לפני: כב' השופטת מירב קליימן נציגת ציבור (עובדים) גב' אורית הרצוג נציגת ציבור (מעסיקים) גב' איריס ליברובסקי התובע: mohamed elsadig ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטיינוביץ הנתבעת: מאפית שבולת השרון בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד אליסף אוחיון פסק דין

הנתבעת היא רשת מסעדות המוכרת מאפים ומאכלים נוספים.

במסגרת גמר החשבון שערכה שילמה הנתבעת לתובע הפרישי שכר בסך 1,000 ₪; הפרישי הפקדות לקופת פנסיה ופיצויים בסך 9,240 ₪; ודמי הבראה בסך 945 ₪.

הנתבעת אף הפניתה לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה בלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיו חימום דברי מאפה לצריכה מידית במסעדות ובתי קפה ומכירה קמעונאית של דברי מאפה שלא הוכנו ע"י בית העסק, אינם חוסים תחת ענף ייצור דברי מאפה (ר' סעיפים 28-30 לסיכומי הנתבעת).

...

לטעמנו, אין לראות בכך משום קיזוז הודעה מוקדמת 'בזמן אמת', שאכן יש לאפשרו בנסיבות מסוימות בהתאם להלכה הפסוקה.

משכך, ואף שקבענו כי התובע לא הוכיח כי פוטר על ידי הנתבעת, תישא הנתבעת גם בסכום ההודעה המוקדמת אותו קיזזה מגמר החשבון שערכה לתובע, לטעמנו שלא כדין.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה כאמור לעיל.