הפסקת מגורים עם האב בדירת עמידר לפני פטירתו

סעיף 1 לחוק, קובע ומגדיר בין היתר מי הוא "דייר ממשיך" כדלקמן: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי". סעיף 3(א) לחוק, כפי שהיה במועדים הרלוואנטיים, קובע את זכות הדייר הממשיך כדלקמן: "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להשתמש ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור צבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין". בהתאם לסעיף 2.10.2 לנוהל, כפי שהיה בתוקף במועד פטירת המנוחים, "דייר ממשיך" הוא מי שעומד בכל התנאים להלן: הנו קרוב משפחתו של הדייר החוזי שנפטר לרבות בנו בתו, נכדו, נכדתו או הורהו.

זאת ועוד, חשיבות מיוחדת הנני מוצאת לייחס לעדותם של שניים – הגב' אתי נעים- אחותו של הנתבע ומר מאיר דהאן שכנו, אשר שניהם העידו וציינו, באופן ספונטאני בזמן החקירה הנגדית, כמועד בו עבר הנתבע להתגורר עם אביו בדירה, את המועד בו החל בלימודי הדרשה לקראת בר המצווה שלו.

לעניין זה, בעתמ (י-ם) 62341-12-12 מוטי מנחם נ' משרד הבינוי והשיכון (05.11.2014), סקר בית המשפט המחוזי את הפסיקה הנוגעת למעמדם של דוחות ביקורי המעגל, תוך שאישר הקביעה ולפיה יש בהם בכדי להוות ראייה מרכזית בנוגע להחלטות בעיניין ויש להעניק להם משקל עודף.

כך נקבע כי כל זמן שהזיקה המהותית למקום המגורים נשמרת הרי שמתקיים התנאי של מגורים בדירה (ראו גם, ת"א (חיפה) 11223/01 עמידר החברה הישראלית לשיכון בישראל בע"מ נ' סיוסה יוסף (13.4.2004).

...

בהינתן שהתובעת עתרה לתשלום דמי שכירות ראויים חופשיים ולא הציגה כל תחשיב אלטרנטיבי למקרה בו ידחה בית המשפט טענתה, הרי שאין בפני בית המשפט כל תחשיב התואם את הסטטוס של הנתבע ומשכך, דין התביעה הכספית להידחות בהיעדר הוכחה.

סוף דבר – לאור האמור והמפורט נדחית התביעה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך של 10,000 ₪ וזאת, בתוך 30 יום מהיום.

צרופן אלו לאלו של הדרישות שבסעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר מניח לפתחו של הטוען לדיירות נדחית ארבעה תנאים: [א] כי הוא בן-זוגו של הדייר המקורי המנוח, ילדו או קרוב אחר של משפחתו; [ב] כי הוא התגורר עם הדייר המקורי בדירה הנוגעת בדבר לפחות חצי שנה קודם לפטירה; [ג] כי הוא הוסיף להתגורר בדירה מעת פטירתו של הדייר המקורי ועד לפטירתו של הדייר הנגזר; [ד] וכי בעת פטירתם של הדייר המקורי ושל הדייר הנגזר כאחד לא הייתה לו, לטוען, דירה אחרת למגוריו.

הפסיקה נדרשה לתנאי "לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו" והתוותה לו גדרים ברורים.

בלא מגורים עם אביו, בחצי השנה שלפני פטירתו, לא יכׂל הבן לרכוש לו מעמד של דייר מוגן נדחה.

בטיעוניה ביקשה ההגנה להטעים, שוב ושוב, כי הדירה היא דירת "עמידר", שהנתבעת קנתה לאחר שנמצאה זכאית לדבר.

...

מצה את הדברים הללו כבוד השופט אורי שהם, בפסק-דין אשר ניתן לפני שנים ספורות: "תכליתו המקורית של החוק אינה תואמת את השינויים הכלכליים והחברתיים שעברו על המדינה ותושביה מאז חקיקתו. מציאות זו הביאה את בתי המשפט לפרש בצמצום את זכויותיו של הדייר המוגן מכוח החוק. משנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולזכות הקניין הוקנה מעמד של זכות יסוד חוקתית, התגברה מגמת צמצום פרשנותו של החוק, אשר, מטבעו ומטיבו, מכרסם בהגנה הראויה על זכות הקניין של בעלי הנכסים המושכרים, לטובת דאגה לרווחת השוכרים. אכן, מקובלת עליי המגמה, כי יש לפרש בצמצום את הזכויות המוענקות לדיירים מוגנים מכוח אותו החוק, עד שיבוא המחוקק ויאמר את דברו" (רע"א 7411/12 הוניג נ' גונן, מפסקה 13 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 18.12.2013)).

המסקנה היא כי יש לו דירה אחרת למגוריו ומכאן שאין הוא עונה על התנאי אשר בסעיף 27 לחוק הגנת הדייר.

אין הוא זכאי לקנייתה של דיירות מוגנת, נדחית או אחרת, בנכס הנדון.

הדין הרלוואנטי: בסעיף 1 מוגדר המושג "זכאי": "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות ...". והמושג "דייר ממשיך" מוגדר, כבן מישפחה של זכאי "... ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי..." דיון והכרעה: מכיוון שאביו של הנתבע הלך לעולמו שנתיים וחצי לאחר שהחל להתגורר בדירה, ולא השלים חמש שנות מגורים בה, על פי הגדרות החוק הוא אינו בגדר "זכאי" לדיור צבורי בעת פטירתו.

טענות הנתבע כי החוק מתייחס רק להפסקת מגורים מסיבות של מעשה או מחדל התלויים בדיירים או בבני משפחתם וקיימת לקונה בעיניין קיצור תקופת המגורים מסיבה שאיננה בשליטת המעורבים, עקב פטירה, איננה עולה בקנה אחד עם לשון החוק המפורשת.

וראה לעניין זה דברים שאמר בית הדין לחוזים אחידים בע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סנגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (החלטה מיום 19/11/2001 בסעיף 7): "בעיניין זה יש להיתחשב בכך שמלאי הדירות שבניהולה של עמידר מהוה, כפי שטוענת עמידר בסיכומיה, משאב צבורי מוגבל בהיקפו. על רקע זה, על עמידר לתת דעתה, בקביעת תנאי החוזה, לא רק לזכויותיו של הדייר הספציפי החותם על החוזה, אלא גם לשיקולים אחרים הנוגעים לאמצעים שהמדינה מוכנה להקדיש למטרה זו, שהם מטבעם מוגבלים, כמו גם לקיומם של נזקקים אחרים, שגם את טובתם על עמידר להעמיד לנגד עיניה בבואה לקבוע את התנאים החוזיים. נציין כבר עתה, שרבות מטענותיה של המבקשת היתמקדו בהגנה על הדיירים המחזיקים בדירות בפועל, בלא לתת את הדעת לדיירים פוטנציאלים, שגם לצורכיהם על עמידר להיות קשובה". כולי תקווה כי הנתבע אכן שיקם עצמו ואני מאחל לו כי קשיי החיים ללא דירה משל עצמו לא ישברו את נפשו, כי ימצא לעצמו עבודה ופרנסה אשר יאפשרו לו למצוא לעצמו דיור, יעבור את המכשולים העומדים בפניו ויצא מחוזק.

...

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבע ולכל הבא מטעמו לפנות את דירת המגורים, הנמצאת ברח' יצחק בן צבי 32/11 בטירת הכרמל, הידועה כגוש 12300, חלקה 5, תת חלקה 11 ולהשיב את החזקה בה לידי התובעת כשהיא ריקה ופנויה מכל אדם וחפץ.

כדי לאפשר לנתבע להתארגן אני קובע, כי פינוי הדירה יבוצע בתוך 90 יום מיום שיומצא לו פסק הדין.

היו פסקי דין שקבעו כי על מנת להכיר בדוחות כרשומה מוסדית על התובעת להוכיח במסגרת ההליך את אופן עריכת הדוחות כך שיענו על התנאים שנקבעו בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 (להלן: "הפקודה", כך למשל ע"א (ת"א) בנימין נ. רשות הפיתוח בסעיף 21 לפסק הדין) והיו פסקי דין שקבעו כי הפסיקה כבר הכירה ברשומי התובעת כרשומה מוסדית (כך למשל בת"א (מחוזי –חי') עמידר נ. עזירי.

על אף שמסמכים אלה לכאורה תומכים בטענות הנתבעים, לא ברור מה ערכם, מאחר שאפשר שהם נגזרת של תמצית הרישום ממרשם האוכלוסין, בה כתובתו הרשומה של הנתבע מגיל 10 (עת לפי עדותו הוריו התגרשו והוא עבר להתגורר עם אביו בדירה) ועד יום 01.12.10 (עת לשיטתו העביר את הכתובת לכתובת אמו כדי להיתקבל לעבודה בסורוקה), הייתה כתובת הדירה.

העדים שהעידו מטעם הנתבעים ואף עדותם שלהם, לא היה בהם כדי להתגבר על חסר זה. על כן, אל אף שאני מניחה לטובת הנתבעים כי התגוררו בדירה במועד הקובע ואפשר שאף מעט קודם לכן (אולם לאחר ביקור המעגל משנת 2008 בו צוין כי הדייר החוזי התגורר בגפו ולא הובאה ראיה לסתור זאת), אין די בכך והנתבעים לא הוכיחו במאזן ההסתברויות כי התגוררו בדירה 4 שנים לפני פטירת הדייר החוזי.

...

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא, כי המסמכים האובייקטיבים שצירפו הנתבעים מן התקופה שקדמה לביקור המעגל משנת 2009, היו כולם תלויי הרישום במרשם האוכלוסין שאינו יכול להרים את נטל הראיה.

התוצאה היא כי הנתבעים לא הוכיחו כי יש להם זכות להיחשב "דייר ממשיך" ויש לקבל את תביעת התובעת ולהורות על סילוק ידם מן הדירה.

נוכח התמשכות ההליך, אשר בעיקר נגרמה מהתנהלות התובעת, והעובדה כי הנתבעים מתגוררים בשלב זה שנים רבות בדירה (גם אם חלקן שלא כדין), אני קובעת כי עליהם לסלק ידם מן הדירה עד יום 10.07.21.

לאחר מותו של האב בשנת 1977, המשיכה המשפחה להתגורר בדירה, כאשר עמידר ראתה באם דיירת חוזית שבאה בנעלי האב.

ביום 21.10.2021 הגיש המשיב עתירה מינהלית שבגדרה ביקש כי תיקבע זכאותו להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך (לשלמות התמונה יצוין כי עמידר הגישה תביעה לפינוי מושכר נגד המשיב, ואולם בהסכמת הצדדים נהולה הופסק לצורך הגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים).

בית המשפט היתייחס לכך שבעע"ם 2851/13 סוויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (23.6.2014) (להלן: עניין סוויסה) נקבע כי תקופת מאסר בת 5 חודשים שוללת את רציפות המגורים, ואולם בית המשפט ביקש לאבחן בין המקרה דנן לבין עניין סוויסה שכן באותו עניין "הוכח בבירור כי המערער לא התגורר עם אביו הזכאי בטרם פטירתו [...] מכאן שאף אם המערער שם לא היה מרצה את עונש המאסר, הרי שלא היה עומד בתנאי רציפות המגורים" (סעיף 21 לפסק הדין קמא).

"דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי (ההדגשות הוספו – ע' פ'); בהתאם להגדרה זו, ילדו של זכאי שנפטר, זכאי למעמד של דייר ממשיך ככל שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי.

...

נוכח האמור, בפסיקה נקבע לא אחת שיש לפרש את תנאי הזכאות לדיור ציבורי בקפדנות: "מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב'תור' לדירות ציבוריות [...] מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה" (עע"ם 823/12 קליסה נ' שמעון, פסקה ב (8.8.2013); כן ראו והשוו: עע"ם 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, פסקה 21 (17.1.2008); עניין זריהן, פסקה ו; עע"ם 8616/06 כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 11 (16.12.2007); עע"ם 7582/03 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' רבוח, פ"ד נט(4) 481, 494 (2004)).

נוכח האמור, סבורני כי לא ניתן לראות במשיב דייר ממשיך של אביו.

סוף דבר: אציע לחברותי לקבל את הערעור כך שפסק הדין של בית משפט לעניינים מינהליים יבוטל, העתירה תידחה והחלטת ועדת האכלוס שלפיה המשיב לא זכאי למעמד של דייר ממשיך תושב על כנה.