הפחתת עונש בעבירות בטחוניות

מכל מקום, גם כאשר נתמלאו כל התנאים הנדרשים לתחולת סעיף 300א – ולא זה המקרה שבפנינו - הרי שהפעלתו של הסעיף לשם הפחתה בעונש מסורה לשיקול דעת בית המשפט, על רקע כלל נסיבות המקרה ותחושת הצדק (ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 298 (2002); ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל (20.12.2006); ע"פ 7010/09 אבשלומוב נ' מדינת ישראל (5.7.2012); עניין אבו סיאם).

עד עצם היום הזה מגיעים לפתחו של בית משפט זה תיקים בעבירות ביטחוניות שונות, כגון התפרעויות, השלכת בקבוקי תבערה ויידוי אבנים על אזרחים ועל כוחות הבטחון, כאשר הנאשמים מציינים כי הדברים נעשו כנקמה על רצח המנוח.

בהנתן חלקו המרכזי בפרשה; בהנתן הערך המוגן של קדושת החיים והדרך האכזרית בה בוצע הרצח; ובהנתן כי ארוע הלילה שקדם לרצח כוון אף הוא כלפי ילד וכלל ניסיון חטיפה, גרימת חבלה של ממש והצתת רכבים – איני רואה כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, לא בעונש של 20 שנה שהוטל עליו בגין העבירות הנוספות ולא בהצטברות העונש במלואו, בנוסף לעונש המנדטורי של מאסר עולם בגין עבירת הרצח.

...

בפסק הדין עמד השופט דנציגר על מכלול השיקולים במקרים של רצח על ידי קטינים, וכי על אף ההתחשבות בעצם הקטינות ובשיקולי השיקום: "למרות האמור עד כה, קבע בית משפט זה בעת האחרונה כי בשל ריבוי מעשי האלימות החמורה המסתיימים במותם של חפים מפשע, ניכרת מגמה של החמרה בעונשם של קטינים המורשעים בעבירת הרצח, וכי על אף שהקטינות מהווה שיקול משמעותי אותו יש לשקול במסגרת העונש, יש לתת ביטוי ניכר גם לשיקולי הענישה האחרים..." (פסקה 20 והאסמכתאות שם).

התסקיר אודות משפחת אבו חדיר מדבר בעד עצמו, וממנו נמצאנו למדים כי הזמן קפא בבית המשפחה.

לסיכום הדברים, נוכח הנסיבות לחומרה שפורטו לעיל, מקום בו נחצו לא רק גבולות החוק אלא גם גבולות המוסר האנושי, העונש הוא המסר.

מהותן של חנינת הנשיא ושל סמכותו לחון עבריינים סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". להוראה זו קדמה הוראת מעבר שבסעיף 6 לחוק המעבר, התש"ט-1949, אשר העניקה לנשיא המדינה את "הסמכות לחון עבריינים ולהפחית עונשים". מדובר בסמכות רחבה הנושאת אופי חוקתי, הזהה במהותה לפררוגטיבת החנינה שבידי הכתר הבריטי ונשיא ארצות הברית (ראו ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד טז 430, 443-440 (1962) (להלן: עניין מתאנה); וכן בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה 737, 751 (1951); William F. Duker, The President's Power to Pardon: A Constitutional History, 18 Wm. & Mary L. Rev.

(א) להמנע מלשוב ולעבור עבירות מסוג העבירות בהן הורשעתי וכן כל עבירה אחרת, שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה בתחיקת הבטחון או החוק הישראלי; (ב) לא להשתייך לאירגון טירור או היתאחדות בלתי מותרת מכל סוג שהוא; (ג) לא להיות מעורב בפעילות הסתה ובכלל זה הסתה למעשי טירור או לפעולות בלתי חוקיות; (ד) לא להיות מעורב ולא לתמוך או לסייע בפעילות טירור נגד כל אדם ובכל פעילות אלימה או פעילות העלולה לגרום לציבור או לכל חלק ממנו נזק או חרדה או כל פגיעה אחרת".

...

ולאחר שהגענו למסקנה הפרשנית לגבי כתב ההקלה "נרכיב" על כך את הוראת סעיף 30(ב)(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ולכן תחול הסיפא של הסעיף ולפיה "קבע הנשיא אחרת בהחלטתו", ואידך זיל גמור.

בדומה לשופט עמית אני סבור כי ניתן להגיע לתוצאה של קבלת רשות הערעור באמצעות מהלך פרשני נכון, כפי שנעשה על ידי שני חבריי, מבלי להיזקק לשאלת סמכות החנינה וליחס בינה לבין חוק שחרור על תנאי, ועל כך אוסיף את הדברים הבאים.

טענה ממנה ניתן להסיק מסקנה פרשנית אחרת, לפיה הוטמנה מלכודת בכתב החנינה הינה טענה שאינה ראויה להישמע בהינתן מעמדו ותפקידו של נותן החנינה.

בית המשפט הפחית את עונשו של העותר ל-28 חודשי מאסר בפועל לאור עקרון אחידות הענישה וזאת בהיתחשב בעונש המאסר שהוטל על אכרם (נקבע כי לא ייתכן שהעותר ואכרם ישבו אותה תקופת מאסר בהיתחשב בהבדל המשמעותי בין הרשעותיהם).

לגופו של עניין יצוין, כי סמכות בתי המשפט הצבאיים באיזור יהודה ושומרון קבועה בסעיף 10(א) לצוו, כדלקמן: "בית משפט צבאי מוסמך לידון בכל עבירה שהוגדרה בתחיקת ביטחון ובדין". סעיף 189 לצוו קובע כי: "ניתן לשפוט ולהעניש אדם, העושה באיזור חלק ממעשה אשר היה נחשב לעבירה, אילו נעשה כולו בתוך האיזור, והוא נעשה מקצתו בתוך תחומי האיזור ומקצתו מחוץ לתחומי האיזור, כאילו נעשה המעשה כולו בתוך תחומי האיזור" (ההדגשה הוספה).

...

]השופט ג' קרא: העתירה היא לביטול פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים (כב' השופטים נ' סרוסי, י' לרר ומ' ליברמן) מיום 7.5.2020 בע' 3376/19 (להלן: פסק הדין), במסגרתו נדחה ערעורו של העותר על הכרעת דינו של בית המשפט הצבאי ביהודה (להלן: הערכאה הדיונית), תוך שהתקבל ערעורו ביחס לחומרת העונש שהוטל עליו כך שהוא הועמד על 28 חודשי מאסר בפועל.

עיקרון אחידות הענישה הוסבר בע"פ 2397/18 עיישה נ' מדינת ישראל, פס' 25-23 (‏12.3.2019), כדלקמן: "על פי עיקרון אחידות הענישה, במצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים, ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים (ע"פ 3065/15 חסין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (26.6.2016)). עיקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בנאשמים שונים המורשעים בגדרה של אותה פרשה (ע"פ 4407/16 צרננקו נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (9.3.2017)). אומנם, אין מדובר בעיקרון מוחלט, ויש לאזנו מול שיקולי ענישה אחרים (ראו למשל: ע"פ 10370/02 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.2003))... נעיר שהפער המתגלה מעת לעת במדיניות הענישה בין התביעה הכללית בבתי המשפט בישראל לבין התביעה הכללית בבתי משפט הצבאיים, כאשר מדובר באותו אירוע ממש, הוא בעייתי". בית המשפט קיבל את טענת העותר, המועלית גם בעתירה, בעניין עיקרון אחידות הענישה והקל בעונשו, אף שצוין כי לא נפל פגם בגזר דינה של הערכאה הדיונית משום שבמעמד זה טרם נגזר דינו של שותפו של העותר, אכרם.

לא מצאנו עילה להתערב בסוגיה זו. הנה כי כן, משטענות העותר נבחנו בשתי ערכאות מוסמכות (וחלק מטענותיו אף התקבלו בבית המשפט הצבאי לערעורים) – הגשת העתירה כמוה כניסיון לדון בעניינו של העותר ב"גלגול" שלישי.

העתירה נדחית.

באותו אופן, סעיף 326(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מי שהורשע בבצוע עבירות בטחון חמורות, מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור, ונגזר עליו עונש של 10 שנות מאסר לפחות, תופחת מחצית הסכום מגימלאות שונות המשתלמות לו, אם משתלמות לו (ביטוח נפגעי עבודה לפי פרק ה'; ביטוח נפגעי תאונות לפי פרק ו'; ביטוח אבטלה לפי פרק ז'; ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד לפי פרק ח'; ביטוח זקנה וביטוח שארים לפי פרק י"א).

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.

הוא נישאל על ידי ב"כ הנאשם האם חקר את רימה סלמאן והשיב "הצטרפתי לצוות החקירה. אלו תדפיסים ויש פה המון חומר, אני לא יכול לרדת לרזולוציה. אלה סכומים שמראים את התשלומים שלהם על הפרויקטים". אין המדובר במחדל חקירה כטענת ב"כ הנאשם, וודאי לא כזה המצדיק הפחתה בעונשו של הנאשם, שכן מטבע הדברים, בכל הליך משפטי יש אילוצים שנובעים מסיבות שונות, לרבות העדר משאבים וכוח אדם בלתי מוגבלים.

סעיף 40ז לחוק העונשין קובע: "מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להיתחשב בשקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובילבד שהעונש לא יחרוג ממיתחם העונש ההולם". כאשר עסקינן בעבירות נגד בטחון המדינה קבע בית המשפט העליון כי שיקול של הרתעת הרבים הוא שיקול משמעותי בגזירת עונשו של נאשם.

...

סעיף 40ז לחוק העונשין קובע: "מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם". כאשר עסקינן בעבירות נגד ביטחון המדינה קבע בית המשפט העליון כי שיקול של הרתעת הרבים הוא שיקול משמעותי בגזירת עונשו של נאשם.

אנו מודעים לכך שמצב זה גרם לסרבול ההליך והקשה על בית המשפט, הצדדים ובייחוד על ההגנה בניהול התיק, אך יחד עם זאת, לטעמנו לא היה בכך כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם ואף נעתרנו לבקשות רבות של ב"כ הנאשם לדחיות בניהול הגנת הנאשם, שהיתה ארוכה עד מאוד ואפשרנו זאת על מנת לתת לנאשם "את יומו בבית המשפט" גם אם הדבר חייב דחיות וישיבות רבות.

סוף דבר: לאור המקובץ, אנו משיתים על הנאשם עונשים כלהלן: 12 שנות מאסר בפועל, בניכויי ימי מעצרו בתיק זה. 18 חודשי מאסר על תנאי, אם יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה מהעבירות שבהן הורשע בתיק זה. בנסיבות העניין, לאור תקופת המאסר המשמעותית שהושתה ובעיקר בשל העובדה שלא הוכח שלנאשם היתה טובת הנאה כלכלית אישית כתוצאה מביצוע העבירות, החלטנו להימנע מהשתת קנס.