ואלו הם השלושה: ראשית, העובדה כי בגזירת הדין הונחה בית המשפט המחוזי על-ידי תפיסה חמורה מזו המקובלת כיום של מחלת האיידס – על חומרתה והשלכותיה; שנית, העובדה כי העונשים שהוטלו על המערער בגין האישומים שעניינם מעשיו להפצת המחלה נוטים באופן משמעותי לחומרה בהשוואה לעונשים שהוטלו בגין מקרים קודמים ודומים בפסיקה.
מקרה זה הוא כמובן שונה ביותר מענייננו, ואולם ראוי בכל זאת להזכיר כי בגין הרשעתו של המערער דנן באישום שעסק במתלוננת ג.י. – אשר לא נדבקה בפועל באיידס – הושת עליו כאמור עונש של 5 שנות מאסר בפועל.
סוף דבר
בהתאם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי – אשר כחברי, השופט לוי, גם אני לא ראיתי להתערב בהן – לאורך תקופה ארוכה היתעלם המערער מחשש ממשי שהתקיים בקרבו לפיו הוא נושא את נגיף מחלת האיידס, וכך, במשך קרוב לארבע שנים, לא פנה לבדוק האם נדבק במחלה ובה בעת המשיך לקיים יחסי מין עם נשים ללא שימוש באמצעי הגנה ומבלי שהביא לידיעתן את האפשרות כי הוא נושא את הנגיף.
מטעמיה ונוכח דברי בפיסקה 3 שלעיל יש מקום, לדעתי, להפחית שלוש שנים מהעונש המצטבר של 25 שנה לריצוי בפועל שהושת על המערער (שנה אחת בגין עבירת האינוס שהורשע בה ושנה אחת בגין כל אחת משתי העבירות בהן הורשע מכוח סעיף 218 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, בגדרן הוטל עליו העונש המרבי).
...
(ב) אף האמירה בגזר הדין (שם בפיסקה 17) הקוראת כך: "יגענו וניסינו למצוא, ולו קרן אור אחת באפלת חייו של הנאשם. יגענו – ולא מצאנו" – קשה היא.
לסיכום, על אף שבצדק מתבקש כאן עונש מצטבר, שכן כל מתלוננת כשלעצמה היא בבחינת עולם ומלואו – מצטרף אני, כאמור, לתוצאה בדבר קבלה חלקית של הערעור ביחס לחומרת העונש, כמפורט בפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל.
מאידך, מתקבל הערעור כנגד העונש ברוב דעות, ותקופת המאסר בה ישא המערער בפועל תהיה של 22 שנות מאסר.
