פועל יוצא של תמריץ זה, לשיטת שב"ס, הוא פגיעה ביכולתו להפחית את רמת מסוכנותם של האסירים, להקנות להם כישורים עתידיים, ולהקטין את שעורי העבריינות החוזרת בקרבם – תכליות חשובות במיוחד כאשר מדובר באסירים המרצים עונש מאסר בגין ביצוע עבירות מין.
החלטתו של בית המשפט קמא שלא לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה שלא הישתתף בהליך שקומי, אינה נובעת, אם כך, מהעובדה שכיום אין באפשרותו עוד לעבור הליך טפולי זה. הבסיס להחלטה זו הוא שהטעם לסרוב בשעתו היה רצון להיות משובץ באגף התורני, ולשיטת בית המשפט קמא בחירה מסוג זה "אינה בהכרח בגדר סרוב לטפול". ואולם, קביעה מסוג זה עלולה להחליש את המוטיבציה של האסיר להישתלב במסגרת הטיפולית אשר נמצאה על ידי גורמי המיקצוע כנכונה עבורו (להלן: הטיפול המומלץ).
כך, ביחס לשיקול השיקומי, כאמור, המשיב לא הישתתף המשיב כלל במסגרת טיפולית שמטרתה הפחתת מסוכנותו המינית, לא כל שכן בטיפול "שנקבע" לו, כדרישת פקודת החופשות.
...
בנוסף, טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור משום שפסק הדין מוצדק אף לגופו.
לפיכך, אקדים מסקנה לנימוק ואציין כי לשיטתי, סירוב כאמור בהחלט עשוי, במקרים המתאימים, להצדיק מניעת חופשות מהאסיר, וכי בענייננו – יש להותיר את החלטת שב"ס על כנה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא.
בראי מכלול השיקולים, סבורני כי פעל שב"ס במסגרת מתחם שיקול הדעת המסור לו לעניין שילובו של המשיב בסבב חופשות, וכי לא ניתן להצביע על פגם כלשהו בהליך, אשר הצדיק את התערבותה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתו.
נוכח האמור לעיל, עמדתי היא כי דין הערעור להתקבל, דהיינו שהחלטת שב"ס תוחזר על כנה, כך שלא יותר למשיב להשתלב בסבב חופשות.