הפחתת קצבת זקנה לאישה בשל חובות בעלה

בתוספת השלישית להסכם הגירושין הסכימו הצדדים להגדיל את שיעור התשלום הפנסיוני לו תהא זכאית המבקשת וקבעו כי אלו יחולו גם לאחר פטירתו של המנוח (ס' 12 לתוספת, צורפה כנספח ב' להמרצת הפתיחה):"בנוסף על האמור בהסכם הגירושין מוסכם כי לאחר אריכות ימיו של הבעל וגם במידה וישתנה מעמדם האישי של הצדדים ישולמו לאשה מלוא כספי הפנסיה וההטבות השונות המגיעות לבעל וזאת בהתאם להוראות קרן הפנסיה". מכאן, כי במסגרת התוספת השלישית, הסכימו הצדדים כי המבקשת תהיה זכאית למלוא תשלום הפנסיה של המנוח (100%) ולא לחלקה בלבד כפי שנקבע בהסכמים הקודמים, הן במהלך חייו של המנוח והן לאחר אריכות ימיו.

המבקשת הוסיפה וציינה את נסיבותיה האישיות מצדיקות את קבלת בקשתה לפריסת התשלומים, ובכלל זאת: גילה (73), מצבה הכלכלי הקשה, מאחר והנה מתקיימת מקיצבת זקנה בסך 1,672 ₪ בלבד וכן מצבה הבריאותי הקשה, מאחר והנה מוגדרת על ידי הביטוח הלאומי כ"תלויה במידה רבה בעזרת הזולת (דרגה ד' – 91%).

המבקשת ביקשה להוסיף ולציין, כי ככל שבית הדין לא ייעתר לבקשתה, לא יישאר למבקשת סכום סביר למחייה מהקיצבה מאחר וחוב ההפחתה גבוה ביותר ביחס לשעור הקצבה.

...

עם זאת, מצאנו כי איננו נדרשים לדון בסוגיית סמכות העניינית, מאחר והמרצת הפתיחה כללה גם סעד כנגד קרן הגמלאות, סעד אשר בסמכות בית הדין.

בנוסף, הסמכות העניינית של בית דין זה לדון בתביעה זו, הינה מכוחה של החלטת בית המשפט למשפחה מיום 6.12.17 אשר הורה על העברת התביעה לבית דין זה , ולאור הכלל הקבוע בסעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (כפי שאומץ בסעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969) ולפיו בית משפט אליו הועבר עניין שאינו בסמכותו של בית המשפט המעביר "לא יעבירנו עוד". סוף דבר - לאור האמור לעיל, בקשת המבקשת לפסיקתא חדשה, מתקבלת אך ביחס לפסק הדין לחלוקת חיסכון פנסיוני משנת 2006.

בקשות המבקשת לפריסת חוב ההפחתה ל – 120 תשלומים וכן להורות למשיבה לרשום את פסק הדין ברישומיה, נדחות.

ביום 28.5.2016 ניתן פסק דין משלים נוסף לעניין הסדר תשלום חלקה של התובעת בקיצבת הפרישה של בעלה לשעבר, ולתשלום חלקה בקיצבת שאירים, בו נקבע: "מוסכם כי האשה (התובעת) תהא זכאית לקבל את החלק המגיע לה מתוך הפנסיה המשולמת עד כה לבעל מהמדינה כפי שיקבע בפסק הדין המשלים לפי הפרמטרים המפורטים להלן:

עוד צוין כי יש קזוז מלא בגין חוב התובעת מסכומי הקיצבאות, כך שבפועל הקצבה טרם שולמה, והחל מדצמבר 2017 סכום הקצבה יהיה 1,300 ₪ לאחר המשך הפחתת החוב בתשלומים עד לפברואר 2018 כולל, והחל מקיצבת מרץ 2018 (בסיום התשלום האחרון בגין החוב), הקצבה המלאה תהא 1,670 ₪.

התובעת אף חזרה בסיכומיה על הטענה כי קצבת השאירים היא "מקור פרנסתה היחיד" (עמ' 2 לסיכומיה), אולם בחקירתה, אישרה התובעת כי המוסד לביטוח לאומי אישר לה קצבת השלמת הכנסה והיא זכאית גם לקיצבת זקנה מאז שהגיעה "לגיל הרצוי" (עמ' 8 שו' 5-11 לפרוטוקול).

...

. לאור האמור, אני דוחה את טענת התובע בסעיף 57 לנייר עמדתו, וקובע כי הנתבעת זכאית לקבל לידיה מחצית גמלת פנסיה המשתלמת לידי התובע מידי חודש בחודשו, ללא שיקוזזו מחלקה זה סכומים כלשהם בגין הוצאות הבית.

באשר לתלושי קצבת השאירים – הנתבעת תפעל כמתחייב מהוראות חוק הגמלאות והחוק לחסכון פנסיוני ותקנותיו בהקשר זה, ובתוך 30 יום (אם טרם פעלה כאמור) מחודש 5/2017 ואילך, כמתחייב מההוראות הנ"ל. לעניין פיצוי הלנה – משמצאנו כי הקצבאות שולמו כדין עפ"י חוק הגמלאות וכי התנהלות הנתבעת הייתה סבירה בנסיבות העניין, רכיב תביעה זה – נדחה.

לאור כל האמור לעיל, התובעת אינה זכאית לתשלומים שעתרה להם בתביעתה.

לאחר ששקלנו את אופי ההליך, ההתנהלות בו ותוצאתו – ישא כל צד בהוצאותיו.

ביום 12.8.2019 הוגשה תביעה נוספת לביטול יתרת החוב ובהחלטת הועדה נקבע שהתביעה נדחית מהנימוקים הבאים: "מדובר בחוב שנוצר עקב שלילת הזכאות לתוספת בגין בת זוג לאחר שאושרה לבת הזוג זכאות לקיצבת אזרח ותיק. לבת הזוג שולם ב- 12/18 תשלום רטרואקטיבי בסך של כ- 13,000 ₪ ובתהליך סירבה לכך שהחוב יקוזז מתשלום זה. על פי הקריטריונים מדובר בחוב לגביה אעפ"כ בא הסניף לקראת המבוטח וביטל 30% מהחוב בשל מצב כלכלי, לא נימצאו נסיבות המצדיקות ביטול נוסף". בעקבות החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו (שכפי שכבר ציינו, אמנם הוגשה בתחילה בשם האשה, אך בהמשך בהסכמת הצדדים החליף הבעל את התובעת כתובע בתיק), וניתנה החלטה, לבקשת הצדדים, כי ההכרעה תיעשה לאחר הגשת סיכומים בכתב, ללא דיון.

טענות הצדדים לטענת הבעל התובע, החוב נוצר עקב מחדלו של הנתבע, שכן האשה דיווחה כל השנים על הכנסותיה לנתבע, ולפיכך מלכתחילה לא היתה הצדקה לגביית החוב מקיצבת הזיקנה של הבעל.

נוסיף, כי בהעדר מחלוקת בדבר מצבם הכלכלי "החלש" של בני הזוג (כהגדרת הוועדה לביטול חובות עצמה), שאין להם פנסיה או הכנסות נוספות מלבד קצבת הזיקנה, לא עלה בידינו לעקוב אחר הלך מחשבתה של הועדה והסיבות לכך שהחליטה להפחית רק 30% מהחוב ולא מעבר לכך, ואף מטעם זה סבורים אנו שיש מקום להחזיר את העניין לדיון נוסף בפניה.

...

ביום 20.4.20 הגיש הנתבע "בקשה לדחיה על הסף במקום כתב הגנה" שבו נטען, בין היתר, שבהינתן שההחלטה התייחסת לחוב שנוצר לבהרם, בן זוגה של מורין, הרי שיש לדחות את התביעה על הסף בהיעדר יריבות בין מורין לנתבע.

עוד טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות אף לגופה, שכן והחלטת הוועדה על ביטול 30% ממנו בלבד הינה סבירה, בהיעדר מחלוקת שבני-הזוג קיבלו כספים מקופת הציבור שלא כדין.

מעיון בהחלטות הוועדה עולה שמצוינת בהם הסיבה להיווצרות החוב ("עדכון הכנסות האישה") אך לא מצאנו מהם כל התייחסות למידת האשמה של החייב בהיווצרותו, נוכח טענותיו כי רעייתו והוא נהגו בתום לב גמור לאורך כל השנים.

נוסיף, כי בהיעדר מחלוקת בדבר מצבם הכלכלי "החלש" של בני הזוג (כהגדרת הועדה לביטול חובות עצמה), שאין להם פנסיה או הכנסות נוספות מלבד קצבת הזקנה, לא עלה בידינו לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה והסיבות לכך שהחליטה להפחית רק 30% מהחוב ולא מעבר לכך, ואף מטעם זה סבורים אנו שיש מקום להחזיר את העניין לדיון נוסף בפניה.

סוף דבר – התביעה מתקבלת במובן זה שעניינו של התובע מוחזר לוועדה לבחינת חובות, שתקיים דיון נוסף בתיק.

חיוביו לילדיו עולים על מצוות 'לערב אל תנח ידיך', והטענה העיקרית היא כי לא היתקיימו התנאים להחלטת ביה"ד שבו נקבע שהפירוק בנכס יתאפשר בהקטנת מספר הקטינים להם יש לאב חבות, שכן הוא מעולם לא שילם מזונות לקטינים דבר שהתקיים רק ע"י המל"ל ולאב יש חובות בגין תשלומים אלו בסך 370,000 ש"ח. מלבד זאת גם אם הנכס יימכר, החובות יעברו לביטוח לאומי והאב לא יוכל לשלם את חובותיו לקטינים על תוספת מדור.

התובע טען שהאשה נהגה שלא כראוי שעה שטרחה להפנות את המל"ל לגבות את חוב האב מהנכס, לעומתו טענה הנתבעת שהוא קיבל לאחרונה ירושה בסך כ 50,000 ש"ח. האב טרח לנמק את עמדתו בגין חלוקת הרכוש והתבסס על טיעונים הלכתיים מגוונים שתמציתם: חיוב מופחת בשל כך שהוא ראש כולל המקבל מלגה מופחתת, ואין באפשרותו לעסוק בעבודות שאינן לפי תפיסתו התורנית.

ועיין בבית יוסף אבן העזר סימן יג: "כתב הרשב"א בתשובה שאלת האשה שנתאלמנה והניחה בעלה מעוברת וילדה ותוך שלשים יום ללידתה פסקה מלהניק את בנה ונתנה בנה למניקה ותוך ששה לאלמנותה היא רוצה לינשא לבעל הודיענו אם מותרת אם לאו דהא איפסיקא הלכתא גימלתו אסור או דילמא התם בשהניקה אותו עד צ' יום שכופה ומניקתו מפני הסכנה אבל תוך זמן לא דסכנה ליכא. תשובה נ"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה ושיש לו אב למסמס ליה ביעי אבל אלמנה לעולם לא עד כ"ד חדש ותדע לך מדתניא (תוספתא כתובות פ"ה הל' ג וע"ע כתובות נט:) נתגרשה אין כופין אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ואם איתא ליתני נתאלמנה או נתגרשה אין כופין אותה להניק". האב חייב לפרנס את היונק ויכול לעשות כן בקניית ביצים וחלב, התחליף חלב הקדום, ובכל אופן לאם נותן הוא שכרה דמשמע טפי מביצים וחלב שהם דמי חלב בעלמא.

הוא איננו צריך לסבול מהדין - ודברים המתנהלים בין האב והאם, ולכן לא שייך לומר כי אין להוציא מן הבעל כסף בעד הטיפול של הילד מפני שהאשה חייבת לטפל בו וזה בכלל מלאכות הבית שאשה חייבת בהן לעשות לבעל כי אין לבעל זכות לנכות מדמי החזקת הילד - אשר הוא חייב לילד - על חשבון החוב שהאשה חייבת לו".

וע"ע בשו"ת מהר"י בן לב חלק ב' סימן לב: "דבגרושה אם אינו מכירה אין כופין אותה להניק ואפילו בשכר ואלו האלמנה חייבת להניק אפילו שאינו מכירה, וכמו שאמרו בפרק אלמנה נזונית (כתובות צו) אמר רבי יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשיו חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ובהדיא תנן במתניתין בפרק אף על פי (שם נט:) ואלו מלאכות שהאשה עושה: טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה, וכן נמי בגרושה איכא מ"ד דאפילו במכירה נשאת לאחר ג' חדשים שאין עליה להניק את בנה הואיל ובעלה קיים, אבל כשמת בעלה אף על פי שאינה מחוייבת להניקו מכל מקום כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם, כך כתב הרא"ש ז"ל בשם רבנו שמשון הזקן, וכת' דרבנו תם והשאלתות פליגי עליה, ולכאורה נראה דיש לדקדק במאי דכתב שאינה מחוייבת מן הדין אלא שעשו חכמים תקנה כיון שאין לו אב שתניק האם, אמאי קאמר שאינה מחוייבת, ומאי שנא משאר מלאכות דאמרינן כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה עושה ליורשים, והא ודאי לאו קושיא ולאו מילתא דכי אמרינן כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה עושה ליורשים, היינו ודאי היכא דלא גבתה כתובה, אבל היכא דגבתה כתובה הדין היה נותן שלא תהיה חייבת להניק את בנה ותנשא אפילו בתוך עשרים וארבעה חדשים, אלא שחכמים עשו תקנה לולד דכיון שאין לו אב שתניק האם". משמע דאף נשואה המשועבדת למלאכת הבית, אם הבעל אמוד אינה עוסקת בטרחת הבית אלא משרתות או שפחות, כ"ש כשהיא גרושה שאינה צריכה לטרוח עבור הילדים שחייב האב במזונותיהם ואין השעבוד מוטל עליה, כ"ש שהיא פטורה ממלאכות הקטינים, ומה שלא הזכירו מזה בש"ס ופוסקים נראה מחמת תרתי: דבימים עברו האשה לא היתה עבידא למיגר, וכיוון שכך הטורחת עבור הקטינים כטורחת עבור עצמה, אבל היום שמשלמים מחציות חינוך לפעוטונים, לגנים ולשמרטפות, מדוע לא ישלמו לאם עבור טירחתה המרובה.

...

דמי טיפול שאלה חשובה שיש לדון בה בבואנו לשער את סכום המזונות היא סוגיית דמי הטיפול, האם האב חייב מעבר לתשלום המזונות גם את דמי מלאכת האם או שמא הדבר מוטל באופן טבעי על מי שמגדלם ולא מצאנו לכך בפוסקים כמעט כל התייחסות ישירה דבר שמעיד כמאה עדים לכאורה, שאין מקום להחשיבם בדמי המזונות המוטלים על האב.

ובשו"ת רדב"ז חלק ז' סימן טז מצאנו שמתייחס גם להיבט המוסרי: אבל מודה אני שאם אמרה לא אנשא עד כ"ד חדש כדין אבל איני רוצה להניק כיון דאכתי אין מכירה הדין עמה שהרי אינה משועבדת לו לעשות לו שום מלאכה ולא להניק שהרי אינה אשתו, דתניא נתגרשו אינו כופה אותה ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה, ומדנקט גרושה ולא אלמנה, משמע דאלמנה כופין אותה להניק את בנה, אלא דלא פסיקא ליה לתנא אם היא ניזונת משל בעלה כופים אותה להניק, דהרי קי"ל כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ומכ"ש שכופין אותה להניק, אבל בזמן שאינה ניזונת מהם, כגון שלא נשארו נכסים או שתבעה כתובתה, אין כופין אותה להניק אלא נותנת הולד לקרוביו או משליכתו לקהל אם אין לו קרובים או שהם עניים והקהל מתטפלים בו, ואם הכירה כופין אותה הקהל להניק ונותנים לה הקהל שכרה מפני הסכנה.

אמנם מצאנו שהיתה מלאכת אומנת עיין במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק יב: "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו": ואף למדו מכאן חז"ל הלכתא עיין במסכת סנהדרין דף ח עמוד א: "ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק". ועיין מ"ש בשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ג' - אבן העזר, הערות הקדמה הערה יז: "בגמרא סנהדרין (ח ע"א) כתיב (דברים א) "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא" אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, ועד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי (במדבר יא) "כאשר ישא האומן את היונק". ע"כ. וראה לגר"ח פלאג'י בס' עיני כל חי עמ"ס סנהדרין (שם) שביאר דהענין הוא שכמו שצריך לפייס התינוק ולמשוך את ליבו באגוזים ומיני מתיקה כן יש לנהוג עם קהל העדה".

עוד נטען כי יש לכלול במסת נכסי העִזבון את חובות אחייניות המנוח לעִזבון: מאת גב' ש.ד.ב.ש. סך 52,000 ₪ בגין נזקים נטענים לדירת העִזבון בה החזיקה מספר שנים, ועוד סך 272,250 ₪ עבור שכ"ד ראוי; מאת האחייניות א.ש. וא.ס. סיסי נתבעו החזרי הלוואות בסך 585,000 ₪ (עוד נתבע עלות סילוק גרוטאת כלי-רכב מגינת הבית, אך בהמשך רכיב זה נמחק לאחר שיכלי-הרכב פונה).

בכל מקרה סכום התביעה לגביו לא חל התיישבות הוא רבע מסך של כ-400,000 ₪ ולא יותר, וגם מסכום זה יש להפחית כספים שהוצאו למִחיית המנוח וסכומים נוספים.

כך או כך, התמונה שעלתה היא – כפי תיאר זאת מומחה בית המשפט הפסיכיאטר ד"ר ע.ט. בעמוד 11 שורות 27-36: "תראי, אני אני לא יודע מה היו הנימוקים שלהם, ואני חשבתי מה יכול להיות נימוקים של שתי אחיות לשמור אח שהוא גוסס, שיש לו דמנציה, שהן יודעות את הדבר הזה, הן בעצמן היו לוקותו בכל מיני הפרעות היתנהגות. העובד הסוציאלית כתבה בשנת 2015, שהם זוג נשים מוזרות, היא כתבה את זה ממש ככה במסמך הזה. לפעמים, אנשים חולים, זקנים, בודדים כמו אני מנחש שתי האחיות האלו והאח הרווק הזה שלהן, הם כדי להגן על עצמם, הם רוצים להיות יחד ולא לתת למישהו לזוז מהעמדה, כדי לשמור על עצמם. משהו קצת מוזר, קצת פרימיטיבי, אבל זה מנגנון טבעי של אנשים פשוטים. יכול להיות, שזה חלק מהדברים. הרחקתי לכת וחשבתי, יכול להיות שיש כאן עניינים של כסף וירושה והן רוצות להחזיק את את המפתח לכסף, לירושה, לרכוש ולשלוט בו, אני לא יודע, אם הם היו עד כדי כך מתוחכמות, או עד כדי כך פשוטות, או עד כדי כך נועלות מדעת, כדי לעשות את הדבר הזה, אני לא יודע, אין לי מושג, אבל זה הכול ניחושים." בתהייה שהעלה המומחה – מצאתי כי התשובה הנכונה לשאלה היא סברתו הראשונה של המומחה.

קיימים מקרים אחרים בהם ערכאות משפטיות החילו על אחים שבחרו לחיות יחדיו במסגרת דומה, כללים דומים לבני-זוג שחיים בשיתוף, למשל הליך ת"ע (ת"א) 101750/06 עִזבון המנוחה וקסמם סימה ז"ל, נ' ב"כ יועמ"ש, מיום 13.09.2006 בעיניין צוואה ההדדית בין אחיות, והשווה עם הליך עב"ל (ארצי) 45818-02-17 אדית פישביין נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.06.2018 שם נדחתה התביעה להיכר באחיות לעניין קצבת שארים אך נאמר שם כי "...ויתכנו מקרים שבהם על פי הגדרת המחוקק אח או אחות ייחשבו כ"שאיר" לעניין זכאות מסוימת (כגון – זכות לפצויי פיטורים בשל פטירת עובד, על פי סעיף 5 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963).

השנייה, כי את תקופת החזקה בדירה יש לחלק לשניים: התקופה בה התגוררה נתבעת 4 בדירה; מתאריך 8.11.2011 ועד אפריל 2016, והתקופה בה נתבעת 4 אִפשרה לצד ג', בעלה לשעבר, להתגורר בדירה, ובהמשך החזיקה את המפתחות; מחודש אפריל 2016 ועד למועד מסירת החזקה למנהלי העִזבון ביום 07.11.2018.

...

על כן, אני מקבלת חוות דעתו כי דמי השימוש לתקופה שמחודש אפריל 2016 ועד למועד מסירת החזקה הם 2,780 ₪ לחודש בשנת 2016, 2,820 ₪ לחודש בשנת 2017 וסך 2,870 ₪ לחודש בשנת 2018.

נפסק, בהליך ת"ע 37236-07-19 אני מקבלת את התביעה ביחס למחצית הכספים שהיו במועד פטירת המנוח בחשבונות בנק שהתנהלו בבנק "מזרחי-טפחות" שמספרם -----ו------.

בהליך תמ"ש 6705-03-21 אני קובעת כי יתרת הכספים שהייתה בחשבון המנוח בבנק "דיסקונט" שמספרו ----- מהווה חלק ממסת נכסי העִזבון.