הפעלת כלל פלגינן דיבורא בראיות

הטענות המרכזיות הנוגעות להכרעת הדין הן קבלת עדותו של הנפגע תוך הפעלת הכלל של 'פלגינן דיבורא' המאפשר לקבל רק חלקים מהעדות, ואי היתחשבות בנזק הראייתי שנוצר בעקבות מחדלי החקירה.

...

בחינה זו צריכה להיעשות בשקילת מחדלי החקירה על רקע התשתית הראייתית הכללית שסיפקה התביעה: "לפי קריטריון זה, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא רק כשעמד לבדו, אלא כחלק ממכלול הראיות" (ע"פ 5152/04 שוריק אגרונוב נ' מדינת ישראל, עמ' 5 (23.6.2005).

בהקשר בו אנו עוסקים, אפשר להביא את דבריו של הנשיא מ' שמגר, המתייחסים לשותפות בעבירה על-פי ההגדרה שנהגה באותם ימים (סעיף 23 לפקודת החוק הפלילי, 1936) "בנסיבותיו של מקרה זה הייתי מגיע למסקנה בדבר אחריותם של כל אחד מן השניים לגרימת המוות, גם אלמלא היה כל אחד מן השניים בין הדוקרים ולו היתה הדקירה מבוצעת רק על-ידי אחד מן השניים" (ע"פ 418/77 פ"מ לב(3) 003 ברדריאן נ' מדינת ישראל, פס' 12 לפסק הדין של השופט שמגר (1978)).

ת השופט נ' סולברג: דינם של הערעורים להידחות, על הכרעת הדין ועל גזר הדין כאחד, כפי שהציע חברי, השופט נ' הנדל; על יסוד נימוקיו.

הכרעת הדין מבוססת, גם הענישה הולמת את המעשים ואת העושים, ודינם של הערעורים להידחות, כאמור, בהתאם להצעת חברי, השופט נ' הנדל.

לאור כללים מנחים אלו בדבר אופן הפעלת הבקורת השיפוטית על קביעותיה של הערכאה הדיונית הנסמכות על היתרשמות מהעדים המומחים, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר מנגנון המוות שהתרחש במקרה דנן.

רוצה לומר, ניתן לקבל עמדה שיפוטית המיישמת את כלל "פלגינן דיבורא" אף לעניין חוות דעתו של מומחה, כאשר פיצול זה בעדות המומחה צריך שיעשה בזהירות המתבקשת ולאחר שהערכאה המבררת נימקה מדוע עשתה כן. כך פעלה הערכאה הדיונית במקרה דנן ולכן אין מקום להתערב בקביעתה בדבר התרחיש העובדתי שהוביל להריגת המנוח, אך משום הסתמכותה על חוות דעתו של ד"ר זייצב.

לאור כללים מנחים אלו, סבורני כי הראיות הנסיבתיות עליהן עמד בית המשפט המחוזי, כתמיכה לקביעה בדבר מנגנון המוות, שהתבססה על מסקנותיו של ד"ר זייצב, מישתלבות זו בזו ומאפשרות יצירת תמונה אינטגראאטיבית המובילה למסקנה אחת אפשרית, לפיה תקיפתם האלימה והברוטאלית של המערערים את המנוח היא שהוותה גורם אובייקטיבי הכרחי לטביעתו בים ולמותו.

...

סבורני כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים עולה בקנה אחד עם עקרון ההלימה בהתחשב בנסיבותיו החריגות והקשות במיוחד של האירוע מושא כתב האישום.

בהקשר הנדון מקובלת עלי טענת המשיבה כי אין להקל עם המערער 1, על אף קטינותו בעת ביצוע המעשים שבגינם הורשע, נוכח העובדה כי הוא הגורם שחולל את האירוע מושא כתב האישום והוא זה שהזעיק את המערערים 3-2 למקום הימצאו והצביע על המנוח, וכתוצאה מכך החלו המערערים כולם להכות את המנוח ללא רחם.

לאחר ששבתי ובחנתי את העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי בעבירות האלימות הנוספות, שבוצעו כלפי רעייתו ובתו של המנוח, יש חומרה מוסרית-מהותית יתרה, ועל כן ראוי היה להורות על צבירת העונשים, חרף העובדה שמדובר במסכת עובדתית אחת.

אכן, אין מנוס, במקרה דנן, מלפלג את עדותו של התובע ולקבל אותם חלקים שאינם נגועים בסתירות, והכל מכוחו של כלל "פלגינן דיבורא". עדותו של התובע, לענייננו, אינה עשויה ממקשה אחת.

משהוכח בפניי, באופן פוזיטיבי, כי בהאא לא סגר/טרק את הדלת על האצבע ואינו מעורב כלל בתאונה, ובהיעדר ראיה קבילה ובעלת משקל למעורבותו של גורם אחר כלשהוא לסגירת/טריקת הדלת על האצבע, ועל דרך האלימנציה, המסקנה היא, כי המדובר בתאונה עצמית, בה התובע הוא זה שטרק/סגר את הדלת על האצבע וגרם ,אומנם לא באשמתו הבלעדי, לתאונה ולנזקיו.

התובע הפעיל ,כנראה,שיקול דעת עצמאי ומוטעה ויצר את הסיכון.

...

זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי (פרחן) פ"ד מא (4), 524, 528 (1987) נפסק, כי: "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". וכן בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה נפסק, כי: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים פ"ד כח(1), 197, 199 (1974); וראו – ע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5), 581, 588 (1999)).

בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, הפגיעה הרפואית שנגרמה לו בגין התאונה, דרגת הנכות הרפואית היציבה, חזרתו לעיסוקו הקודם וכושר השתכרותו במומו וכיוצא באלה, מסקנתי היא, כי נכותו התפקודית של התובע הינה פחותה מהנכות הרפואית היציבה.

התוצאה התוצאה היא ,אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: סך של 77,691 ₪.

לחידוד המחלוקת שבעניינינו, אקדים ואומר, כי לטענת התובע במועד התאונה היה עובד שהועסק כשכיר על ידי שתי חברות שבבעלותו (הבלעדית או החלקית), שאותן או את הפעילות שלהן - ניהל, כאשר עולה מהראיות שבמועדים הרלוואנטיים לענייננו, ב"זמן אמת", היתה בידי התובע השליטה המעשית בקביעת גובה הישתכרותו החודשית.

ראשית, דומני כי האמירה הנחרצת שצוטטה לעיל, אינה מתיישבת עם הכלל הראייתי של "פלגינן דיבורא". כלל זה, כוחו יפה הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, הוא מבוסס על הגיון כללי, על ניסיון החיים והניסיון השפוטי, והכל בהיתחשב בנסיבות העניין ו"אותות האמת" שהלכו והתגלו במהלך המשפט (וראו, לדוגמה, ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 47 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (22.8.2021)).

...

לטענתה, בהיעדר קביעה של המל"ל, לרבות - בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הצורך בניתוח/ים או הניתוחים שכאמור נטען כי ביצע, אין התובע רשאי להסתמך על טענות רפואיות שאין להן כל גיבוי בהחלטת המל"ל; ובהתאם - יש להתעלם מטענותיו של התובע בענין זה. בכל הקשור לטענות התובע לפגימות או נכויות החורגות מקביעת הנכויות העולה מהחלטת הועדה כפי שפורטו לעיל, אני מקבל את עמדת הנתבעת, בהיותן, בנסיבות, טענות נכויות שלא הוכחו לפניי.

בסופו של דבר נערכו שני דיוני הוכחות בנדון, ולאחר השלמת מסמכים, נקבע התיק לסיכומים.

משהוגשו ניתן פסק דין זה. סוף דבר אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 71,900 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 10,936 ₪, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון – בסך 705 ₪ והוצאות עדים, ככל שנפסקו, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

דיון והכרעה הדיון הכללי בראיות המאשימה יתמקד בשיוך מכשירי הטלפון הנייד לנאשמים וכינויים, בזיהוי הדוברים בשיחות שעלו בהאזנות הסתר ותמלולן, באיכוני הנאשמים בסמיכות לרכבים הרלוואנטיים, בגירסאות הנאשמים על ראשית הודייה מטעם הנאשם 2 ובשתיקת הנאשמים בפרשת ההגנה.

פרשת התביעה היתמקדה בנאשמים כולם ובכלל זה בנאשם 1, כראש ההתארגנות העבריינית המתוארת בכתב האישום, שהפעיל בשיתוף פעולה עם מאהר את יתרת הנאשמים לשם מימוש מהלכי גניבת הרכבים.

התרשמתי כי גרסת הנאשם לפרוטוקול הדיון לא הייתה אלא מצגת לא כשרונית במיוחד שנועדה להמנע מהפללת הנאשמים העומדים לדין, שלמצער הנאשם 2 פונה אליו במהלך השיחות בתואר "אבא" "אבי". שוכנעתי כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות החלת כלל "פלגינן דיבורא" על גרסת הנאשם 1, לשם העדפת מקטע זה של עדותו על פני מקטע אחר.

...

מכאן, נדחית טענת הגנה מן הצדק שהעלו הסנגורים.

סוף דבר בהקשרים בהם מצאתי לזכות את הנאשמים מחמת הספק, לא נמצאו ראיות בעוצמה הנדרשת לשם הרשעתם.

מכל המקובץ, זיכיתי את הנאשם 2 מעבירות בהקשר לרכבים 1,2,7 ו- 9 והרשעתיו ביתרת העבירות שיוחסה לו; זיכיתי את הנאשם 5 מעבירות בהקשר לרכב 7 והרשעתיו ביתרת העבירות שיוחסה לו; זיכיתי את הנאשם 6 מעבירות בהקשר לרכב 2 והרשעתיו ביתרת העבירות שיוחסה לו וזיכיתי את הנאשם 7 מעבירות בהקשר לרכבים 6 ו- 8 והרשעתיו ביתרת העבירות שיוחסה לו. ניתנה היום, י"א בכסלו תשע"ב , 07 דצמבר 2011, במעמד הצדדים.