אכן, אין מנוס, במקרה דנן, מלפלג את עדותו של התובע ולקבל אותם חלקים שאינם נגועים בסתירות, והכל מכוחו של כלל "פלגינן דיבורא". עדותו של התובע, לענייננו, אינה עשויה ממקשה אחת.
משהוכח בפניי, באופן פוזיטיבי, כי בהאא לא סגר/טרק את הדלת על האצבע ואינו מעורב כלל בתאונה, ובהיעדר ראיה קבילה ובעלת משקל למעורבותו של גורם אחר כלשהוא לסגירת/טריקת הדלת על האצבע, ועל דרך האלימנציה, המסקנה היא, כי המדובר בתאונה עצמית, בה התובע הוא זה שטרק/סגר את הדלת על האצבע וגרם ,אומנם לא באשמתו הבלעדי, לתאונה ולנזקיו.
התובע הפעיל ,כנראה,שיקול דעת עצמאי ומוטעה ויצר את הסיכון.
...
זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי (פרחן) פ"ד מא (4), 524, 528 (1987) נפסק, כי:
"רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".
וכן בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה נפסק, כי:
"אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה".
(ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים פ"ד כח(1), 197, 199 (1974); וראו – ע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5), 581, 588 (1999)).
בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, הפגיעה הרפואית שנגרמה לו בגין התאונה, דרגת הנכות הרפואית היציבה, חזרתו לעיסוקו הקודם וכושר השתכרותו במומו וכיוצא באלה, מסקנתי היא, כי נכותו התפקודית של התובע הינה פחותה מהנכות הרפואית היציבה.
התוצאה
התוצאה היא ,אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבע לשלם לתובע כדלקמן:
סך של 77,691 ₪.