בית הדין המשמעתי המחוזי היתייחס למכלול התמונה, כנימוק לעניין ההוצאות, באומרו את הדברים הבאים (סעיף 14 לגזר הדין): "בשים לב לכל נסיבות העניין, גם (אך לא רק) לפסיקתנו לעניין הפעלת, ואי הפעלת, העונשים על תנאי; העובדה שמדובר בעבירה כלכלית ביסודה; גיליון ההרשעות בו הכמות הופכת לאיכות; וחובת ההרתעה מפני מעשים דומים, הן על ידי הנקבל והן בכלל על ידי ציבור עורכי הדין, אנו סבורים שיש להחמיר בגובה תשלום ההוצאות לטובת הלישכה וכך בדעתנו לעשות להלן".
ואלו העונשים שהטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על הנאשם בגזר הדין הנ"ל, מיום 3.12.15 (סעיף 15 לגזר הדין):
"אנו מטילים על הנאשם את העונשים הבאים במצטבר:
בהמשך, מסבירה ב"כ המערער, כיצד ניתן ליישם את פסק הדין הנ"ל על התיק שבפניי (ההדגשה במקור):
"טענתנו זו התבססה, שם כמו כאן, גם על היקש מהדין הפלילי, ואף על עקרון הקל וחומר נוכח טיבן של 'עבירות הסל', ובית הדין הארצי קיבל הטענה, ואף הוסיף כי מאחר וכל העבירות הספציפיות בחוק ובכללים מקיימות גם את יסודות עבירות הסל, הרי שאין לקבל מצב בו הרשעת עורך-דין בעבירת הסל לצד עבירה ספציפית תביא להפעלה אוטומאטית של תנאי, במקרה של הרשעה במעשה שאין לו זיקה מהותית לנסיבות ביצוע עבירת התנאי".
לעניין הערך התקדימי של פסק דין של בית הדין הארצי על תיק תלוי ועומד בפני ערכאת העירעור עליו, קרי: בית המשפט המחוזי, כותבת עו"ד קלמפרר-מרצקי כדלקמן:
"מובן מאליו כי פסק דין של בית הדין הארצי אינו מנחה את בית משפט נכבד זה, ואולם, אנו סבורים, במלוא הצניעות, כי יש ליתן משקל לקביעותיו של בית הדין המשמעתי הארצי, וודאי מקום בו, כפי שבית משפט נכבד זה קבע לא פעם, 'בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין' (ר' רק למשל עמל"ע (י-ם) 55206-09-12 רוטנשטרייך נ' לישכת עורכי הדין, 14.3.13), ועל עיצוב הדין המשמעתי, ולכן, הח"מ סברה כי ראוי להביא בפני בית משפט נכבד זה גם את עמדת בית הדין הארצי באשר לעניין עיקרוני כמו אופן הפעלת תנאי בעבירות סל".
לעומת זאת, עמדת הלישכה, כפי שבאה לידי ביטוי בעקרי הטיעון המשלימים מטעם ועדת האתיקה, שנכתבו על ידי עו"ד רן זינגר, היא, כי פסק הדין בבד"א 15/16 "אינו מעלה ואינו מוריד", כלשונו, שכן מה שקובע הוא ההלכה בפרשת אבני הנ"ל (על"ע 5679/08 ודנ"פ 9322/09), ועל פיה "ניתן וצריך להפעיל את עונש ההשעיה על תנאי התלוי ועומד, ואין כל צורך לעבור ולבצע מבחן עינייני-מהותי (תוך השוואת המעשים המקימים את העבירות)", ועל כן, "ברור ומובן כי אין בכוחו של פסק דין שניתן ע"י ביה"ד הארצי כדי לגבור על הלכה שיצאה מבית מדרשו של בית המשפט העליון". ב"כ הלישכה מוסיף (מבלי שהביא בפניי את עקרי הטיעון שם) כי אילו פרשת אבני הייתה מובאת בפני ביה"ד הארצי, "כי אז התוצאה הייתה שונה" (סעיף 1 סיפא לעיקרי הטיעון של הלישכה).
...
מאחר שהמחלוקות בתיק זה אינן מעטות, והחומר העובדתי והמשפטי אף הוא אינו פשוט, אין מנוס מלהקדיש את הפרקים הראשונים לרקע ולסקירת ההליכים שהביאו לאותן הכרעות של בית הדין המשמעתי הארצי, שעליהן ערערו שני הצדדים, הכול כפי שיפורט להלן.
אשר לפרשת רכישת המדפסת (ב"פ 97/13, בד"א 126/15, 1/16), שבו בעקבות הפעלת השעיה על תנאי שניתנה בתיק קודם, העונש שהוטל בבית הדין הארצי היה 18 חודשי השעיה מתוכם תשעה חודשים במצטבר ותשעה חודשים בחופף, אני מורה בזה כדלקמן:
ערעור הלשכה עמל"ע 32563-05-16 – התקבל.
התוצאה היא כי בפרשה זו המערער יושעה לתקופה של 18 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.
אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הלשכה ביחס לארבעת הערעורים בסך כולל של 20,000 ₪ (5,000 ₪ לכל תיק).
