הפעלת מתקן ללא רישיון בעסק מורשה

טענות המבקשת המבקשת טוענת כי מדובר במלונית הפועלת במרכז העיר ירושלים, תוך שמופעלים על גג המבנה מיתקני שעשועים מתנפחים וכן מזנון, ללא רישיון עסק וללא אישורים מהגורמים הקבועים בחוק.

ביום 21.11.16 הגישו המשיבים בקשה לרישיון עסק עבור פריט רשוי 7.1א' בצו רשוי עסקים, שעניינו "בית מלון/מלונית". הבקשה נדחתה על ידי משטרת ישראל, כיבוי אש, לישכת בריאות הסביבה ומורשה נגישות.

...

לפיכך, מחומר הראיות שהגישה המבקשת, ואשר לא נסתר על ידי המשיבים, עולה המסקנה , כי המשך פעילות העסק במתכונת החדשה, הכוללת הפעלת מתקני שעשועים ומתקני מים וכן מזנון, מבלי שהוגשה בקשה לרישיון עבורם, עלול לסכן את שלום הציבור, ביטחונו ובריאותו, ואף מהווה מטרד רעש לתושבי המקום, ועל כן מתקיים אינטרס ציבורי למתן הצו.

על כן הגעתי למסקנה כי מקום ליתן צו המצמצם את היקף פעילותו של העסק באופן שיימנע את הנזק הנגרם שעלול להיגרם לשלומו ובטחונו של הציבור וימנע את המטרד הנגרם מהפעלתו.

לפיכך, אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי ומורה על מתן צו האוסר על המשיבים או מי מטעמם להפעיל מתקני שעשועים על גג המבנה וכן מזנון במלונית ברח' המלך ג'ורג' 21 בירושלים.

בהודעה נכתב "ניתנת לכם בזאת היזדמנות לבוא להסביר ולנמק, מדוע לא יוגש כתב אישום בגין ניהול עסק טעון רשוי ללא רישיון" וכי "במידה ובתום 30 יום ממועד מכתב זה לא תוגש כל הסתייגות מצדכם, יוגש דוח עבירה לתובע". ההודעה התקבלה אצל הנאשמים ביום 6.3.16 (ולא כפי שנכתב בטעות בטענות הנאשמים), כעולה מתשובת הנאשמים להודעה מיום 30.3.16 [חלק מנספח ד' לטענות הנאשמים - להלן: תשובת הנאשמים להודעה] (ראו הערת שוליים 3 לתגובת ב"כ המאשימה).

יש לדחות טענת הנאשמים כי הרשות פעלה בחוסר תום לב טענת הנאשמים לפיה לא ניתן לקבל רישיון עסק לפני פתיחתו, בשל הצורך לקבל אישורים מגורמים שונים תוך כדי הפעלת העסק - לא גובתה באסמכתאות והיא מנוגדת להוראת סעיף 4 ל-חוק רע"ס, הקובעת: "לא יעסוק אדם בעסק טעון רשוי אלא אם יש בידו רישיון, היתר זמני או היתר מזורז לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו...". זאת ועוד, לכאורה מטענותיהם עולה, כי הנאשמים ידעו מראש על הקושי לקבל רישיון עסק, שכן נטען כי איש הקשר בקניון אמר לנאשם 2 שאין לקניון את האישורים הנדרשים.

זאת ועוד, סעיף 8ב ל-חוק רע"ס קובע כי אין ליתן רישיון לעסק, אף לא זמני, אם בעסק לא קוימו הוראות הנגישות, כפי שהוגדרו בחוק וכי על מבקש רישיון להמציא לידי הרשות חוו"ד מורשה נגישות בדבר קיום ההוראות.

לטענת הנאשמים נדרשו להם חודשים רבים לקבל אישור שירותי כבאות והצלה, שכן היו תלויים בצדדים שלישיים (קבלת אישור ביקורת בטיחות אש ואישור תקינות מערכת הספרינקלרים בקניון, שניתן רק ביום 7.9.17 מחברת ניהול הקניון) - אולם ברי כי דרישות אלו הן חלק ממטרות חוק רע"ס. כך גם לגבי עמידה בדרישות התברואה, שכללו קיום מתקנים סניטריים לחיטוי כלים ולאוורור העסק ודרישה לחדר שירותים בתוך העסק.

...

אחריות הנאשמים כנושאי משרה ראשית, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה כי הכרעה בסוגיה זו צריכה להתקבל רק לאחר שמיעת הראיות וקביעת ממצאים עובדתיים.

עסקינן בשאלה עובדתית, שדינה להתברר לאחר שמיעת הראיות בתיק וקביעת ממצאים עובדתיים בשאלת מהות תפקיד כל אחד מהנאשמים, אם מהות זו עונה על ההגדרות שבסעיפים 14 ו-15 ל-חוק רע"ס והאם די בפעולות שעשה נאשם 2 כדי לפטור אותו מאחריות בהתאם לסעיף 15 ל-חוק רע"ס. הגנה מן הצדק - המסגרת הנורמטיבית טענת הגנה מן הצדק הוכרה בפסיקה, ובהמשך עוגנה בסעיף 149(10) ל-חסד"פ לפיו "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". המבחנים להחלת דוקטרינת הגנה מן הצדק נקבעו עוד ב-ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221, 370 (להלן: הלכת יפת) (ההדגשות לא במקור - זד"ל): "המבחן הקובע... הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות. היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי, כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם שמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(6), 776 (להלן: הלכת בורוביץ) שב בית המשפט על ההלכה לפיה טענת ההגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים נדירים, אך ריכך מעט את הלכת יפת וקבע, כי ניתן יהיה להעלות טענה זו גם במקרים בהם התנהלות התביעה הייתה רשלנית, באופן שלא עולה כדי התנהגות שערורייתית (ההדגשות לא במקור - זד"ל) - "... ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבית הפגיעה בזכויותיו, עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". יש לדחות טענת הנאשמים, כי לא ניתנה להם הזדמנות להישמע עובר להגשת כתב האישום נגדם לרשות החוקרת עומדת הזכות ואף החובה לחקור ולגבות גרסת חשודים עובר להגשת כתב אישום נגדם, בין היתר על מנת לבחון אם יש בפי החשודים הסבר שבכוחו למנוע הגשת כתב אישום.

מקובלת עלי טענת המאשימה, כי שלב זה הוא לא השלב המתאים לבחינת טענות נאשמים 2 ו-3, ובכלל זה הטענה כי אין חובה להוכיח נזק קונקרטי העלול להיגרם להם כתוצאה מהרשעתם (בשל אי עריכת הסדר מותנה עימם) והטענה כי בהינתן התפקידים הבכירים שהם ממלאים ועשייתם הציבורית הענפה, כמפורט בסעיפים 50-70 לטענותיהם, הרשעה תוביל לפגיעה קונקרטית בהם.

סוף דבר כאמור לעיל, מצאתי כי שאלת אחריות הנאשמים דינה להתברר לאחר שמיעת הראיות בתיק וקביעת ממצאים עובדתיים בשאלת מהות תפקיד כל אחד מהנאשמים, אם מהות זו עונה על ההגדרות שבסעיפים 14 ו-15 ל-חוק רע"ס והאם די בפעולות שעשה נאשם 2 כדי לפטור אותו מאחריות בהתאם לסעיף 15 ל-חוק רע"ס. לא מצאתי שנפגעה זכות הנאשמים להליך הוגן, שכן נתנה להם הזדמנות לשטוח טענותיהם עובר להגשת כתב האישום נגדם.

משכך, מצאתי כי דין הטענות המקדמיות - להידחות.

בכתב האישום נטען כי העבירות הבאות בוצעו בחלקות 68-69, 92-94, 108, 110 ודרך 172: ליכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ביניין ברשות הרבים (נאשמים 1-7) פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה (נאשמים 1-7) הפעלת אתר להטמנת פסולת ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת עסק לטפול בפסולת באמצעות נפה, לצורך עיבודה, ניצולה, מחזורה ומיונה, ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת אתר לסילוק פסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בחוק (נאשמים 1 ו-2) הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת עסק להובלת פסולת ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-5) בחלקה 181 נטען כי בוצעו העבירות הבאות: ליכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ביניין ברשות הרבים (נאשמים 1, 2 ו-8) פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה (נאשמים 1, 2 ו-8) אי ביצוע צו נקוי (נאשמים 1 ו-2) לנאשם 1 מיוחסת בנוסף העבירה הבאה בהקשר לכל העבירות האמורות: הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד.

תחנת מעבר לפסולת מוגדרת בתקנות רשוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), תשנ"ח-1998 כך: "תחנת מעבר לפסולת ותחנת מעבר לפסולת בנין, שהיא מיתקן נייח וקבוע שבו נעשה אחד מאלה:

...

אכן יש טעם רב בטענתו של הסנגור שהיה על הרשויות למהר ולבדוק אם השטח נוקה לאחר שהוא הודיע על "פינוי ערימות החמרה", אך הואיל וברור שהנאשם עצמו אינו תומך באמור במכתב ששלח עורך הדין בזמנו למשרד להגנת הסביבה (כאילו השטח נוקה בעשרת הימים שלאחר הוצאתו), אין לעיכוב עד לביצוע הבדיקה שבה נקבע שהצו לא בוצע השלכה ראייתית בתיק זה. מעבר לנדרש אציין שיש להניח שאילו היו הנאשמים מבצעים את הצו לשמירת הניקיון, הם גם היו דואגים שאיש לא ישפוך באותו מקום פסולת לאחר הניקוי ועד לעריכת הבדיקה של המשרד להגנת הסביבה או לכל הפחות היו מתעדים פעולות שפיכת פסולת על ידי אחרים בתקופה זו. לנוכח האמור לעיל אני מרשיע את נאשמים 1 ו-2 באי ביצוע צו לשמירת הניקיון שהוא עבירה לפי סעיפים 13ב ו-13(ב)(5) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984.

התוצאה אני מרשיע את נאשם 1 בעבירות הבאות: הפעלת עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 בגין הפעלת תחנת המעבר בחלקות 68-69 ו-92-94 באזור התעשייה בכפר אז"ר בחודש יוני 2013 (3.6-26.6.2013).

אני מרשיע את נאשמת 2 בעבירה של אי ביצוע צו לשמירת הניקיון לפי סעיפים 13ב ו-13(ב)(5) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984.

בהמשך נקבעו בחוזה "דמי שכירות בגין מכירת דלקים וגז" (סעיף 11.3 לחוזה) וכן נכללה בו התחייבות של המשיבה "לרכוש דלקים וגז מאחד מספקי הדלק המורשים על ידי משרד האנרגיה" (סעיף 17.2 לחוזה).

המערערות טענו בה כי הן לא ידעו שאין היתר בנייה למיתקן הגז ולכן קיימת מניעה לקבלת רישיון עסק, והציעו כי המשיבה תפעיל את התחנה ללא מתקן הגז למספר חודשים לצורך קבלת הרישיון.

...

בנסיבות אלה, באיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים ובשים לב להתנהלותן של המערערות עובר לכריתת החוזה – אני סבורה כי שיקולי הצדק מטים את הכף בבירור לטובת המשיבה (ראו והשוו: עניין סויסה, בפסקה 8).

עקרונות אלה, שהם בהירים ובסיסיים, מובילים למסקנה שצדק בית המשפט המחוזי בהכרעתו, ודי בכך לצורך הכרעה בערעור.

סוף דבר: הערעור נדחה.

מדובר בנאשם אשר נכון למועד הרלוואנטי להגשת כתב האישום הפעיל או ניהל או החזיק עסק למכונאות כללית וחשמלאות, בכפר ערה – הידוע בשם "בוסט קאר". במסגרת הפעילות העסקית ביצע הנאשם פעולות שונות ומגוונות ברכבם כגון: טיפולים, החלפת חלפים, עידכון תוכנות ושינויים מבניים וזאת תוך שהוא גובה עבור כך כספים רבים.

מנגד, ב"כ הנאשם ציין שלאחר תיקון כתב האישום מדובר בעבירות שהנן פחותות בחומרה מהעברות אשר יוחסו למרשו בתחילתו של הליך זה. לדבריו, מרשו מנהל עסק מורשה לגיטימי.

בנסיבות המקרה אין זה סביר כלל להעלות על הדעת שרכב המיועד להפעלה בבנזין ניתן להפעילו על-ידי דלק אחר בלי להכניס במנגנונו שינוי מהותי כל שהוא, ואם כך היה הדבר, לא היה מקום להודות באופן סתמי וללא סייג בעובדה שברכב הותקן מיתקן המאפשר הפעלתו בגז בישול במקום בנזין.

באשר לנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה, הנאשם נוהג משנת 2002, לחובתו 14 הרשעות, לרבות בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל שנתיים וכן עבירות בגין עבירות מהירות.

...

לעניין זה, אפנה לע"פ 8664/19 מוחמד בכר נ' מדינת ישראל, שם נקבע על ידי כב' השופט מינץ בין היתר לעניין זה כדלהלן: "זאת ועוד, ישנן רגלים מוצקות לסברה, כי חילוט כלי רכב לאחר ביצוע עבירת תעבורה קשה, אף אם הרכב יקר ערך (שלא כבמקרה זה), יחזק את ההרתעה כלפי עבריינים פוטנציאליים לעתיד לבוא". שינוי מבנה הרכב וודאי כאשר עסקינן בשני כלי רכב שונים וכן לאור השינוי המשמעותי המפורט בכתב האישום המתוקן, מוביל למסקנה כי מדובר בעבירת תעבורה קשה, מסוכנת ומסכנת חיים.

על כן, בהתחשב בחומרת המעשים, בנסיבותיהם, במידת אשמתו של הנאשם, בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנוהגת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 5,000  ₪.

אני מורה על חילוט הרכבים מושא כתב אישום זה, וזאת לצורך השמדתם או גריטתם.