הפליית הריון בטיפול ניקוי אבנית בשיניים

עיקר המחלוקת בפניי היא אם סרוב של הנתבעת להעניק לתובעת טפול נקוי אבנית מהשניים, בשבוע מיתקדם של הריונה, הוא הפלייה אסורה.

דיון ומסקנות: יוקדם ויובהר כי בית משפט זה אינו בוחן אם שיקול הדעת הרפואי גופו, שהנחה את הצוות הרפואי להחליט שלא להעניק לתובעת טפול של נקוי אבנית במהלך הריון סביר או לא. נקודת המוצא היא כי טפול של נקוי אבנית מהשיניים הוא תחום רפואי, שלצוות הרפואי סמכות להפעיל לגביו את שיקול דעתו ולקבל החלטה עניינית המתבססת על אותו שיקול דעת.

...

התוצאה: אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

על כן כל שנידרש הוא נקוי אבנית.

אין קשר בין תלונות התובעת לבין הטיפול שניתן לה שכן גם כיום, לאחר טיפולים אצל רופאים אחרים והתקיימות מגע של השיניים התומכות בסגר, היא עדיין ממשיכה להתלונן על סבל ללא אינדיקאציה לקיומו; עקירת שן 46 הייתה הכרחית לאור מצבו של השורש ולא היה בה כדי לספק תמיכה לגשר; השחזת השן 26 לא הייתה מיותרת כפי שקבע פרופ' טייך בחוות דעת בתיק אחר; לחילופין הוא מעריך את הנזק הכספי ואף לכך אדרש בהמשך.

בהתייחס לקביעת ד"ר טאו כי הנפיחות בפפילה נובעת מהצטברות אבנית: מהתיק הרפואי עולה שבאפריל 1998 טופלה התובעת על ידי שיננית.

...

הנתבעים לא חזרו בסיכומיהם על טענותיהם כלפי הרופאים הללו ובפרט כלפי ד"ר גרוס, אך גם לו היו עושים זאת, היו טענותיהם נדחות משני טעמים: ראשית ועקרונית, הייתה זו טענה מסוג "מעוולים יחד" שאינה עומדת להם כהגנה מפני תביעת התובעת.

שנית, הרופאים הללו היטיבו ללא ספק את סבלה של התובעת, לא ניתקו בפעולותיהם את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין סבלה ונזקה של התובעת ובסופו של דבר אך הקטינו את נזקה של התובעת והיטיבו את חשיפתם של הנתבעים לתביעה.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד את סכום התביעה לרבות השבה והוצאות כאמור בסעיפים 56 ו – 57 לפסק הדין.

המבקש הנו חבר קופת חולים כללית, ובמסגרת זו הנו גם חבר בתוכנית שב"ן "כללית פלטינום". שירותי התוכנית ניתנים בין היתר באמצעות רשת של כ- 170 מרפאות המופעלות על ידי חברת ש.ל.ה שירותי רפואה בע"מ שהנה חברת בת של קופת חולים כללית, תחת המותגים "כללית סמייל", "כללית רפואה משלימה" ו"כללית אסתטיקה", בבקשה לאישור שהגיש המבקש, הוא טען כי ביום 27.3.20 נקבע לו תור לטפול נקוי אבנית באחת ממרפאת "כללית סמייל", טפול לו היה זכאי במסגרת תוכנית "כללית פלטינום". לטענתו, כיממה לפני מועד התור, הוא ניכנס באופן יזום לאתר קופת חולים כללית, הואיל ובנגוד לכפי שארע בעבר, לא היתקשר אליו איש לתזכר אותו בדבר הבדיקה.

בעקבות זאת בדק המבקש ומצא, כך לטענתו, כי החל מיום 15.3.20 ועד ליום 17.5.20 לא סופקו כלל למבוטחי השב"ן השירותים הבאים: טפולי רפואת שיניים הניתנים במסגרת "כללית סמייל"; טפולי כירורגיה וניתוחים אסתטיים הניתנים במסגרת "כללית אסתטיקה" וכן טפולי נטורופתיה, רפלקסולוגיה, דיקור סיני ועוד הניתנים במסגרת "כללית רפואה משלימה". זאת, למרות שנגבו ממנו ומשאר המבוטחים במסלולי השב"ן שמפעילה קופת חולים כללית – כללית פלטינום וכללית מושלם זהב – מלוא התשלומים החודשיים.

באחת הפרשות מן העת האחרונה (בג"ץ 2499/21 מכבי שירותי בריאות נ' שר הבריאות (22.12.21) פירט כב' השופט אלכס שטיין את הסמכויות שאותם הקנה המחוקק לשר הבריאות בכל הנוגע לפיקוח על תכניות השב"ן של קופות החולים, תיאר היטב את המורכבות הרבה הכרוכה בהם, לרבות הצורך להגיע במסגרתם ל"שיווי משקל שיענה לצרכיהם הרפואיים של תושבי המדינה – העמיתים בתוכניות השב"ן בקופות החולים" ונימק מדוע מידת ההתערבות של ערכאות שיפוטיות בהפעלתן צריכה להיות מצומצמת, והדברים יפים ומתאימים גם למקרה שלפנינו: "אתחיל בהגדרת סמכויות השר כמאסדר בגדריו של סעיף 10 לחוק הבריאות. בנגוד לטענתה של מכבי, ולמרות שתוכניות השב"ן הן תוכניות רשות, סמכויות אלה רחוקות מלהיות שיוריות. הפקדתן בידי השר לא נועדה ליצור רגולציה מתקנת, ותו לא. באומר 'רגולציה מתקנת, ותו לא', כוונתי למאסדר פאסיבי אשר 'יושב על הגדר', אינו יוזם דבר ואינו מיתערב בנעשה בשוק החופשי עד אשר הוא מזהה עוות מהותי במה שאמור להיות חליפין רצוניים בין מוכרים וקונים שמביאים תועלת לפרט ולחברה. הוראותיו של סעיף 10 לחוק מקנות לשר סמכויות רחבות-ידיים אשר מאפשרות לו לאשר או לסרב לאשר את תוכנית השב"ן; לפקח על טיב השירותים המוצעים והמסופקים לעמיתים על ידי קופות החולים; למנוע תופעות פסולות של סינון עמיתים והפליה לרעה של חולים ואוכלוסיות מוחלשות המבקשים להצטרף לתכנית כדי להיות זכאים לשב"ן; לדאוג לכך שהתוכנית תנוהל כמשק סגור, ובמסגרת זו לחתום כל אפשרות של סיבסוד צולב של שירותי הבריאות הנוספים מכספי המדינה אשר נועדו לממן את סל הבריאות הבסיסי; וכן לאסור העלאות בלתי מוצדקות של דמי החברות בתוכנית...

...

משכך מצאנו לחזור במסגרת פסק דין זה על תיאור התשתית העובדתית, מהלך ההתדיינות, וכן על מלוא הדיון וההכרעה שנעשו על ידינו במסגרת פסק הדין הראשון (בשינויים מעטים, בעיקר השמטת ההתייחסות לטענות כנגד המשיבה הנוספת, ש.ל.ה. שירותי רפואה בע"מ, וכן עדכוני פסיקה).

עמד על כך ב"כ המשיבה בהשלמת הטיעון (עמ' 35 ש' 18), ואנחנו מסכימים: "[סעיף 10 לחוק] אינו אוסר ולא יכול לאסור צבירת עודף שנתי בתוכנית, להיפך על מנת להבטיח שהתוכנית לא תקלע לגרעון חייבים לשמור על עודף מסוים כעתודה". בטרם נחתום, נדגיש כי עיינו בהחלטת בית-דין זה (ע"ב 7299-07-20 חממי נ' מכבי שירותי בריאות (24.9.22, ערעור תלוי ועומד)) שניתנה לאחר שניתן פסק דיננו הראשון, ושעסקה בתוכנית שב"ן של קופה אחרת, ולא מצאנו כי לאורה יש מקום לשינוי בניתוח ובמסקנותינו.

סוף דבר בקשת אישור התובענה כייצוגית נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאותיה בבקשה זו בסך 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום (למען הסר ספק, סכום זה הינו בנוסף לסך 6,000 ₪ שבו חויב המבקש לשלם כהוצאות לטובת ש.ל.ה בפסק הדין הראשון, כך שבסך הכל על המבקש לשלם הוצאות בסך 12,000 ₪).

החובה לנהוג בהגינות ובשוויון נגזרת מן התפיסה כי-"מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו" (מתוך בג"צ 5023/91, בשג"צ 5409/91, 5438 פורז ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח' בעמ' 801).

עם זאת, "לא כל הבדלה בין סוגי בני אדם שונים קרויה 'הפליה'; גלום בו במושג הפליה הרעיון של אי-הגינות שבנהיגת אי-שיוויון בשווים" (מתוך בג"צ 30/55 ועדה להגנה על אדמת נצרת המופקעות ואח' נ' שר-האוצר ואח' בעמ' 1265).

...

סוף דבר: לו דעתי נשמעה כי אז זיכינו את המבקשת ברשות ערעור כבקשתה.

מקובלת עליי הנמקתו של חברי הנכבד, השופט גולדברג, להחלטה, שנתקבלה על-ידינו ביום 5.10.95, ברוב דעות, לדחות את הבקשה לרשות ערעור על החלטתו הנדונה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' גורן) מיום 17.9.95.

נראה שנחה דעתו של בית המשפט המחוזי, שלפנינו יישום של העקרון: "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים", אשר זכה גם לגיבוי מאת המשיבים 1 ו-2, ולא שוכנעתי, על סמך הנתונים שהובאו לפנינו, כי מסקנתו זו בטעות יסודה לפיכך החלטנו, ברוב דעות, לדחות את הבקשה למתן רשות לערער, בלי צו להוצאות.