הפסקת עבודה של עובד פלסטיני בעקבות ביצוע עבירה פלילית

אשר לענישה הנוהגת טען ב"כ המאשימה כי הענישה בעבירות השוחד הנה עונש של מאסר בפועל לצד עונשים נלווים, והפנה לפסיקה מתאימה, תוך שהוא מציין כי לא אחת חזר בית המשפט העליון על כך שיש להחמיר בענישה עם מקבלי השוחד, מפני שמדובר באחת העבירות החמורות שיכולים עובדי ציבור לבצע במסגרת עבודתם, ומדינה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם עבירה זו, במיוחד כאשר עסקינן בטובות הנאה שקבלו אנשי מישטרה.

כמו כן, שירות המבחן לקח בחשבון את לקיחת אחריותו של הנאשם על מעשיו וכן את הלקחים המשמעותיים שהפיק, ההשלכות והמחירים הכבדים אותם הוא משלם בעקבות ביצוע העבירות, לרבות הפסקת עבודתו במישטרה.

עבירות השוחד טומנות בחובן פגיעה קשה בפעילות התקינה של המנהל הצבורי, בטוהר המידות של עובדי הציבור ובמיוחד באמון של הציבור במוסדות השילטון, והדברים אמורים ביתר שאת כאשר עסקינן בשוטרים, וכך נוסחו הדברים בע"פ 864/19 בעיניין חינאוי: אין צורך להכביר מילים אודות החומרה היתרה של עבירת השוחד, כעבירה המכרסמת בתקינות המנהל והמסמלת שחיתות מערכתית (ע"פ 8758/15 כרמל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4 (23.3.2016)).

בע"פ 8758/15 כרמל נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 23.3.2016), נדון עניינו של מערער אשר שימש כקצין מתנדבים במשמר הגבול והורשע בחמישה מקרים של קבלת שוחד, שבתמורה לו הבטיח לסגור תיקים פלילים שהתנהלו נגד נותני השוחד וכן הבטיח להנפיק אישורי כניסה לישראל שלא כדין לפועלים או לתושבים של הרשות הפלסטינאית.

בעיניין זה, נאמרו דברים ברורים בתסקיר שירות המבחן, ומוטב להביא מקצת מהדברים כלשונם: "(הנאשם) שיתף כי בעקבות ארועי העבירה וההליכים המשפטיים, ההשלכות השונות עליו ועל משפחתו, הקריירה במישטרה שנגדעה והנזקים הכלכליים כתוצאה מאיבוד מקום פרנסתו, כל אלו סייעו לו להפיק לקחים משמעותיים אותם הוא מיישם בתעסוקתו כיום בתור מנהל בחברת אבטחה". באשר להערכת הסיכון בעיניינו, נכתבו בתסקיר בין היתר הדברים הבאים: בבואנו לבחון את גורמי הסיכוי בעיניינו, הבאנו בחשבון התרשמותנו מאדם נעדר עבר פלילי ומאפיינים שוליים.

...

סוף דבר אודה כי התלבטתי לא מעט בבואי לגזור את עונשו של הנאשם.

בסופו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי בהינתן מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, נוכח חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, ונוכח שיקומו של הנאשם כעולה מתסקיר שירות המבחן, ראוי למקם את עונש המאסר בפועל של הנאשם בתחתית מתחם הענישה שקבעתי לעיל, בנוסף לעונשים נלווים.

לפיכך אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו.

הגדרות בחוק זה – "איזור" – כהגדרתו בתקנות שעת חרום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית); "הוראות חוקי היישום" – הוראות פרק ה' לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואיזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תקוני חקיקה), התשנ"ה-1994, והוראות פרק ב' לחוק יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של סמכויות לרשות הפלסטינאית (תקוני חקיקה והוראות שונות), התשנ"ה-1995; "ועדת השרים לעינייני בטחון לאומי" – כמשמעותה בסעיף 6 לחוק הממשלה, התשס"א-2001; "חוק המאבק בטרור" – חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016; "כספי ששילמה הרשות הפלסטינאית בזיקה לטרור" – כסף או שווה כסף, ששילמה הרשות הפלסטינאית, במישרין או בעקיפין, לכל אחד מאלה: (1) לפעיל טירור, בתקופת מאסרו או מעצרו או לאחר שיחרורו, או לבני משפחתו, בשל היותו פעיל טירור; (2) לאסיר או לעצור, שאינו פעיל טירור, בתקופת מאסרו או מעצרו או לאחר שיחרורו, או לבני משפחתו, בשל ביצוע או ניסיון לבצוע של עבירה שיש בה כדי לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור; "המפקד הצבאי באיזור" – מפקד כוחות צבא הגנה לישראל ביהודה והשומרון; "פעיל טירור" – כל אחד מאלה: (1) מי שהורשע בעבירה מהעברות כמפורט להלן או שמוחזק במעצר בשל חשד לבצוע עבירה כאמור: (א) עבירת טירור כהגדרתה בחוק המאבק בטרור; (ב) עבירה לפי פקודת מניעת טירור, התש"ח-1948, חוק איסור מימון טירור, התשס"ה-2005, או תקנה 84 או 85 לתקנות ההגנה (שעת חרום), כנוסחם ערב ביטולם בחוק המאבק בטרור, או עבירת בטחון כהגדרתה בחוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת בטחון) (הוראת שעה), התשס"ו-2006, כנוסחו ערב ביטולו בחוק המאבק בטרור; (2) מי שמוחזק במעצר לפי חוק סמכויות שעת חרום (מעצרים), התשל"ט-1979; (3) מי שהורשע בידי בית משפט צבאי כהגדרתו בתקנות ההגנה (שעת חרום), בעבירה לפי חלק ג' לתקנות האמורות; (4) מי שהורשע בידי בית משפט צבאי כהגדרתו בתקנות שעת חרום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) בעבירה נגד בטחון המדינה שנקבעה בצו בדבר הוראות בטחון, בצו אחר שהוציא המפקד הצבאי באיזור או בתקנות ההגנה (שעת חרום) כתוקפן באיזור, או מי שמוחזק במעצר בשל חשד לבצוע עבירה כאמור; (5) מי שמוחזק במעצר לפי החלטת מפקד צבאי בהתאם להוראות פרק ט' לצוו בדבר הוראות בטחון; (6) מי שמוחזק מכוח צו כליאה או מכוח הוראת כליאה זמנית, שהוצאו לפי הוראות חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002; (7) מי שביצע עבירה מהעברות כאמור בפיסקה (1) או (4) ולא הועמד לדין בשלה, או שנהרג במהלך ביצוע עבירה כאמור או במהלך ניסיון לביצועה או הכנה לה; "צו בדבר הוראות בטחון" – צו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009, שהוציא המפקד הצבאי באיזור, כתוקפו מעת לעת; "הרשות הפלסטינאית" – המועצה כהגדרתה בתקנות שעת חרום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית); "תקנות ההגנה (שעת חרום)" – תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945; "תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית)" – תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשע"ז-1967, כפי שהוארך תוקפן ותוקן נוסחן בחוק, מעת לעת; "השר" – שר הבטחון.

כאמור, הממצאים בהכרעת הדין הדנים בחלקו ותפקידו של ברגותי בפיגועים באופן כללי (ס' 167) מתייחסים לזיכויו (ר' ס' 174 להכרעת הדין הקובע כי לא ניתן להרשיע את ברגותי בעבירות של מבצע בצוותא או בסיוע או בשידול, כאשר הוא עצמו איננו מעורב אישית) וכאמור, על פי הפסיקה בעיניין זה, בית משפט רשאי להסתמך אך ורק על הממצאים המתייחסים להרשעה".

על פי פסיקה שמובאת בהמשך הסיכומים, הקובעת את האינדיקציות לחיוב מעביד במעשה של עובד, הכוללות את בדיקת המטרה המנחה את העובד והאם מטרתו לבצע דבר עבירה, הרשעה בפלילים, אופי העבירה ושיקולי מדיניות משפטית, טוען ב"כ הנתבעים, על בסיס פסיקה, כי כאשר נשק שימש ביד חייל לבצוע עבירה, השמוש שנעשה בנשק היה מעשה שעשה למטרות עצמו ולא לעניין המעביד (סעיפים 948-949), ואם השמוש שנעשה בנשק חרג לחלוטין מגדר התפקיד שלמענו נימסר לו הנשק, נקבע בפסיקה כי אין להטיל אחריות שילוחית על המעביד (950-951).

בעיניין זה חוזרים ומפנים התובעים לנאום מחמוד עבאס (אבו מאזן) יו"ר הנתבעים (סעיף 204 לסיכומי התשובה, עמ' 42-43; ההדגשות במקור): "בעיניין זה יפנו התובעים, בין היתר, גם לראיה שהגישו בתיק זה ביום 4.1.18, בדמות נאומו המלא של מחמוד עבאס, יו"ר הנתבעים. בנאום זה מביע היו"ר תמכיה בלתי מסויגת ב'אסירים הגיבורים' וב'שאהידים', שביצעו את פעולות הטרור כנגד ישראלים ויהודים. ולכל מי שמצא מקום להיתלבט בדבר משמעות המושג 'שאהידים', עושה היו"ר את מלאכתו לפשוטה יותר, וכך הוא מסיים את נאומו: 'לא נרשה לאף אדם באשר הוא לפגוע בזכויותינו ובעקרונות ה יסוד שלנו. זוהי דרכם של יאסר ערפאת, של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, של עז א-דין אל-קאסם, של ג'ורג' חבש, של אחמד יאסין, ועוד לפניהם של החאג' מוחמד אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של פלסטין, ושל עמיתיהם, המנהיגים והשאהידים של העם הפלסטינאי... תהילה וניצחון לשאהידים שלנו, חופש לאסירינו האמיצים, החלמה מהירה לפצועים הגיבורים...". באופן תמוה מאוד (או שלא.

...

טענה משפטית הנובעת מהדברים דלעיל, עניינה "הודאה והדחה" שהיא רלבנטית לעניין דיני הראיות והנטלים, כמוסבר בסעיפים 56-59 לסיכומי התובעים; ההדגשות במקור: "56. לאורך כל הדיונים בתיק זה טענו התובעים כי נטל הראיה מוטל על שכם הנתבעים 1 ו-2 בתובענות דנא. והנה, סוף דבר מעיד על ראשיתו. שכן, אך ברי הוא כי אילו היו טוענים הנתבעים 1 ו-2 בכתבי ההגנה בתביעות השונות, כי אכן נכון שהייתה מדיניות מפורשת ומוצהרת של הנתבעים 1 ו-2 כמפורט לעיל וכי אכן נכון שהנתבעים 1 ו-2 פקדו על מבצעי הפיגועים לעשותם (כדברי אבו מאזן לעיל) וכי הנתבעים 1 ו-2 וכוחות הביטחון שלהם הם אלו שעשו את הפיגועים הגדולים ביותר כנגד ישראלים (דברי שר האסירים), ואולם חרף כך אין לייחס לנתבעים 1 ו-2 אחריות לפיגועים נושא התובענות עקב עובדות אחרות, הרי שמדובר היה בטענת 'הודאה והדחה' קלאסית והנטל היה עובר לכתפי הנתבעים 1 ו-2, כבר בשלבים הראשונים של ההליך, כדי להוכיח את העובדות המדיחות.

על כך משיב ב"כ התובעים, ואף זאת בהסתמך על ציטוטים מספרו הנ"ל של קדמי, כי ברגע שנאשם מודה בעובדות כתב אישום ומורשע על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך הן נחשבות כ"ממצאים" שבפסק הדין, וזאת בנוסף להוראת סעיף 42ב, לפיה בית המשפט האזרחי המקבל פסק דין כראיה, רשאי לעיין בכל חומר המצוי בתיק הפלילי – כתב אישום, פרוטוקול ומוצגים – אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בפסק הדין הפלילי.

גם לעניין הגשת הכרעות דין נוכח העובדה שחלק מהמורשעים אינם בעלי דין בתובענות, מפנה ב"כ התובעים לספרו של קדמי, ומבקש כי בית המשפט ידחה טענה זו של הנתבעים (סעיף 164 לסיכומי התשובה).

בכל מקרה, לשיטת התובעים, הם הביאו ראיות ברורות וחד משמעיות לפיהן המסקנה ברורה, בדבר אחריות הנתבעים לפיגועי הטרור נושא התביעות (סעיף 216 לסיכומי התשובה).

טענות הנתבעים הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי על בית המשפט לדחות את התביעה בשל העדר סמכות ומשום שבית המשפט דנן אינו הפורום הנאות לידון בתובענה, וזאת לטענתם מפני שהנם מתגוררים ועובדים ברשות הפלסטינאית, ומפני ששם היתרחש ארוע הגניבה כולו.

הנתבעים הוסיפו כי עובד שמבצע עבירה פלילית שלא במהלך עבודתו הרגילה, איננו מטיל בכך אחריות שילוחית על המעסיק.

(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהירשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

רק כאשר החריגה מוחלטת, ואין מדובר בבצוע לא נאות, הפסיקה מצאה כי המעביד אינו חב. ר' למשל, תא (י-ם) 1279/05 חיים שחר כהן נ' נפתלי קצקא (פורסם בנבו, 12.04.2007); תא (י-ם) 22656/98‏ סיאם איברהים נ' אהרונוב יעקב (פורסם בנבו, 17.01.2005); תא (נצ') 5498-10-16‏ פלוני נ' חברה פלונית (פורסם בנבו, 13.12.2018).

לא הוצגו בפניי אינדיקאציות מספיקות בשביל לקבוע שהנתבעים ואבו דהוכ היו צוות שפעל ביחד לצורך ביצוע הגניבה.

...

מצאתי להיעתר אף לראש נזק זה, המוגדר באופן כללי כעוגמת נפש ונזקים שאינם ניתנים לכימות.

סמכות הנתבעים טענו כאמור כי דין התביעה להידחות בשל חוסר סמכות של בית המשפט דנן, ולטענתם הפורום הנאות לדון בתובענה כאמור הינו הרש"פ. בסיכומיהם זנחו הנתבעים טענה זו. בשל האמור לא מצאתי לנכון לדון בטענתם לפורום בלתי נאות.

סוף דבר על כן, ולאור המפורט לעיל, הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובע סך של 4,000 ₪.

כך, בבג"צ 2189/20, ראבעה עבד אלעזיז עבדללה חאמד ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, ניתן ביום 1.9.21 (פורסם בנבו), עתירה שעניינה סעיף 67 בצו הוראות הבטחון, טענו העותרים כי הוראות הסעיף מאפשרות כניסה לבתים פרטיים של תושבים פלסטינאים לצורך חפוש בהם ללא צו חפוש, באופן המהוה הפרה של הוראות המשפט הבנלאומי והישראלי, ובצורה החורגת באופן קצוני ממיתחם הסבירות ופוגעת פגיעה חמורה בזכויות, ולכן נתבקש ביטולן.

כן נקבע בפסק הדין באשר לדין הפלילי, כי – "בהקשר שבו עסקינן, בהנתן השוני האמור ככלל, והשוני בין מערכות הדין הפלילי החלות על מי שעומד לדין בישראל לבין מי שעומד לדין באיזור בפרט, אין בקיומו של דין שונה החל על אזרח ישראלי גם בהקשר של דיני החיפוש, כדי לפגוע בחוקיות הדין החל על תושב איזור". אמנם המשיב באותו עניין עמד בתשובתו על צרכי הבטחון המיוחדים באיזור, ואולם צוטטה הוראת חטיבת המבצעים בצבא באשר לחיפוש, המתייחסת הן לחיפוש על בסיס צורך ביטחוני והן נוכח ביצוע עבירה פלילית.

כאמור לעיל, ההגנה טענה בפניי כי היה מקום לקבל צו מטעם בית המשפט לשם ביצוע החיפוש הראשון בעיניינו של מוסטפא, ואולם הן צו הוראות בטחון והן הפסיקה שלעיל, אשר עדות החוקרת ברלינרבלו עולה בקנה אחד עמם, מלמדים כי כאשר נחקרת עבירה שבוצעה בשטחים על ידי תושב השטחים, כפי עניינו של מוסטפא, יש לבצע חפוש בהתאם לצוו הוראות ביטחון ולא בהתאם לדין שחל בישראל.

ב"כ הנאשם הציג באולם את עמוד הפייסבוק של אדם בשל סולימאן עבדללה, ממנו עולה לכאורה כי ביום 24.6.21, קרי טרם ההתפרצות, פורסמו בעמוד זה 3 תמונות, הדומות לדף שהוצג לשוטרים ובו תמונות עם הקעקוע על יד ימין (הצלום, נ/1, היתקבל בכפוף להתנגדות המאשימה, אשר טענה כי לא ברור מהיכן התמונות ומתי עלו לפייסבוק.

בהתאם להלכה הפסוקה, אדם המחזיק ברשותו חפצים גנובים זמן קצר לאחר גניבתם, חזקה כי הוא שגנב אותם: "כידוע חזקה תכופה בחפצים, אשר קיימת לגביהם הוכחה - שאין חולקין עליה במקרה דנן - כי נגנבו במועד מסוים ממקום שבוצעו בו פריצה וגניבה, מהוה הוכחה לכאורית, הקושרת את המחזיק בחפצים עם ביצוע עבירות אלה, אלא אם יש לו הסבר סביר ביחס לדרך שבה הוא רכש את החזקה בחפצים הגנובים" (ע"פ 831/81, רפאל שרף נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 27.4.83 (פורסם בנבו)).

...

כשנשאל אם נעצר והטלפון שלו נתפס, שינה מספר פעמים גרסאות, ובסופו של דבר טען כי נלקח טלפון מהרכב, אך הוא אינו יודע של מי הטלפון (עמ' 113 - 114).

בהתחשב בהלכה הפסוקה שלעיל, ולאחר שהתרשמתי מהנאשם באולם בית המשפט במסגרת מספר ישיבות הוכחות ובהן בעת עדותו בפניי, ולאחר שהזהרתי עצמי בדבר הקושי הטמון פעמים רבות בזיהוי דמויות, באתי לכלל מסקנה כי הנאשם הוא האדם המצולם בתמונות ובסרטון לצד שלל הגניבה.

לפיכך, מורשע הנאשם בביצוע העבירות בהן הואשם.

נטען לחומרה נוספת במעשי הנאשם נוכח השילוב של כניסתו לתחומיה של מדינת ישראל ללא היתר כניסה לצורך ביצוע עבירות פליליות לאחר שקשר קשר עם אחרים, תושבי המדינה לעשות כן. נטען לחומרה שבביצוע העבירות בצוותא חדא ולכך שעבירות אלה מגלמות סיכונים להתפתחות אלימה בין העבריין לקורבנות העבירה.

נטען כי על פי הפסיקה, לכשמדובר בעבירת רכוש יחידה שנסיבותיה אינן ברף חומרה גבוה יש להמנע מעונש הכולל מאסר בפועל, ובכלל טען כי מיתחם העונש ההולם נכון כי יחל ממאסר על תנאי ועד למספר חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

ב"כ הנאשם סבר כי אין להחמיר בעונשו של הנאשם אך בשל היותו תושב השטחים, אחרת ימצא כי בית משפט בעצמו מפלה בין הנאשם לאחרים שנגדם הוגש כתב אישום רק לאחרונה ועונשם צפוי להיות קל. אשר לחלקו של הנאשם בבצוע העבירות טען כי הנאשם לא היה הדומינאנטי בארוע ודי לקריאה את עובדות כתב האישום ללמד כי הרכב בו הסתייעו היה של אחד מהאחרים, וכי הנאשם "הובא" למקום על ידי אחרים אשר ניצלו את מעמדו על מנת שהוא "יבצע את העבודה השחורה". עוד טען כי הנזק שניגרם לרכבה של המתלוננת אינו משמעותי ומסתכם בחתך קטן בחלק הברזל שעוטף את הממיר הקטליטי ולא בממיר עצמו, מה גם שבסופו של דבר אותו ממיר לא נגנב.

הערכים המוגנים שבבסיס האיסור בעבירות רכוש ועבירות בקשר לרכב בכלל, נועדו להגן על קניינו של אדם, על פרטיותו ותחושת הבטחון של הציבור בכללותו.

אין מדובר בהתפרצות מזדמנת לכלי רכב חונה, אלא בעבירות המבוצעות במסגרת קשר פלילי שכלל התארגנות ותכנון מוקדם של הנאשם ושניים אחרים, תושבי ישראל לפרק ממירים קטליטיים מרכבים בעיר באר שבע ולמכרם בשטחי הרשות הפלסטינית.

...

על כן המדובר בשוק מוגבל בהיקפו, ייעודי באופיו, ובכך נלמדת אבחנה של ממש מעניינם של נאשמים המורשעים בעבירות זהות ואשר עניינם בפירוק אקראי או בגניבה אקראית של פריטים בכלי רכב מזדמנים חונים".

באותו עניין נדרש בית המשפט המחוזי, לשתי פריצות שבוצעו בדרך לא מתוחכמת, ניפוץ חלון הרכב וגניבת תיק ומעיל מרכב אחד, ומרכב שני לא הספיק הנאשם לגנוב נוכח שעוברי אורח הבחינו בו. בית המשפט המחוזי בדבריו ציין: "סבורים אנו כי מתחם הענישה ההולם כל אחת מהעבירות בהן הורשע המשיב נע בין 6 חודשי מאסר ל-12 חודשי מאסר. סבורים אנו כי לעובדה שבאישום שצורף לא נגנב דבר – לאחר שעוברי אורח הפריעו למשיב במעשיו – יש ליתן ביטוי במסגרת הענישה בתוך המתחם". מכלל הדברים האמורים, ומשנמצא כי מידת פגיעתו של הנאשם בערכים המוגנים הינה גבוהה, ולאחר שנתתי דעתי למדיניות הענישה הנוהגת בכלל בעבירות רכב לצד מכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, והגם שנתתי דעתי למתחם העונש לו עתרה התביעה, סבורני כי מתחם העונש ההולם את מכלול מעשי הנאשם במקרה לפניי, צריך וינוע בין 10 ל – 24 חודשי מאסר בפועל.

בנוסף יש להביא בחשבון את מקומם של שיקולי הרתעת היחיד והרבים ביחס לעבירות מסוג זה. אשר לעתירת המאשימה לפיצוי משמעותי למתלוננת הרי שמעבר לנזק החומרי שנגרם לרכבה נוכח ניסור באגזוז הרכב, יש מקום לפיצוי נוכח הפגיעה בתחושת הביטחון האישי שלה כמו גם עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לה. סוף דבר לאחר שקלול מכלול השיקולים הנדרשים לבחינת עונשו של הנאשם אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו על פי רישומי שב"ס. 8 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע, משך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר.