עוד נטען כי הודעת הנתבע מיום 4.5.17 על פיה אינה לומדת על כן, לא אושרה תכנית לימודים נוספת מיתעלמת מהעובדה כי הפסקת לימודי האוצרות בפועל, קשורה בקשר ישיר להחלטת הדחיה מיום 11.2.16 והיעדר יכולתה הכלכלית לשאת בשכר לימודים של שנה נוספת כמי שמתקיימת מקיצבת נכות.
בהמשך עדותה הבהירה כי בד"כ לא ממומן קורס נוסף וככל שהמבוטח ניכשל הוא ממן את לימודיו ורק בנסיבות מיוחדות ובעיקר רפואיות ניתן הדבר אולם לא במקרה בו לימודי התובעת הופסקו על ידי בצלאל (עמ' 13 לפר' ש' 3-5).ובהמשך עדותה:"...חיכינו למכתב וברגע שראינו שהיא לא מסוגלת לעמוד בדרישות של לימודים, לא ראינו טען לאשר לה תכנית לימודים נוספת"(עמ' 17 לפר' ש' 28-30).
...
עוד טענה התובעת כי יש לקבל את התביעה ולהשיב את ענינה לפקידת השיקום על מנת שתשקול מחדש את בקשת התובעת לאישור לימודי אוצרות ,וכן לחייב את הנתבע לשלם את שכר הלימוד אותו שילמה התובעת בפועל בגין לימודי אוצרות בטכניון.
בית הדין הארצי חזר על הלכה זו בעניין עבל (ארצי) 12705-11-12 אליהו עילם נ' המוסד לביטוח לאומי ([פורסם בנבו] מיום 19.4.17) וכך נקבע:
"מסגרת ההליך הינה מוגבלת לשאלה - האם נפלה בהחלטתה של פקידת השיקום טעות משפטית המצדיקה את התערבות בית הדין. אי לכך, גם אם תתקבל עמדתו הפרשנית של המערער, בכל הנוגע לאופן שבו יש לפרש וליישם את התנאים הקבועים בסעיף 203 לחוק, הרי שלא יהיה בכך להוביל למסקנה כי המערער זכאי היה להשתתף בתוכנית השיקומית הספציפית לה עתר אלא להוביל, לכל היותר, לביטול החלטתה של פקידת השיקום ולהחזרת עניינו של המערער אליה, על מנת שתבחן את תביעתו מחדש, על פי אמות המידה הראויות. זאת לו היה המערער הספציפי שפנינו עומד ביתר התנאים הנדרשים, לרבות אלה הקשורים לשיעור הנכות היציבה. מסקנה זו היא המתבקשת מן הכלל הנקוט שלפיו, בית הדין לא ישים עצמו בנעליה של פקידת השיקום אשר החלטתה מתקבלת על יסוד שיקולים מקצועיים ובהסתמך על מומחים שונים האמונים על התחום השיקומי (ר' עב"ל (ארצי) 7858-08-14 פ.ב. נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (8.6.15); עב"ל (ארצי) 155/97 משה משולם - המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו] (5.8.02); דב"ע (ארצי) נז/0-16 שלום חג'בי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (12.8.98); דב"ע (ארצי) מב/0-1 חיים קונטנטה - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע יד 215 (1983))".
אשר לשיקולים להם נדרש פקיד השיקום טרם קבלת החלטתו נקבע כי:
"הפרשנות המוצעת לעיל, המושתתת כאמור על "מודל יחסי הגומלין", מתווה, במידה רבה, גם את תוכן השיקולים שעל פקידת השיקום לשקול בהיבט המעשי: במסגרת כך , נדרשת פקידת השיקום לשקול באיזו מידה מוגבלותו של הנכה מונעת ממנו לממש את הפוטנציאל התעסוקתי הטמון בו, בהיבט של היקף שעות העבודה, סוג העבודה, רמת הכישורים שהיא דורשת ופוטנציאל ההשתכרות שבצידה.
לא מצאנו ממש בטענה זו בפרט לאור גילה בעת אישור התכנית המקורית.
טרם סיום נציין כי לא נעלמה מעינינו טענת התובעת על פיה לו הייתה מוזמנת לשימוע טרם קבלת החלטת הנתבע והיו נשמעים טיעוניה, יתכן והייתה מתקבלת החלטה אחרת בעניינה – לא מצאנו כי עניינה של התובעת לא נבחן כדבעי על ידי הנתבע ונוסיף כי בקשות התובעת נבחנו על ידי הנתבע והיו ידועים לו. לא ניתן לגרוס כי לא הייתה נשמעת התובעת, אשר עמדתה ובקשותיה נשמעו על ידי הנתבע לאורך כל הליך הטיפול, היה בכך לשנות את עמדת הנתבע וזאת שעה שהחלטת הנתבע הביאה בחשבון את בקשת התובעת אולם נוכח הישגיה הנמוכים וכישלונה במעבר לשנה ב' בבה"ס בצלאל, הפעיל הנתבע שיקול דעתו ונמק מדוע בנסיבות מקרה זה אין לאשר לתובעת המשך תכנית שיקום שעה שנכשלה ב- 4 קורסים ונמצא כי אינה מתאימה להמשך לימודים.
לאור האמור לעיל , לאחר בחינת הראיות והעדויות אשר נשמעו בפנינו, אנו סבורים כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבע וזאת משניתנה היא לאחר בחינת יכולות התובעת, על בסיס שיקולים מקצועיים ועניינים לפיכך, דין התביעה להידחות.
