הפסקת תביעה עד לקבלת קביעת נכות מביטוח לאומי

בהתאם להצעת בית המשפט, ובכדי לנסות ולחסוך (לכל הפחות) את עלויות המומחה הרפואי, פנה התובע בשנית לביטוח הלאומי (לאחר שפנייתו הראשונה, טרם הגשת התביעה, הופסקה), מתוך כוונה כי תהיה קביעת נכות על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים.

גם פניית התובע באמצעות בא כוחו לקביעת דרגת נכות בביטוח הלאומי לא צלחה וההליכים נעצרו מבלי שתהיה קביעה של המוסד לביטוח לאומי, (בדיון מיום 10.5.21 טען התובע כי הדבר נובע מכך שהוא לא מצליח לאתר את הזמנת העבודה והחשבונית, אולם במהלך חקירתו ביום 20.6.22 אישר כי כלל לא מילא טפסים אלו וכי מעולם העבודה לא דווחה לשלטונות המס), וזאת מעבר לאי ההתאמה בין התאריך שדווח בתחילה למוסד לביטוח לאומי על ידו כתאריך התאונה לתאריך קבלת הטיפול הרפואי (והכל כעולה מתיק המל"ל) על כן ניתנה החלטה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט במימון ביניים שווה של שני הצדדים.

" (עמ' 11, שורות 10-24) העד מטעם התובע, מר אברהם כחלון, תיאר את הארוע כדלקמן:- "אלכס הוא חבר של אחי. הוא הגיע להתקין מזגן בבית של הורים. הוא סיים את ההתקנה. ירד למטה. לקח איתו את הדברים. אז ראיתי שהוא שכח מזודה חומה, ארגז כלים. ירדתי אליו לאוטו להביא לו. נתתי לו את המזוודה אמרתי לו ייאלה ביי אחי, הסתובבתי הלכתי אחרי שני צעדים שהלכתי שמעתי אותו צועק והסתובבתי וראיתי שנתקעה לו הדלת עם היד באוטו. שחררתי לו את הדלת הוצאתי אותו. כל היד שלו היתה דם ואמרתי לו מהר בוא נלך לבית החולים." (עמ' 13, שורות 6-11) בחקירתו הנגדית אישר העד כי בעת התאונה היה התובע מחוץ לרכב (עמ' 16, שורה 8), גם בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, אותו הגיש התובע בטרם היה מיוצג ואשר העתק ממנו מופיע בתחשיב הנזק של הנתבעת נרשם כי "במהלך עבודתי בשטח ניסגרה עלי כתוצאה ממשב רוח חזק דלת על האצבע" למעשה, רק בבקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה (טופס בל/200) שאותו מילא עורך הדין נרשם "התובע החל לעלות לרכבו על מנת להתחיל נסיעה, הניח ציוד בדלת האחורית כשלפתע ניסגרה על ידו" ( ראו תיק המוסד לביטול לאומי שהוגש, יוער כי ההמשך לא ברור עקב הצלום, אך ברור כי לא מדובר באותו כתב יד בשני הטפסים) כפי שניתן לראות, הטיעון העובדתי ולפיו בכוונת התובע הייתה להכנס, מאותה דלת יחד עם המטען, לא נאמר על ידי התובע, לא נאמר על ידי העד מטעמו ולא נרשם בסמוך לתאונה על ידי התובע, וזאת בשום שלב (לא בפועל ולא ברמז) עד לדברי בא כוחו בדיון, לאחר שבית המשפט מפנה אותו לבעיה בגירסת התובע, ולאחר מכן בבקשה לקביעת דרגת נכות (שבה נרשם תאריך תאונה שגוי) ולאחר מכן בתחשיב הנזק מטעמו.

...

התוצאה היא שככל והיה התובע מצליח להוכיח שאכן מדובר בתאונת דרכים, לא ניתן היה לפסוק פיצוי בגין הפסדי עבר (שכן לא הובאו ראיות) וגם הפיצוי בגין העתיד היה בשיעור נמוך (אם בכלל), שכן לא נטענו על ידו טענות.

לסיכום מכל האמור לעיל הנני קובע כי דין התביעה להידחות, התובע לא נפגע בתאונת דרכים כהדרתה בחוק הפיצויים, ומשכך אינו זכאי לפיצוי מהנתבעת.

ולגבי דחיית התביעה, הרי שהיא נובעת מכך שלא מדובר בתאונת דרכים (וכי התובע לא הוכיח את נזקיו) אשר על כן הנני קובע כי התובע יישא בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לנתבעת בסך 15,000 ₪ וזאת מעבר לחיוב באגרה שהינו לפי התקנות.

במסגרת חוות דעתו התבקש פרופ' נפרסק לחוות דעתו מה שיעור נכותה של התובעת בתחום הראומטולוגיה וכן באם קיים קשר סיבתי בין מצבה הרפואי בתחום הראומטולוגיה לבין התאונה והיקפו.

במשך 10 חודשים נדחו דיונים שנקבעו בבית המשפט המחוזי (בימים 11/09/19, 02/01/20, 27/04/20), בין היתר על מנת לאפשר לתובעת למצות זכויותיה במוסד לביטוח לאומי.

לעניין הנסיבות המצדיקות שימוש בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות קבע כב' השופט גרוניס בע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לבצוע פסק-דין,נז(1) 289, כי יש תחילה לבדוק אם הטעמים העומדים בבסיס עיקרון ההתיישנות, לרבות הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבע, ומשקלם של אלה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה: "טרם שנכריע בעיניין תחולתו של סעיף 15 על המקרה שלפנינו, ראוי כי נבדוק אם הטעמים העומדים בבסיס עיקרון ההתיישנות, כפי שהובאו לעיל, אכן מתקיימים בנסיבותיו של מקרה זה. כזכור, אחד מן הטעמים לקיומו של עיקרון ההתיישנות הנו הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבע ... יוצא שהחל משנתיים לאחר הווצרותה של עילת התביעה היו המערערים מודעים לכך שאין המשיבים משלימים עם הנסיבות שנוצרו, וכי נוקטים הם הליכים משפטיים על ־ מנת להביא לבצוע פסק ־ הדין...במצב עניינים זה אין המערערים יכולים לטעון להסתמכות כלל, ומכל מקום, טענת הסתמכות בנסיבות אלה לא תהא ראויה להגנה...כך אף ביחס לטעם נוסף העומד בבסיסה של ההתיישנות, הוא החזקה בדבר ויתור מצד התובע. בהליכים המשפטיים הרבינו אשר נקטו המשיבים לשם ביצועו של פסק ־ הדין יש כדי לסתור את החזקה האמורה ולהעיד בבירור כי המשיבים לא נהגו כמי שויתרו על תביעתם. אף הטעם בדבר קושי לידרוש מנתבעים פוטנציאליים כי ישמרו על ראיותיהם לאורך זמן איננו מיתקיים בעניינינו. טעם זה רלוואנטי בעיקר מקום שאין בו לנתבע מידע קונקריטי שלפיו עלול הוא להיתבע לדין ביום מן הימים בגין עילה זו או אחרת, אולם כאשר מתנהלים הליכים משפטיים רצופים באותו עניין ממש, אין זה מתקבל על הדעת כי הנתבע יוציא מרשותו ראיות העשויות לסייע לו במסגרת הליכים אלה. אף הטעם הרביעי לעיקרון ההתיישנות, ולפיו על זמנם של בתי ־ המשפט להיות מוקדש לטפול בבעיות ההווה, איננו חל במקרה זה. אין מדובר בעיניין אשר הוזנח משך שנים רבות, ואשר ניתן לומר כי אבד עליו כלח. יתרה מכך, קיים יתרון ברור, בהיבט היעילות הריונית, בדחיית הדיון בתובענה לביטול ההקצאה עד לאחר ההכרעה הסופית בתובענה לביטולו של פסק ־ הדין (אשר ניתנה בשנת 1997), שהרי אילו התקבלה התובענה לביטול פסקי הדין, הייתה התובענה לביטול ההקצאה מתייתרת מאליה." בעניינינו, תביעתה הראשונה של התובעת נמחקה למעשה בגין המחדל של אי הגשת סיכומים במועד, מכוח תקנה 160 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

כב' השופטת נאות פרי בהחלטתה בת"א 49204-08-10 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב ברכה (04/12/11) סקרה מפסיקת בתי המשפט וסיכמה את המצב המשפטי העולה מן הפסיקה, כדלקמן: "במקרים בהם התובע עצמו מבקש להפסיק את התביעה, בדרך כלל יהא בכך כדי ללמדנו שהוא זונח את דרישותיו כלפי הנתבע, הנתבע יפתח ציפיות באשר לזניחת הדרישות, ולא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות על נקלה (אלא אם במועד בו ביקש התובע את המחיקה הוא הודיע לנתבע כי יבקש בעתיד להגיש את התביעה מחדש וכיוצ"ב חריגים).

...

התובעת טוענת כי יש לדחות את בקשת הנתבעת וכן לחייבה בהוצאות.

לנוכח כל האמור, משבית המשפט בחר שלא להורות על דחיית תביעת התובעת אלא על מחיקתה, משלא דבק חוסר תום לב בהתנהלותה של התובעת, התובעת לא עשתה שימוש לרעה בהליכי בית משפט והתובעת לא זנחה את תביעתה בשום שלב, ואף לא ייפגעו זכויותיה של הנתבעת ככל שהתובעת תוכל לממש את זכויותיה, הרי על מנת שלא לקפח את התובעת יתר על המידה, סבורני כי ראוי בנסיבות אלה להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שמלוא פרק הזמן שבו התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת לא יבוא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות.

משכך אף ראיתי להיעתר לבקשת התובעת לפריסת תשלומים קצרת מועד המתיישבת גם עם מצבה הרפואי והכלכלי של התובעת כמפורט בבקשתה מיום 13/04/22 ואין בכך להצביע על כך כי כל עוד לא שולמו מלוא ההוצאות לא נמנה מועד הגשת התביעה החדשה לבית המשפט לצרכי התיישנות.

סוף דבר לאור האמור, הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות, נדחית.

התשתית העובדתית להלן עקרי התשתית העובדתית – - ביום 5.9.2019 הנתבע שהה במשרדי התובעת, ובמהלך פגישה עם מיטל הוא חתם על הסכם היתקשרות עם התובעת (להלן: "ההסכם"); - ביום 4.11.2019 הגישה התובעת תביעה לנכות בעבודה בשמו של הנתבע אל המוסד לביטוח לאומי; - ביום 13.1.2020 נערכה שיחה בין הנתבע לגורמי התובעת לקראת ועדה רפואית שבפניה הנתבע היה אמור לעמוד, ביחס לקביעת נכותו במוסד לביטוח לאומי; - ביום 19.1.2020 נבדק הנתבע על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון; - ביום 28.1.2020 קבעה הוועדה הרפואית לנתבע 30% נכות רפואית זמנית, החל מיום 8.11.2019 ועד ליום 31.5.2020; - בגין ההחלטה הנ"ל קיבל הנתבע מהמוסד לביטוח לאומי סך של כ-24,152 ₪, מתוכם הוא שילם שכר טירחה לתובעת; - ביום 18.3.2020 הגיש הנתבע תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלת נכה נזקק, לפי תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו-1956, בצרוף סיכום רפואי של רופא מטעם התובעת; - ביום 12.3.2020 הגישה התובעת בשמו של הנתבע ערר לוועדה הרפואית לעררים על אחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי הוועדה בדרג הראשון, בצרוף סיכום רפואי של רופא מטעם התובעת; - בתיק בית הדין קיים מכתב ששלח לפי הנטען הנתבע לתובעת ביום 7.7.2020, במסגרתו הוא ביקש כי תפסיק לטפל בעיניינו.

ראו גם בעדותה של מיטל: "בניית תיק רפואי זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לצורך הגשת תביעה, בניית תיק רפואי כרוכה באיסוף כל החומר והמידע הרפואי... אני בדרך כלל מקבל(ת) רשות ושם משתמש לאתר של קופת חולים הלקוח או שהוא מגיע אלי עם כל החומר הרפואי, אנחנו ממ(י)ינים את החומר הרפואי לפי ראות הצורך שאנחנו זקוקים לו להמשך הטיפול בתיק ובמידה וכמובן חסרים לנו מסמכים נוספים אנחנו גם מבקשים מהלקוח אחרי שהרופא עבר על התיק והכל אנחנו מבקשים מהלקוח מסמכים נוספים בהתאם לסוג הנזק שיש לו אם זה נזק אורתופדי אם זה נזק נרולוגי אם זה נזק נפשי וכולה"; - מילוי והגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכות, שכללה סיכום רפואי שנכתב ביום 30.10.2019 על ידי רופא מטעם התובעת, ד"ר זיסמן[footnoteRef:21].

...

לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים אנו דוחים במלואן את טענות הנתבע שבנדון, וקובעים את שתי הקביעות הבאות: ראשית, מיטל פירטה והסבירה היטב את תנאי ההסכם בפני הנתבע, ולא הוכח כי נמנע ממנו פריט מידע כלשהו; שנית, הגם שמצבו הגופני של הנתבע לא היה במיטבו, הרי שלא הוכח על ידו כי הוא היה במצב שמנע ממנו הבנה מלאה ושלמה של פרטי ההסכם.

סוף דבר לסיכום – לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל חלקית, ועל הנתבע לשלם לתובעת סך של 35,321 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

אולם, טענותיה לניהול ההליך בחוסר תום-לב מצידו של הנתבע, ובסרבול רב, דינן להידחות.

לסיכום, ולאור כלל אלה, יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא-כוחה בסך של 5,000 ₪.

עוד על פי הפסיקה, אם הנפגע אינו פועל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו לפני המוסד לביטוח לאומי, בית המשפט יאמוד את התגמולים שהיה הניזוק זכאי לקבל לו היה עושה כן כאשר המזיק הנתבע הוא המעסיק.

בפסק דין וליד עדוי לעיל נאמר כי: "כאשר הניזוק אינו מקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי, אך קיים סיכוי שאם יפנה למוסד יזכה בתגמולים, לא מורים על ניכוי הגימלאות באופן רעיוני, כפי שעושים במקרה שהמזיק הוא המעביד, אלא על בית המשפט להקפיא את סך כל התגמולים שקיים סיכוי שהניזוק יקבל עד בירור תביעתו מול המוסד לביטוח לאומי. אם תיתקבל תביעתו וישולמו גמלאות, ינוכה סכום הגימלאות מן הפיצויים, ואם תדחה תביעתו, לא ינוכה דבר והסכום שהוקפא יועבר לניזוק" (ראו גם: סעיף 5 לפסק הדין בעיניין **** פורמן לעיל).

בפסק הדין שניתן בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' חאלד בשאראת (01/02/2016), (להלן: "פרשת בסה") היתייחס כב' השופט יצחק עמית לחובה המוטלת על נפגע עבודה למצות את הליכים בתום לב במל"ל, וקבע כדלקמן: ".. ייתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגִמלה, ואזי יזכה מעביד בנכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגִמלה, ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הנכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 497, 500 (1974))". בפרשת בסה הנ"ל עמד כב' השופט יצחק עמית על גבולות חובת מיצוי ההליכים של נפגע בתאונת עבודה, באורח ברור, כדלקמן: "מיצוי הזכויות במל"ל צריך להעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל (לתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ראו רע"א 863/93 התעשיה האווירית בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4), 815, 822 (1993)). בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוואנטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית (ראו תא (מחוזי י-ם) 624/94  מסילתי נ' דוד אבו [פורסם בנבו] (17.12.2001)). אי התייצבות לבדיקה או המנעות מהגשת מסמכים עלולה להחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע (ראו ע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ, פס' 2 [פורסם בנבו] (6.15.2013))" על רקע האמור לעיל, במקרה שבו הניזוק מגיש את תביעתו באיחור למוסד לביטוח לאומי, ובשל כך פוקעת זכאותו לגימלה ו/או המוסד לביטוח לאומי דוחה את תביעתו, וככל שהמזיק הוא המעביד, ניתן לראות בתובע כמי שהפר את חובת הקטנת הנזק, וכמי שלא פעל בסבירות ובתום לב כדי למצות את זכויותיו לפני המוסד לביטוח לאומי, ובהתאם יש לנכות את הגימלה הרעיונית שלה הוא היה זכאי לקבל אילו היה פונה למוסד לביטוח לאומי בזמן ותביעתו הייתה מתקבלת.

...

בפסק הדין שניתן בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' חאלד בשאראת (01/02/2016), (להלן: "פרשת בסה") התייחס כב' השופט יצחק עמית לחובה המוטלת על נפגע עבודה למצות את הליכים בתום לב במל"ל, וקבע כדלקמן: ".. ייתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגִמלה, ואזי יזכה מעביד בניכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגִמלה, ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הניכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד כח (2) 497, 500 (1974))". בפרשת בסה הנ"ל עמד כב' השופט יצחק עמית על גבולות חובת מיצוי ההליכים של נפגע בתאונת עבודה, באורח ברור, כדלקמן: "מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל (לתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ראו רע"א 863/93 התעשיה האוירית בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4), 815, 822 (1993)). בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוונטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית (ראו תא (מחוזי י-ם) 624/94  מסילתי נ' דוד אבו [פורסם בנבו] (17.12.2001)). אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע (ראו ע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ, פס' 2 [פורסם בנבו] (6.15.2013))" על רקע האמור לעיל, במקרה שבו הניזוק מגיש את תביעתו באיחור למוסד לביטוח לאומי, ובשל כך פוקעת זכאותו לגמלה ו/או המוסד לביטוח לאומי דוחה את תביעתו, וככל שהמזיק הוא המעביד, ניתן לראות בתובע כמי שהפר את חובת הקטנת הנזק, וכמי שלא פעל בסבירות ובתום לב כדי למצות את זכויותיו לפני המוסד לביטוח לאומי, ובהתאם יש לנכות את הגמלה הרעיונית שלה הוא היה זכאי לקבל אילו היה פונה למוסד לביטוח לאומי בזמן ותביעתו הייתה מתקבלת.

בהתאם ולאור הפסיקה עליה הרחבתי לעיל אני מקבלת את דרישות הנתבעת לניכוי רעיוני אשר יועמד על 40,580 ₪ כדרישת הנתבעת.

סוף דבר: לאור כל המפורט לעיל, הנתבעות ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, באמצעות הנתבעת 2, סך של 47,000 ₪ (מעוגל).

הצדדים הסכימו שהתביעה דנן תמשיך מאותו מקום בו הופסקה התביעה שהוגשה בעבר ולפיכך היה צורך בבדיקה עדכנית של התובע.

בבדיקת העדכנית נמצא "דילדול של 3 ס"מ בהקף של שרירי השוק משמאל והקף הקרסול משמאל ב-5 ס"מ יותר מאשר מימין." לאור האמור, קבע המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 30% לפי תקנה 48(3) ג' מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.

מעבר לכך, נקבעה לתובע נכות זמנית ע"י המל"ל של 50% מיום 4.10.2013 ועד 31.12.2013 ונכות זמנית של 40% מיום 31.5.2014 ועד ליום 1.1.2015.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר אמין פאר (אורטופד) אשר קבע לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 56.1% לא כולל תקנה 15 לתקנות הנכות.

גם אם אצא מהנחה שהיה הכרח לעשות כן, טענה שאיני מקבל כפי שאראה בהמשך, אזי התובע בודאי ידע שנעליו מלאות בבוץ בעת שיצא מהשטח הבוצי וכאמור אף העיד כי ניקה את נעליו מהבוץ (פ' עמ' 8 ש' 16-20).

יש לזכור שהתובע עמד בעדותו שלא נפל אלא החליק כתוצאה מבוץ רטוב למרות שניקה את נעליו (פ' עמ' 8 ש' 16-20) ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו בפסק הדין ברע"א 9213/09 אלכסנדר אברמוב נגד פאר שירותי כוח אדם בע"מ שבו אישר בית המשפט העליון כמו גם בית המשפט המחוזי בחיפה את קביעת בית משפט השלום אשר קבע : " ... התאונה, כך נקבע, אירעה ביום גשום מחמת החלקתו של המבקש בגרם המדריגות וככל הנראה עקב רטיבות ששררה במקום. עצם העובדה שעובד החליק במקום עבודתו, כך נקבע, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על אחריות המעביד להחלקה או לתוצאותיה. במקרה הנידון, כך קבע בית המשפט, אף שהמבקש ניזוק עקב היתממשות סיכון במקום עבודתו, הרי שהוא לא הצליח להוכיח רשלנות של המשיבות כלפיו. התאונה, כך נקבע, לא ארעה מחמת שיטת עבודה לא נכונה, ציוד עבודה לא מתאים או העדר הדרכה ופקוח, אלא כתוצאה מדרך הפעולה הלא זהירה של המבקש עצמו, כשלמשיבות לא היתה ולא יכולה היתה להיות שליטה עליה. בסיכומו של דבר בא בית משפט השלום לכלל מסקנה כי המבקש נפגע עקב ביצוע פעולה הנכללת בסכוני היומיום, סיכון אשר מבחינת הדין הוא סיכון רגיל, שאין להטיל בעקבות התממשותו אחריות כלשהיא על המעביד, בהעדר הוכחת רשלנות". לאור כל האמור, אני סבור שהתובע לא הוכיח את נסיבות התאונה ואת אחריות הנתבעת להחלקה, דין התביעה להדחות.

...

מצאנו אותו במדרגות למעלה, לא זוכר כמה מדרגות היו למעלה.

יש לזכור שהתובע עמד בעדותו שלא נפל אלא החליק כתוצאה מבוץ רטוב למרות שניקה את נעליו (פ' עמ' 8 ש' 16-20) ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו בפסק הדין ברע"א 9213/09 אלכסנדר אברמוב נגד פאר שירותי כוח אדם בע"מ שבו אישר בית המשפט העליון כמו גם בית המשפט המחוזי בחיפה את קביעת בית משפט השלום אשר קבע : " ... התאונה, כך נקבע, ארעה ביום גשום מחמת החלקתו של המבקש בגרם המדרגות וככל הנראה עקב רטיבות ששררה במקום. עצם העובדה שעובד החליק במקום עבודתו, כך נקבע, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על אחריות המעביד להחלקה או לתוצאותיה. במקרה הנדון, כך קבע בית המשפט, אף שהמבקש ניזוק עקב התממשות סיכון במקום עבודתו, הרי שהוא לא הצליח להוכיח רשלנות של המשיבות כלפיו. התאונה, כך נקבע, לא אירעה מחמת שיטת עבודה לא נכונה, ציוד עבודה לא מתאים או היעדר הדרכה ופיקוח, אלא כתוצאה מדרך הפעולה הלא זהירה של המבקש עצמו, כשלמשיבות לא היתה ולא יכולה היתה להיות שליטה עליה. בסיכומו של דבר בא בית משפט השלום לכלל מסקנה כי המבקש נפגע עקב ביצוע פעולה הנכללת בסיכוני היומיום, סיכון אשר מבחינת הדין הוא סיכון רגיל, שאין להטיל בעקבות התממשותו אחריות כלשהי על המעביד, בהיעדר הוכחת רשלנות". לאור כל האמור, אני סבור שהתובע לא הוכיח את נסיבות התאונה ואת אחריות הנתבעת להחלקה, דין התביעה להידחות.

אין חולק כי לנתבעת נגרמו הוצאות משפט מאידך, הגם שנושא מצבו הכלכלי לא הוכח, עדיין מכורח הנסיבות עולה : מאופי העבודה כשומר בשכר מינימום, היקף הפציעה וחומרתה ולכן, מצאתי להתחשב בתובע גם אם תביעתו נדחתה בסופו של דבר לכן, אני מוצא לנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪.