הנאשם זוכה באישום זה מעבירה של סיוע לאויב במלחמתו בישראל , עבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין והורשע בעבירות של חברות באירגון טירור לפי סעיף 22 (ב) לחוק המאבק בטרורומסירת ידיעה לאויב לפי סעיף 111 (חלופה שלישית) לחוק העונשין שהעונש המקסימלי הקבוע בחוק בגינה הוא מאסר עולם.
הוא נישאל על ידי ב"כ הנאשם האם חקר את רימה סלמאן והשיב "הצטרפתי לצוות החקירה. אלו תדפיסים ויש פה המון חומר, אני לא יכול לרדת לרזולוציה. אלה סכומים שמראים את התשלומים שלהם על הפרויקטים". אין המדובר במחדל חקירה כטענת ב"כ הנאשם, וודאי לא כזה המצדיק הפחתה בעונשו של הנאשם, שכן מטבע הדברים, בכל הליך משפטי יש אילוצים שנובעים מסיבות שונות, לרבות העדר משאבים וכוח אדם בלתי מוגבלים.
בית המשפט המחוזי גזר עליו 7 שנות מאסר בפועל ועונשים נלווים ובית המשפט העליון הותיר את העונש על כנו הדגיש את פעילותו האקטיבית של המערער בבצוע המעשים וציין כי:
"מדינת ישראל נאבקה ונאבקת בטרור מעזה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, גם אם לא היה המערער חבר בעצמו באירגון טירור, פעולתו בתמיכה בטרור לא היתה שולית. בית המשפט הפנה לע"פ 9428/08 אלנג'אר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בעיניין תרומתם של חופרי מינהרות לפגיעה בביטחון ישראלי והחומרה בה יש לראותה. לכך מתוספת מסירת ידיעות. מודיעין הוא נשק, הוא מקור להפעלת כוח; מסירתו יש בה סיכון לחיי אדם, אם חיילי צה"ל ואם החשודים בשיתוף פעולה. גם אם פרנסתו של המערער אינה מצויה, ונזקק לכסף, אין הדבר מסביר את היתנהגותו, ואין לקבל כי יתמקח על רווחיו על חשבון סיכונם של חיי אדם מידי אירגוני טירור".
נסיבותיו של המקרה שבפנינו חמורות יותר מהמקרה לעיל.
...
סעיף 40ז לחוק העונשין קובע:
"מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם".
כאשר עסקינן בעבירות נגד ביטחון המדינה קבע בית המשפט העליון כי שיקול של הרתעת הרבים הוא שיקול משמעותי בגזירת עונשו של נאשם.
אנו מודעים לכך שמצב זה גרם לסרבול ההליך והקשה על בית המשפט, הצדדים ובייחוד על ההגנה בניהול התיק, אך יחד עם זאת, לטעמנו לא היה בכך כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם ואף נעתרנו לבקשות רבות של ב"כ הנאשם לדחיות בניהול הגנת הנאשם, שהיתה ארוכה עד מאוד ואפשרנו זאת על מנת לתת לנאשם "את יומו בבית המשפט" גם אם הדבר חייב דחיות וישיבות רבות.
סוף דבר:
לאור המקובץ, אנו משיתים על הנאשם עונשים כלהלן:
12 שנות מאסר בפועל, בניכויי ימי מעצרו בתיק זה.
18 חודשי מאסר על תנאי, אם יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה מהעבירות שבהן הורשע בתיק זה.
בנסיבות העניין, לאור תקופת המאסר המשמעותית שהושתה ובעיקר בשל העובדה שלא הוכח שלנאשם היתה טובת הנאה כלכלית אישית כתוצאה מביצוע העבירות, החלטנו להימנע מהשתת קנס.
