הפחתת שכר ללא הסכמה עקב קשיים כלכליים זמניים

נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה ארקיע, נחתם ביום 12.11.19 מיזכר הבנות בו סוכם על הפחתת שכר זמנית של הטייסים.

...

במעמד הדיון, טענו המשיבים 2-3 כי הטייסים לא נוקטים בעיצומים, כי ככל שהדבר היה תלוי בטייסים זמני הבלוק התקצרו, הטייסים גילו נכונות להשתבץ בטיסות לא מתוכננות, ואף הסכימו להשתבץ בשבת האחרונה לטיסות מטען להבאת בדיקות אנטיגן, אלא שאלה בוטלו בסופו של דבר על ידי החברה.

בנוסף, מקובלת עלינו טענת ההסתדרות כי מן הראוי היה שבנסיבות אלה היה על המבקשת לבוא בדברים עם המשיבים, ולהציע להם תגמול הולם.

בשולי הדברים ייאמר כי טענת החברה כי המשיבים נוקטים בעיצומים נוכח הארכת זמני הבלוק לא הוכחה בפנינו, ולו לכאורה ומכל מקום, לא מצאנו להדרש לה בשלב זה. גם מבחינת מאזן נוחות, בשים לב לנזק שעלול להגרם לחברה ולציבור בכללותו ככל שהטיסות לא תצאנה אל הפועל, ידה של המבקשת על העליונה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

בתצהירה התובעת טענה לראשונה כי שכר הבסיס ששולם לה היה נמוך משכר המינימום, ועמד על 3,000 ₪ בעוד שהייתה זכאית לקבל שכר שלא יפחת מ- 3,575 ₪ (סעיף 11 לתצהיר התובעת).

התובעת ביקשה בגין כך בתצהירה פיצוי תחת הרכיב "שכר ששולם בחסר" אשר לא נכלל בכתב התביעה (סעיפים 48- 60 לתצהיר התובעת).

התובעת אם חד הורית, גרושה, מגדלת את בנותיה לבד, סבלה באותה העת מקשיים כלכליים וממצב נפשי רגיש ונאלצה להמשיך בעבודה ולא לעזוב על אף היחס הפוגעני.

בתקופה זו התובעת הייתה אמורה לעבוד חמישה ימים בשבוע, 6 שעות עבודה ביום וחצי שעה הפסקה תמורת שכר של 3000 ₪, בהתאם להסכם העסקה הזמני.

משקבענו שהתובעת עבדה בפועל 4 פעמים בשבוע, כגירסתה, והנתבעת לא כימתה טענותיה בדבר קזוז שכר ששולם בגין ימי חמישי, מתייתר הדיון בשאלה האם העדרותה של התובעת מהעבודה בימי חמישי הייתה בהסכמה או לא. התובעת העלתה לראשונה בתצהירה טענה, לפיה בששת החודשים האחרונים עבדה גם בשעות הערב, 3 פעמים בשבוע, בניקיון ללא שכר (סעיפים 8-9 לתצהיר התובעת).

בהמשך, נישאלה כיצד שילמה לבייביסיטר כאשר יצאה לעבוד והרוויחה רק 100 ₪, העידה כי בשנת 2014 הרויחה 100 ₪ ובשנת 2015 הרויחה 3,000 ₪ וציינה לראשונה כי הובטח לה שכר בסך 15,000 ₪ ו- 17,000 ₪, כך: "כב' הש' גרשון - יזרעאלי: איך הסתדרת מבחינה כלכלית, אם לפי הטענה לקחת בייבייסטר, וקיבלת רק 100 שקל ולא שילמו לך שכר.

...

התביעה ברכיב זה נדחית.

סיכום התביעה נדחית ברובה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בסך 5,000 ₪.

התובע אומנם פנה לנתבעת לא פעם, אך בעקבות פניותיו היתקיימו עמו שיחות, במהלכן קיבל ממנהלי הנתבעת תשובות ברורות לפיהן שכרו לא יעודכן, נימסרו לו הסברים, והתובע הסכים במפורש ואף הביע הבנה למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת.

בית הדין הארצי נסמך על עדות העובדת לפיה היא הייתה מודעת באופן מיידי להפחתת שיעור התוספת, פנתה באופן מיידי למעסיק, וזה הסביר לה שהתוספת הופחתה מאחר ומצב המפעל "על הפנים". לפי עדות העובדת שצוטטה בפסק דינו של בית הדין הארצי, העובדת הצהירה כי גם בהמשך דיברה עם המעסיק בעיניין אותה תוספת, וזה הבהיר לה "שלא יוסיפו לה". בית הדין הארצי ביסס את מסקנתו בדבר הסכמת העובדת, על כך שהעובדת פנתה לקבל הסבר להפחתה, קיבלה הסבר שכזה, ולאחר ששמעה אותו הסבר, לא נתנה ביטוי של היתנגדות להפחתה במשך כשנתיים וחצי, עד למועד שבו הגישה את תביעתה, תוך שחזר על פסיקה קודמת שלפיה: "כאשר עובד ממשיך בעבודתו משך פרק זמן ארוך בשכר המופחת, מבלי שימחה על כך, יש לראות בכך ראיה להסכמתו להפחתה." (סעיף 22 לפסק הדין, וראו האסמכתאות שם).

למעלה מן הדרוש נוסיף כי גם במישור חובת תום הלב, קיים קושי להעתר לתביעה להפרשי שכר.

מלכתחילה התובע ניסח את פניותיו באופן מעורפל, כלל לא התכוון לידרוש הפרישי שכר, ובשיחות עם הנתבעת הציג מצגים של הסכמה, ולו זמנית, לעמדת הנתבעת, הצהיר כי הוא מעוניין לעבוד והמשיך בעבודתו.

עם זאת, התובע לא כימת את הנזק הלא ממוני הנטען, והסעד עליו חזר בתצהיר נותר פיצוי בעד נזק ממוני: 40,000 ₪ בגין "חיסרון כיס בתשלומי המל"ל בשל פגיעה בשכר התשלומים". שנית, התובע העלה בתצהירו גרסה חדשה בדבר נזק נוסף שניגרם לו לטענתו – הפסד פצויי פיטורים בסך של 12,180 ₪ - בעקבות התפטרותו ממעסיקו הקודם, והמעבר לעבוד אצל הנתבעת (סעיף 6 – 7 לתצהיר התובע).

אשר לפצוי עקב פגיעה נטענת בגובה גמלאות המל"ל – לעיל קבענו כי התובע אינו זכאי להפרשי שכר, מאחר שהסכים לשכר ששולם לו בפועל, ומכאן ממילא יש לדחות את הטענה לפיה היה על הנתבעת לשלם דמי ביטוח לאומי על אותם הפרשים.

...

לפיכך, בהתאם לסכום אותו חישבה הנתבעת, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בעד הפקדות בחסר לקרן השתלמות – בסך של 5,037.41 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אשר משיקולי יעילות יחולו מתאריך 06/05/2014 (אמצע התקופה בקירוב), ועד מועד התשלום בפועל.

לסיכום התביעה נדחית ברובה המכריע, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי-הפקדה לקרן השתלמות, בסך של 5,037.41 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 06/05/2014 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

אשר להוצאות משפט – בשים לב ליחס בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק, שקלנו לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת, אך בשים לב למצבו הרפואי ולכך שעבד בשירות הנתבעת לשביעות רצונה, ולכך שהתביעה התקבלה בחלקה הקטן - אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לעומת זאת, האם עובדת מדינה ומשתכרת בסך של כ-11,350 ₪ נטו, והיא מתקשה להתקיים ללא תמיכה כלכלית, בעודה "חנוקה" מהוצאות.

במסגרת הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים, האב ביקש להוסיף סעיף להפחתת דמי המזונות במקרה של ירידה בשכר, אולם האם סירבה לכך, ולפיכך החליט לבטל את ההסכם עליו חתם.

הסכמת הצדדים על פיה האב ישלם סך של 3,678 ₪ ממועד אישור הסכם הגירושין, עבור שתי קטינות מעל גיל שש שמקיימות עם הוריהן חלוקת זמני שהות שווה, מהוה ראיה ליכולתו של האב לשלם את הסכום המוסכם וליכולתה של האם לדאוג לצרכי הקטינות ולמדורן עם ההכנסה שלה וסכום המזונות אשר הסכימה לו. זאת ועוד, סבורני כי דמי המזונות שהוסכמו על הצדדים עדיין עומדים בקריטריונים לעיל, ואולי היו אף עשויים להיות גבוהים יותר, בשים לב ליכולותיו הכלכליות של האב, כפי שיפורט להלן.

ככל שפער ההכנסות והפוטנציאל להישתכר בין שני ההורים גדל, הרי שיש לתת משקל גדול יותר לשיקולים כמו חוסן כלכלי של כל אחד מהבתים, סביבה כלכלית תומכת שמקורה אינו בשכר עבודה בהכרח, והחשוב ביותר לייצר תנאים שימנעו יצירת בית עני ובית עשיר.

...

עם זאת, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, לסכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין קיים משקל ראייתי רב בדבר יכולותיהם הכלכליות של ההורים לספק את צרכי הקטינות, כפי שהם עצמם חישבו והעריכו אותם, עפ"י רמת החיים בה חיו הקטינות עד אז. שוכנעתי כי ההורים שקלו את השיקולים הרלוונטיים לצורך קביעת גובה דמי המזונות עבור בנותיהם הקטינות, מתוך ראיה מפוכחת ואחראית של צרכיהן בהווה ולעתיד לבוא, והם כהורי הקטינות, יודעים הכי טוב מה נדרש עבורן.

נוכח כל המפורט לעיל; הפער המשמעותי לטובת האב בין יכולות ההורים, בשים לב כי הכנסתו גבוהה יותר מבעבר; ובשים לב כי במועד החתימה על ההסכם הצדדים לקחו בחשבון את כל השיקולים הרלוונטים לצורך קביעת סכום מזונות אותו יעביר האב לאם עבור בנותיהן בהתאם לצרכיהן אשר היו מוסכמים על ההורים; וכן הצורך להימנע מפער גדול ברמת החיים של הקטינות בין בית של הורה אחד לבית של הורה שני, – אני מורה כי האב יישא בדמי המזונות עבור שתי הקטינות בסך 3,678 ₪ כפי שהסכימו עליו הצדדים בסעיף 32 להסכם שנחתם אך לא אושר.

ודוק: סכום דמי המזונות שנקבע בהסכם הגירושין מתקבל לא בשל הכרעה בתקפות ההסכם עצמו, אלא מאחר שמצאתי כי הסכום הספציפי שנקבע לתשלום דמי המזונות משקף את הסכמת הצדדים ביחס ליכולתם לשאת בצרכי הקטינות ע"פ רמת החיים אליה הורגלו, לאחר שנבחנו כל השיקולים הרלוונטיים בהווה ובעתיד בעניין זה. הואיל והקטינות נמצאות באחריות הורית משותפת והן מחלקות את זמנן בין הוריהן באופן שווה, והואיל והתרשמתי כי שני ההורים הם הורים מטיבים ופעילים אשר טובת בנותיהם לנגד עיניהם, אני מורה כי שני ההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות, כפי שפורטו בסעיפים 40-39 להסכם הגירושין, וזאת כאמור, מאחר ובמועד בו הסכימו הצדדים על הוצאות אלה ראו לנגד עיניהם את טובת הקטינות ואת צרכיהן האמתיים בהתאם למה שצרכו עובר לפרידת הוריהן.

אשר על כן, אני מורה כדלקמן: האב ישלם לידי האם עבור מזונות שתי הקטינות ומדורן סך של 3,678 ₪ לחודש, קרי- סך של 1,839 ₪ עבור כל קטינה (להלן: "דמי המזונות").

במסגרת ההסדר, הסכימה המאשימה להגביל עצמה, בטיעוניה לעונש, לעונשים המפורטים בהסדר.

מר ואליד חטיב, שהנו היועץ האירגוני של החברה, סיפר שהיה אחראי לאסוף את תעודות המשלוח מכל נהג, ולהגיש דיווח למישטרה הירוקה, ציין כי הם שכרו את קבלן המשנה לפינוי הפסולת, הפסולת פונתה, לא הייתה להם סיבה לחשוד בקבלן המשנה שהוא לא מפנה את הפסולת לאתר מופנה, הקבלן קיבל שיקים, תשלום, והם קיבלו חשבוניות.

הוא עצמו נקלע לקשיים כלכליים, בעקבות ארועי כתב האישום, פנה להליכי חידלות פרעון, החרימו לו משאיות וכלים הנדסיים, בשווי של מיליונים.

בית המשפט המחוזי הפחית את סכומי הקנסות וההתחייבויות הכספיות באופן שעל החברות הוטלו קנסות בשווי 120,000 ₪ והתחייבויות בסך 240,000 ₪ ועל המנהלים קנסות בסך 60,000 ₪ והתחייבויות בסך 120,000 ₪.

מערער 1 הורשע גם בעבירות של השלכת פסולת או חלק ממנה על הקרקע בתחנת המעבר, ללא רישיון או היתר זמני וזאת במשך 4 חודשים, וכן בהפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא רישיון וללא התשתיות הדרושות.

...

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת, ציין כי ראוי להטיל גם מאסרים מותנים, קבע כי המתחמים גבוהים יותר מאשר אלו שהציג בית משפט קמא – כך לדברי ערכאת הערעור: "סבורים אנו שהמתחמים המקובלים בפסיקה הרלוונטית גבוהים מאלה שהציב בית משפט קמא. בקביעת שיעורי הקנס, הבאנו אפוא בחשבון את מתחמי הענישה המקובלים בפסיקה כשמטרת הפסיקה היא להרתיע את הנאשמים מלהתייחס בהפקרות לאיכות הסביבה", לאחר שנלקח בחשבון שאחת המשאיות היתה תפוסה תקופה ארוכה, וכי אין זה דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם משיבים כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הוטלו על המשיבים הקנסות הבאים: 60,000 ₪, 25,000 ₪ ו- 15,000 ₪ בהתאמה, הוגדלו ההתחייבויות ועל משיבים 2 ו-3 והוטלו מאסרים מותנים בני 3 חודשים למשך שנתיים.

העונש המתאים (סעיף 40יד (2) לחוק העונשין): נוכח כל האמור לעיל, בשים לב לרמת הענישה הנוהגת, ונסיבות ביצוע העבירה, בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו ולתכלית הקנסות והצורך המשמעותי בהרתעת היחיד והרבים, יש להשית על הנאשמים ענישה כלכלית מרתיעה, לצד עונש מאסר בפועל, לנאשם 3, שהינו כאמור הדמות המרכזית באופרציה העבריינית מושא כתב האישום, אך אם כי בנסיבותיו, העונש יהיה בעבודות שירות ולא בכליאה ממשית.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשמת 1 – קנס בסך 250,000 ₪ או 250 ימי מאסר חלף הקנס למנהל הנאשמת.