הפחתת שעות העבודה לאישה בהריון

ביום 7.2.13 שלחה התובעת באמצעות עורך דין מטעמה (עו"ד אלעציבי פאטן), מכתב לנתבע ובו הלינה כי לאחר שהודיעה לנתבע שהנה בהיריון, החל הנתבע לפגוע בתנאי העסקתה לרבות הפחתת שעות העבודה והתנכלות לתובעת בזמן עבודתה.

המחלוקות העולות מטענות הצדדים א. השאלה הראשונה שיש לידון בה היא – האם התובעת פוטרה או התפטרה? לאחר מכן עלינו לבחון השאלה אם אכן פוטרה, האם התובעת פוטרה מחמת הריונה? האם מדובר בפיטורים בנגוד לחוק עבודת נשים או בנגוד לחוק שויון הזדמנויות כפי שטענה התובעת? לבסוף, יש לבחון זכאותה של התובעת לסעדים הכספיים שתבעה בתביעתה.

...

אשר על כן, לא מצאנו כי יש לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת שכר, שכן לא התרשמנו כי שכרה של התובעת לא שולם לה בשל חוסר תום לב מצד המעסיק, אלא ההיפך מכך, שכרה לא שולם לה בשל התחמקותה של התובעת מלקבלו.

סוף דבר תביעתה של התובעת בכל הקשור בחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות, כמפורט בסעיף 80 לכתב התביעה – נדחית.

בשים לב לתוצאות פסק הדין ודחיית רוב רובן של התביעות נגד הנתבע ובפרט דחיית טענות התובעת כלפי הנתבע כי פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות, בנסיבות שכאלה, ועל מנת להרתיע מפני הגשת תביעות "מנופחות" ומופרזות מצאנו לחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 8,000 ₪ כהוצאות משפט.

באשר לאישור המחלה שהמציאה התובעת בגין היעדרותיה בימים 11-13/9/2016 מבהירה הנתבעת, כי במיסרון ששלחה התובעת למנכ"לית הנתבעת באותו היום הודיעה שהיא עתידה לקבל זריקות וולטרן בשל כאבי הגב מהם היא סובלת ומאחר וזריקות וולטרן אינן ניתנות לנשים בהריון, לא יכולה היתה הנתבעת "להסיק מהודעה זו על הריונה של התובעת, אלא להפך" (ר' סעיף 8 לכתב ההגנה).

התובעת זומנה לשיחה בענין זה עם מנכל"ית הנתבעת ומנהלת החשבונות "במסגרתה הוסבר לתובעת כי אם תיתקבל בקשתה כאמור להפחתת שעות העבודה, הדבר יבוא לידי ביטוי בשכרה, כך ששכרה יופחת בהתאם לשעות העבודה החדשות". לטענת הנתבעת הובהר לתובעת כי טרם התקבלה החלטה אם לקבל את בקשתה לחזור בה מהתפטרותה וככל שתתקבל הבקשה, יערך חוזה העסקה חדש (ר' סעיף 26 לכתב ההגנה).

מאחר והתובעת היתה בהריון במועד פיטוריה, נתנו דעתנו להצעת ההיתקשרות שהוצעה לתובעת ולא מצאנו כי יש בה משום הרעה בתנאי עבודתה של התובעת, אלא הצעה התואמת את המציאות התעסוקתית החדשה, במסגרתה קרו שניים אלה: 49.1 תפקידה של התובעת חולק, ועל כן היא נדרשה, על פי המתכונת החדשה לבצע חלק מן המשימות שהיו מוטלות עליה בתקופת העבודה שהסתיימה עם התפטרותה (ר' נספח 4ב' לתצהיר התובעת פרוטוקול עמ' 4 שורות 28-18; עמ' 6 שורה 2).

...

לא מצאנו לדחות את תביעתה של התובעת אך ורק מאחר ולא כימתה את תביעתה, שכן הוכח ואף לא הוכחש, כי התובעת עבדה שעות נוספות ולא שולם לה, במרבית החודשים, גמול בגינן.

משכך, לא מצאנו מקום להתייחס לטענה זו. הנתבעת תשלם לתובעת 2,000 ש"ח פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה ואת גמול השעות הנוספות המגיע לה וזאת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.

ואולם, התנהלות הצדדים בשני דיוני ההוכחות שהתקיימו, כפי שאף תועדה בפרוטוקולי הדיונים לאחר שהובהר לצדדים כי תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בפסק הדין, הביאה אותנו לכלל מסקנה, כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.

לגבי הסיבה שבגינה קיימת מחלוקת לגבי השפעת הגורמים הסביבתיים כגון עבודה בכלים רוטטים, הסביר המומחה מטעם בית המשפט (בעמ' 47 שורות 16-23 לפרוטוקול): " התיסמונת באופן עיקרוני נחלקת לשתי קבוצות. קבוצה אחת שבה אנחנו יודעים שהיא נלווית בין באופן משני ובין כגורם ישיר לקבוצת מחלות כמו חבלה, כמו דלקות, כמו סכרת, כמו הפרעות אנדוקריניות. ישנה קבוצה משנית שאנחנו יודעים שהתסמונת בה היא יותר שכיחה אבל אנחנו עדיין לא יכולים ליצור קשר וודאי כלומר לא יודעים להסביר למה. לדוגמה השמנה, לדוגמה הריון, חלק מהנשים בהריון לוקות בתסמונת וחלקן הגדול לא. לדוגמה עישון. ויש קבוצה נוספת ששוב היא לא מוגדרת לחלוטין שהיא קשורה לתנאי עבודה, לדוגמה חשיפה למכשירים רוטטים, לדוגמה פעולות חוזרות ונישנות, קבוצה מסוימת תעשה אותה פעולה באותם תנאים במשך שנים רבות ולא יהיה לה שום דבר, וקבוצה אחרת או פרטים בקבוצה אחרת כן ילקו בתסמונת ויש מקרים שאין לנו שום הסבר ואז זה נקרא אידיופטיק, זו מילה יפה ומשמעותה שלא יודעים מה מקור התיסמונת. אני יודע מהי התיסמונת, אני יודע לטפל בה טוב, התוצאות של הטיפול בה טובות אבל לא יודעים מה הסיבה." משמעות האמור לעיל, היא שלא ניתן לקשור באופן מדעי (במובחן מהפן הסטטיסטי) בין התיסמונת לבין עבודה בכלים רוטטים, ואין יודעים עד היום האם וכיצד משפיעות עבודות בכלים רוטטים על תהליך ההתהוות של התיסמונת.

האם היה על המעסיק לקצוב את שעות העבודה בכלים חשמליים (כטענת התובע), ולכמה שעות היה עליו לקצוב את העבודה? האם העסקת התובע במשך מספר שעות מופחת היתה מונעת את הנזק הנטען? נראה כי התובע לא הוכיח כי הפחתת שעות העבודה – יש בה כדי למנוע את הסיכון או להפחיתו באופן משמעותי.

...

מסקנה: התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו או הפרה חובה חקוקה.

לפיכך התביעה נדחית.

נוכח נסיבותיו המיוחדות של התיק, ישלם התובע סכום הוצאות ושכ"ט מופחת בסך 7,500 ₪ (שני המרכיבים יחד) אשר ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לאחר מעבר על תיקה הרפואי של התובעת, מסקנתי היא כי מדובר בכאבי גב שכאמור שכיחים בהריון ולא מלווים בממצאים אובייקטיביים חיוביים היכולים להצביע על חומרה משמעותית או כזו הגורמת מיגבלה תפקודית או שיכולה לסכן את האשה או את עוברה.

אין בתיקה הרפואי של התובעת עדות כי ישנה חריגה בבדיקה המעידה על חומרה מעבר לתלונה השכיחה בהריון של כאבי גב. עבודתה של התובעת אינה נחשבת לעבודה פיזית קשה, יתכן והפנייתה לרופא תעסוקתי והמלצה שלו על הפחתת שעות עבודה או קביעת מנוחות יזומות היה מקל עליה.

...

איני מקבלת טענת התובעת.

השאלות שהועברו אל המומחית נועדו לבחון האם במקרה הספציפי של התובעת היו ממצאים אוביקטיביים שיכולים להצביע על חומרה משמעותית כלשון המומחית עצמה בחוות הדעת , היא השיבה בסופו של דבר כי לא היו כאלה.

טענות המערערת בדבר המשמעות ה"כללית" שיש לכך שרופא מטפל ימליץ על שמירת הריון ובסופו של דבר יובהר כי המשיב אינו מכיר בכך זכו למענה הולם בסעיף 14 לסכומי הנתבע מחד גיסא ובפסיקת בית הדין הארצי מאידך גיסא.

סוף דבר, לא מצאתי ממש בטענות המערערת והיה ראוי כי לא תעמוד על ערעורה נוכח חוות הדעת הרפואית.

על כן הערעור נדחה.

ביום 31.3.22 ניתנה חוות דעתו של ד"ר ציון, בה נקבע, כדלקמן: "על פי התעוד הרפואי ד"ר גור (רופאת נשים) ב 11.9.19 (שבוע 29 להריון) נתנה אישור על צורך בשמירת הריון החל ממועד זה עקב מספר סיבות הכוללות סכרת הריון, בצקות דרגה 3 וכן בעיית שלד של כאבי אגן עם סימפיזיוליזיס קרי היפרדות/ פתיחה של הרצועות בקדמת האגן, מצב הנובע מהריון והשינויים ההורמונאליים והמכניים. במועד זה ציינה 'מתקשה בפעילות בסיסית יומיומית'. באופן דומה נכתב ב 2.10.19 'מתקשה בשינה עקב כאב אגן/ סימפיזיוליזיס'. במועד זה לא נבחן כל אפשרות להפחתה בשעות העבודה, ניסיון טפול בחגורת היריון להפחתת העומס בגב ובאגן, פיזיותראפיה וכיוצ"ב. בדיקת אורתופד יחידה הנה 7.11.19 ד"ר סבר (אותופד) – '... כעת בשבוע 37 כאבים הן בישיבה ממושכת, כאבים הן בקדמת ובאיזור סקרום, חוסר יציבות לאחר ישיבה ממושכת. ממצאים רגישות באזור SIJ ובאיזור PIJ. סימפיזיוליזיס פוביס כמתואר. מנוחה בשכיבה'. גם האורתופד - בבדיקה חד פעמית – המליץ רק על 'מנוחה בשכיבה' ללא ניסיון טפול אחר או הפחתת שעות הפעילות. אין הבהרה מה הכוונה בישיבה ממושכת. מהתעוד ניתן לקבוע כי אובחנה כסובלת מכאבי אגן עקב סימפיזיוליזיס, מצב המוחמר מישיבה ועמידה החל מ 11.9.19, כאשר ידוע כי בסיכון לאור איבחון דומה בהריון קודם. לא בוצעו הדמיות לאור ההיריון ומדובר באבחנה קלינית. לא נערך כל ניסיון לטפול כגון חגורת גב להריון, פיזיותראפיה, הפחתת שעות עבודה/חלקיות משרה, טפול תרופתי בהתאם למותר החל משבוע 29 או אחר. הספרות אינה מציגה ישיבה כגורם סיכון משמעותי (בנגוד לעבודה בעמידה, מדרגות למשל).

...

לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית הדין הארצי בענין שמיר, בנוגע למשקל הכבד שיש לייחס לאישור הרופא המטפל בזמן אמת וכי הסיכון הנדרש שייגרם כתוצאה מהמשך עבודה אינו צריך להגיע לסיכון חיים דווקא "אך עליו להגיע לכל הפחות כדי סיכון לתחלואה גופנית, להבדיל מאי נוחות או כאב הנובעים משינויים פזיולוגיים טבעיים הכרוכים בהריון ועתידים לחלוף פרק זמן סביר לאחר הלידה מבלי להטביע חותם תחלואתי בגוף האישה או העובר". לטעמנו אין בפסיקה זו כדי לשנות את המסקנה כי אין מנוס מדחיית התביעה לאור חוות דעתם של ד"ר זילברמן וד"ר ציון.

המסקנה חזרה בעשרות תשובות לשאלות הבהרה, אשר ניתנו בחמישה סבבים שונים שנשלחו לשני המומחים.

מהטעמים המפורטים לעיל הגענו לכלל מסקנה שאין מנוס מדחיית התביעה.