הפסקת הקשר בין קבלן למזמין העבודה

בית המשפט קמא מציין כי מתצהירי החברה עולה כי בשלבי הסיום של יציקת הגג, העלה המזמין דרישה חדשה לחלוקת קומת הגג, דבר שדרש תוספת תשלום אותה הוא לא היה נכון לשלם (וטענת החברה היא שבשל כך נאלצה להפסיק את העבודה באתר בטרם עת) ועוד נטען כי עוד קודם לכן, החברה ביצעה כמה עבודות נוספות אשר עלותן 39,510 ₪ - ותשלומן נידרש מאת המזמין.

עוד קובע בהמ"ש קמא כי טענות החברה, לפיהן לסדקים שראה מומחה בהמ"ש יש הסברים אחרים שאינם קשורים באופן יציקתה (לרבות, סגירת פתח גג לטובת מדרגות עליה לגג ובטול עמוד מחזק לגג) – הן טענות שלא הוכחו ומומחה בהמ"ש שלל במפורש כל קשר בין סגירת פתח המדריגות לבין הסדקים, ולכן – לא נסתרה קביעת מומחה בהמ"ש כי הסדקים הם תולדת הליקוי באופן ביצוע היציקה.

אין נתונים התומכים בעצם הזכאות, אין נתונים התומכים בכך שבוצעו עבודות שהן "נוספות" (כלומר, שהן חורגות מהתוכניות נשוא ההסכם, אשר מחירן כלול בתמורה המוסכמת), חוות הדעת של מומחה החברה אינה מספקת בהקשר זה, ואין ראיות מספקות לגבי שווי העבודות (כאשר יש לזכור כי ככל שהסכם בין מזמין לקבלן מאפשר עבודות נוספות, ברור שחייבת להיות גם הסכמה חוזית לגבי עלות העבודות הנוספות, ואף מן הראוי שיהא תעוד בכתב לגבי הזמנת העבודות, בהיותן "נוספות", ואין בנמצא תעוד שכזה.

שלישית, אף אם עזיבת האתר היתה קשורה בצו הפסקת העבודות, לא הוסברה ההשפעה של הדבר על השאלה כמה שולם עד מועד העזיבה וכמה עוד היה צורך לשלם, או על המחלוקת לגבי השאלה אם בוצעו עבודות נוספות, או על המחלוקת לגבי טיב הבניה של תיקרת הצלעות וכו'.

...

לגבי אבדן דמי שכירות עתידיים בעת ביצוע העבודות לתיקון תקרת הצלעות – המזמין הציג מסמכים לגבי דמי השכירות החודשיים אשר משתלמים לו לגבי הקומה השנייה, וקביעת בית המשפט קמא כי יש להכיר באובדן עתידי למשך חודשיים סבירה ואין להתערב בה. מהאמור עד כה עולה כי לא שוכנעתי שנפל כל פגם בקביעות המפורטות של בית המשפט קמא, אשר מנתח לעומק את התצהירים, חוות הדעת, התוכניות, ההסכם, התמונות, החשבונות, הכרטסות וכיוצ"ב נספחים רבים שהונחו לפניו, משווה בין הנתונים, ומבסס את המסקנות (העובדתיות ברובן) על המסד הראייתי העולה מהמסמכים.

לבית המשפט קמה הסמכות לפסוק פיצוי על דרך האומדנה (ע"א 9145/18 שרות מזור א' לתיקון ושיפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ נ' שרות פלוס בע"מ (24.01.2021) המפנה לפסק הדין המנחה ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800)); אלא שסבורני כי לא היה נכון לעשות כן במקרה הנוכחי.

לכן, יש לקבל את הערעור לגבי פריט זה. סיכום - לאור כל האמור במקובץ, יש לדחות את הערעור ברובו המכריע, למעט הפחתה בשיעור הפיצוי בהתייחס לשני רכיבי הנזק שמפורטים מעלה, כך שהתוצאה היא שמהסכום שעל החברה לשלם למזמין לפי פסק הדין קמא, יש להפחית סכום של 60,000 ₪ (לגבי עלויות השלמת העבודות) ואף להפחית סכום של 12,000 ₪ (בגין הדיור החלופי).

בבית משפט קמא התבררה תביעת המשיבה נגד המערערים בה עתרה לכוף עליהם את ההסכם למתן שירותי בנייה שנקשר ביניהם בשנת 2015, בכל הנוגע לבניית ביתם בקבוץ זיקים שבעוטף עזה, אף לחייבם בתשלום פיצויים.

ואלו היו ממצאיו של בית משפט קמא: "על יסוד הסכם הבנייה ובמשך כ- 8 חדשים לפחות, שתפו הצדדים פעולה בבצוע ההסכם"; "שתוף פעולה הופסק בסמוך למרץ 2017"; "הודעת הביטול נימסרה רק ביום 24.4.17", טענת המערערים "להסתרת האפשרות להקצאת מיגרש לבנייה עצמית הופרכה"; המערערים "ידעו גם ידעו בכריתת הסכם הבנייה, כי בפרויקט שווקו גם מגרשים לבנייה עצמית"; טענת המערערים "לפיה המיגרש אשר הוקצה להם, מיגרש 10 בפרויקט, בכלל יועד לבנייה עצמית – הופרכה. וכך גם הטענה שבעת כריתת הסכם הבנייה כלל לא נותרו בפרויקט מגרשים לבנייה מרוכזת באמצעות" המשיבה; "בפועל נראה שבעת כריתת הסכם הבנייה כבר לא נותרו בפרויקט מגרשים לבנייה עצמית". בית משפט קמא הביע את תחושתו שהמערערים סברו "שעשו מקח טעות. שהקצאת מיגרש הכרוכה בשרותי הבנייה של התובעת כדאית להם פחות מהאפשרות של ביצוע הבנייה בעצמם". מכאן נפנה בית משפט קמא לבחון את הסעד שיש לפסוק למשיבה כתוצאה מדחיית הגנת המערערים וממסקנתו לפיה "הפרו את הסכם הבנייה בהפרה יסודית". בבואו לבחון את סעד האכיפה ציין בית משפט קמא כי "לתרופת האכיפה מעמד של בכורה בדין"; כי למערערים "אין בכתב ההגנה כל גרסה מפורטת באשר לזכות התובעת לאכיפת הסכם הבנייה" זולת הטענה ש"הם אבדו כל אמון בה"; כי עיון בטענות המערערים ובראיות שהציגו "מלמד על העידר כל נימוק לשלילת סעד האכיפה לו עותרת התובעת. למעט אמירות כלליות לחוסר צדק או אובדן אמון"; כי הסכם הבניה אינו חוזה לשירות אישי כי אם "הסכם לבצוע עבודות בנייה על ידי חברה קבלנית" וכי "היחסים שבין קבלן לבין מזמין עבודה אינם נתפסים בדרך כלל כחוזה למתן שירות אישי". בית משפט קמא נתן דעתו לסייג החשדנות וחסר אמון, שעלול להביא לדחייתו של סעד האכיפה בשל החשש שיחייב מידה בלתי סבירה של פקוח מצד בית המשפט, אך קבע כי המערערים לא הציגו בהקשר זה "ראיות או כזה פירוט... למעט טענה כוללנית על העדר אמון". בסופו של יום הורה בית משפט קמא על אכיפתו של הסכם הבנייה.

...

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל, באופן בו סעד האכיפה עליו הורה בית משפט קמא – מבוטל.

הפולמוס בהקשר זה, ככל שיעלה, הרי הוא אמור להיות בין היזם/הקבלן, מזמין העבודות ובעל הזכויות, ותו לא. שנית: כפי שעולה מהתע"צ (פסקה ט'), נבחנו חלופות זולת השטח שנבחר, אך אלו נפסלו משיקולים מקצועיים, וכך נרשם: "גורמי המיקצוע בעריית ירושלים ערכו מספר סיורים בקטע הדרומי של עבודות הקו הירוק של הרכבת הקלה טרם מתן האישור ובחנו מספר חלופות. החלופות שנבחנו נפסלו משיקולים מקצועיים כגון מרחק מציר העבודות, נגישות לצירים ראשיים והסכמת בעלי הזכויות במקרקעין". הובהר כי קיימת חשיבות רבה ששטח ההתארגנות יוקם סמוך ככל הניתן למקום ביצוע העבודות, בין לצימצום זהום סביבתי בין לחסכון בתנועת רכבים וכלים כבדים למרחקים רבים, על כל הנובע מכך מבחינת שבוש הסדרי התנועה במרחב העירוני.

בעיניי, חשובה יותר היא שאלת המיטרד, שאלה שבמהותה קשורה למאזן הנוחות אשר יש ליתן לו מעמד בכורה.

נוסף לאמור, נזכיר כי מדובר בשטח התארגנות זמני וכי המתקנים שבו יוסרו וכל הפעילות שבו תופסק עם סיום העבודות.

...

מכאן, לוּ הייתה מוגשת תביעה וזו הייתה מתבססת על הטיעון לפיו פעילות המשיבה בשטח כפופה להיתר מכוח דיני התו"ב, סבורני שסיכוייה לא היו מן המשופרים, זאת בלשון המעטה.

לפיכך, לסיכום ביניים לעניין סיכויי התביעה, ועם כל הזהירות המתבקשת, אם וככל שהיה מדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע, לא התרשמתי כי סיכוייה גבוהים במיוחד.

תוצאה על-יסוד האמור, הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

קשה אפוא להלום, כי הקבוץ ידאג להוציא פוליסה המכסה את חבותו בגין פרוייקט הרחבה המוקם בשטחו, והכוללת הרחבה לקבלנים ולקבלני משנה, כאשר לו עצמו אין כל מעורבות בעיניין, הוא איננו היזם, הוא איננו מזמין העבודה, הוא איננו הקבלן הראשי, וכל קשר בינו ובין הפרוייקט האמור הוא מקרי לחלוטין; אני דוחה אפוא טענה זו של הנתבעים מכל וכל.

חרף זאת, המפקחים לא מנעו אותה, לא הפסיקו אותה ולא דרשו מהמעסיק לשנותה ולנקוט שיטת עבודה בטוחה וראויה.

...

מכל האמור לעיל אני קובעת, כי הגם שהמעסיק היה בענייננו "מבצע הבניה", לעניין תקנות הבטיחות, הקיבוץ עצמו נקט פעולות פיקוח שוטפות וצמודות על ביצוע העבודות בשטחו, הן לעניין טיב ומהות העבודות והן לעניין קיום הוראות הבטיחות בעבודה; פעולות אלו יש בהן כדי להטיל עליו אחריות מכח עוולת הרשלנות, גם אם אין מקום לייחס לו עוולה של הפרת חובה חקוקה (זו מוטלת, כאמור, על המעסיק, בהיותו "מבצע הבניה").

בטרם סיום אעיר, כי אין בידי לקבלת את טענות המל"ל ולפיהן יש להשית על הקיבוץ אחריות מכח סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; מעבר לכך שהטענה לא נטענה בכתב התביעה, המל"ל גם לא הוכיח אותה: הוא לא הוכיח כי הקיבוץ התרשל בבחירת המעסיק כקבלן ביצוע העבודות; הוא לא הוכיח כי התערב בעבודתו באופן שגרם לתאונה נשוא התביעה; הוא לא הוכיח כי הרשה או אישרר את המעשה שגרם לתאונה; הוא לא הוכיח כי הוא היה האחראי מכוח חיקוק לביצוע העבודות שאת ביצוען מסר למעסיק; והוא לא הוכיח כי העבודות שלביצוען התקשר הקיבוץ עם המעסיק היו שלא כדין.

סיכומו של דבר לאור האמור לעיל, אינני מוצאת כי הקיבוץ פטור לחלוטין מכל אחריות לאירוע התאונה נשוא התביעה, כטענתו.

מכל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע-המל"ל סך של 159,662 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (12.2.2023) ועד היום, ובצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

תפסיק להטריד בשאלות שאתה יודע! [29.1.2019, 12:10:15] זיאד אבו זיד: לא יצקת? [29.1.2019, 12:11:39] ניר: יש עוד דברים בשלב ריצפה חוץ מיציקה ויש גם עוד תיקונים ליסודות – כשנסיים אגיד לך. למעשה, ועל אף שפרויקט הבניה הסתיים וכבר מתחילת שנת 2020 המזמין מתגורר בבית שניבנה, נכון למועד הגשת התביעה כאן ולאורכו של ההליך דנן, לא שילם המזמין תמורת העבודות שביצע הקבלן בפועל, לא יתרת תמורת שלב א' ולא תמורת חלק 1 לשלב ב' להסכם הנוגע לבצוע קורות הקשר.

בנוסף צורפה לנספח כ"ח לעיל חשבונית מיום 13/05/19 על סך 13,000 ₪ + מע"מ בגין "חשבון ריצפה". לא מצאתי קשר בין הסכום והמועד הנקובים בחשבונית זו ולבין ההתחייבויות המפורטות בסעיף 19 לנספח הדגשים, בנוגע לעבודות חלק 2 לשלב ב' להסכם.

...

סיכום ביניים מס' 3 – לאור כל המקובץ לעיל, מתקבלת המסקנה כי, לא עלה בידי המזמין להוכיח טענותיו להפרת ההסכם על ידי הקבלן.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

התביעה שכנגד נדחית.