הפחתת משך זמן הארכת אישפוז לחולה סכיזופרניה

בבית המשפט העליון בש"פ 1608/15 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 תאריך הישיבה: י"ז באדר התשע"ה (8.3.2015) בשם המבקשת: בשם המשיב: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג עו"ד מאיר לחן החלטה

בסמוך לאחר כניסתה לרכב, התחרטה המתלוננת וניסתה לפתוח את דלת הרכב כדי לצאת, אך המשיב משך אותה בכוח בידה, מנע ממנה לצאת, נעל את דלתות הרכב מבפנים והחל בנסיעה בעוד המתלוננת צועקת לעזרה.

מהתסקיר שהיתקבל בעיניינו עלה, כי המשיב אובחן כחולה בסכיזופרניה בגיל 26, ובמהלך השנים אושפז ארבע פעמים בכפייה.

נושא התמשכות ההליכים צפוי להתברר בקרוב, על-פי ההתפתחויות במצבה של המתלוננת, וככל שיאספו נתונים ממשיים שיצביעו על כך שעדותה לא תוכל להשמע תוך זמן סביר, יתכן שיהיה מקום לשקול שוב את מעצרו של המשיב במסגרת הליך של עיון חוזר.

במצב זה איני סבור שיש מקום, לפחות לעת הזו, לבחון חלופת מעצר בבית קרובי מישפחה, שלא מתלווה לה מהלך טפולי ממשי שעשוי להפחית את המסוכנות.

...

בנסיבות אלה שוכנעתי כי לעת הזו עולה משקלם של השיקולים התומכים בקבלת הבקשה על משקל השיקולים הנגדיים.

מעצרו של המשיב נדרש מחמת מסוכנותו הגבוהה ואין בחלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום כדי להקהות מעוצמתו של שיקול זה. הבקשה מתקבלת.

המבקש, בן 46, סובל על-פי חוות דעת פסיכיאטריות מסכיזופרניה פרנואידית, ומוכר למערכת בריאות הנפש מאשפוזים קודמים בכפייה ומטיפול מרפאתי כפוי, על רקע מחשבות שוא, בוחן מציאות לקוי וגילויי אלימות חוזרים ונשנים כלפי הוריו הקשישים וכלפי מטפלת אמו, אשר הובילו לקביעה, כי יש בהתנהגותו כדי לסכן את הוריו באופן פיסי ומידי, ואף את עצמו באופן שאינו מידי (כתוצאה מהזנחת מחלת הסכרת שאף ממנה הוא סובל, למרבה הצער).

עוד נקבע, בהסתמך על חוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל, כי "אין בטיפול בכדורים כדי לשפר את מצבו הנפשי ולהפחית את מסוכנותו", וכן כי "מאחר והמערער לאורך זמן לא מתייצב למרפאה על מנת לקבל את הטיפול התרופתי לו הוא זקוק על פי שיקול דעתם של הפסיכיאטרים המטפלים בו, קיימת מסוכנות מצידו". לפיכך אישר בית המשפט את קביעת הוועדה ודחה את העירעור.

כפי שנזדמן לי לכתוב, "הנושא שבפנינו רגיש במיוחד בשל מיהות הנוגעים בדבר. חולי הנפש מטבע הדברים הם חוליה חלשה במירקם החברתי, כיון שבשל אופי מחלתם עלולה להישלל מהם, ולוא זמנית, היכולת להחליט בגורלם ככל אדם; ובמיוחד – על לא עוול מצידם, אלא בשל הסיכון להם ולזולת מן המחלה שאינה בשליטתם... ממילא מטיל הדבר חובה מיוחדת, ערכית ואנושית, על כל המעורבים בתהליך ההכרעה... לזהירות יתר ולבדיקה מעמיקה של הנסיבות, לרבות הקדשת הזמן המספיק להכרעה מיושבת" (פרשת פלוני, בפיסקה ב').

בהקשר התשתית הראייתית הצריכה לביסוס החלטת ועדה פסיכיאטרית באשר להארכת משך אישפוז לפי סעיף 10 לחוק, נקבע בפרשת פלוני, כי "ניתן לאמץ את מידת ההוכחה של 'מאזן ההסתברויות', תוך הבנה שההחלטה תיתקבל בשים לב למשמעות מרחיקת הילכת ושוללת החרות של אישפוז המטופל – נתון האמור להשתקף בכמותן ובאיכותן של הראיות המובילות להחלטת האישפוז" (פסקה 34 לפסק דינו המקיף של השופט מלצר; הדגשה לא במקור – א"ר).

...

רקע והליכים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל) מיום 18.10.12 בתיק ע"א 27291-09-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית מחוז מרכז (עו"ד ארבל, ד"ר שמיר וד"ר בנימין) מיום 8.8.12, לדחות את עררו על הוראת הפסיכיאטר המחוזי (ד"ר לבן) לטיפול מרפאתי כפוי מיום 24.6.12.

לגישת המשיב, דינה של הבקשה להידחות, מאחר שאינה חורגת מעבר לנסיבות המקרה, ולא כל שכן שאינה מציבה לפתחו של בית המשפט שאלות משפטיות.

הכרעה לאחר העיון, לא אוכל להיעתר לבקשה.

נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.

בשולי הדו"ח קיימת הערה בכתב יד: "בדירה מס' 3 מחזיקות הנכדות דין עם בעלה ולין. וכן הבן אבי (גרוש), הייתה לו דירה במזכרת בתיה ובעקבות הגירושין משנה שעברה עזב את הדירה. לדבריו מתגורר בדירה מזמן". עולה, כי עובר למעבר העותר לדירה, הוא התגורר בדירה במזכרת בתיה ואכן, בשנים 2011-2014 נערכו ביקורי מעגל בדירה ברח' אשכול 7/4, מזכרת בתיה ועולה מהם, כי אכן, במהלך שנים אלו התגורר העותר בדירה זו עם אישתו, כיום גרושתו וילדיו (להלן: "הדירה במזכרת בתיה").

בד בבד, בתאריך 21/2/2015, פנה גם העותר למשיבים בבקשה להכיר בו כדייר ממשיך בציינו, כי "לפני כשנה וחצי התגרשתי (מצורף פס"ד) וחזרתי להתגורר עם אמי דוניס בוזגלו בכתובת הנ"ל... אני גרוש פעמיים, אב ל-7 ילדים, נרקומן לשעבר. חוויתי לאחרונה אשפוזים בבאר יעקב וכיום אני תחת טפול תרופתי ... עקב הבעיות המורכבות שלי בחיי הנישואין אני זה שטיפלתי באמי והייתי לסירוגין עד לפני שנה וחצי שעברתי לגור באופן קבוע בדירה ואין לי מקום אחר ללכת אליו". העותר הוסיף, כי דין ולין אינן מתגוררות בדירה יותר מ-5 שנים והחתימו את אמו "במירמה" על הצהרה כוזבת תוך שימוש באיומים.

בפרוטוקול וועדת לגאליזציה חטיבתית מיום 5.5.2015 צוין ביחס לדירה "אינו עונה על כללי לגאליזציה, לא מופיע בביקורי המעגל, הדיירת החוזית בבית אבות, יש להעביר לועדה עליונה ולהגיש תביעת פינוי". בהחלטת הועדה העליונה, מיום 3.9.2015 נימקה הועדה את דחיית בקשת העותר כדלקמן: "לא התגורר בדירה במשך 4 שנים לפני כניסת הדיירת החוזית למוסד סיעודי, לרבות בתאריך הקובע 8/2009. כמו כן המבקש לא עונה לכללים המזכים מתן דיור בשיכון הצבורי, שכן לא עונה למספר נפשות מזכה... הועדה בחנה מכלול הנתונים והנסיבות ולא מצאה מקום לחרוג מהכללים". בעקבות החלטה זו ננקטו נגד העותר הליכי פינוי וביום 29/5/2013 ניתן פסק דין המחייבו לפנות את הדירה תוך מתן שהות בת שנה להגיש העתירה דנן.

העותר פונה לרחמי בית המשפט בהיותו גרוש פעמיים, אב ל-7 ילדים, נרקומן לשעבר שהשתקם ולוקה במחלה סכיזופרניה, ללא קורת גג. כיום, הוא מנסה לשקם עצמו ולבנות חייו מחדש, ולשם כך הוא זקוק לקורת גג. טיעוני משרד הבינוי והשיכון (המשיב) המשיב טוען כי דין העתירה להדחות על הסף, מחמת שהוי ניכר בהגשתה.

המשיב טוען כי העותר אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק ובנהלי המשיב לקביעת זכאות כדייר ממשיך, שכן, הוא לא התגורר בדירה משך 3 שנים רצופות טרם מעבר הדיירת החוזית למוסד סיעודי.

יתר על כן, בחינת דו"חות "ביקורי המעגל" מעלה כי לא נפל בהם ליקוי המצדיק הפחתה ממשקלם בעת הפעלת שיקול הדעת המנהלי.

...

העותר פונה לרחמי בית המשפט בהיותו גרוש פעמיים, אב ל-7 ילדים, נרקומן לשעבר שהשתקם ולוקה במחלה סכיזופרניה, ללא קורת גג. כיום, הוא מנסה לשקם עצמו ולבנות חייו מחדש, ולשם כך הוא זקוק לקורת גג. טיעוני משרד הבינוי והשיכון (המשיב) המשיב טוען כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת שיהוי ניכר בהגשתה.

אף לגופה דינה להידחות בהיות ההחלטה נושא העתירה, סבירה, נכונה ואינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט.

לעניין משקלם הראייתי של דוחות המעגל, ראה עע"מ 2732/14 עופר שניידר נ. משרד השיכון והבינוי: "אין בידי לקבל את טענת המערער כי יש לייחס משקל נמוך לדו"חות המעגל ולתצהירי הסבתא. אלה הן ראיות ישירות מזמן אמת באשר למצב העובדתי מושא המחלוקת, ואין לקבל בדיעבד טענות על שיקולים כאלה ואחרים מצד הסבתא להסתרת מידע מעורכי הביקורת, ובמיוחד כאשר זו אינה כבר בין החיים. אציין כי טענה זהה לזו של המערער דנן נדחתה מכל וכל זה לא מכבר על ידי בית משפט זה: עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (23.6.2014).

אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

עזיבתו של האב התרחשה בין היתר על רקע מחלתו, סכיזופרניה פרנואידית – כפי שעולה מן המסמכים שצורפו להליכי העבר בין הצדדים.

הבקשה לעניין הדרכונים במסגרת ההליך דנן הגישה התובעת ביום 1.6.22 בקשה להורות למשרד הפנים להאריך את תוקף הדרכונים של הקטינים, בהיעדר חתימת ידו של הנתבע (בקשה מס' 3).

הנתבע לטענתה אינו אדם בריא, ואושפז בעבר.

בחירתו הגורפת של היועמ"ש להדיר רגליו מההליך, מצערת – מבלי להפחית ממחדלם של שירותי הרווחה להגיש תסקיר כדין.

בנסיבות העניין, כשעומד לפניי עניינם של הקטינים והקושי הברור עמו מתמודדת התובעת, ושעה שהנתבע אינו מוצא צורך להיתגונן מפני התביעה, לא מצאתי מקום להוסיף ולעכב את הכרעתי בהמתנה לעמדת היועמ"ש ולהגשת תסקיר, ובשלה העת להכריע בתובענה.

ואכן, מקום שבית המשפט השתכנע שהורה משך ידיו מעיסוק בצרכי הקטין, ואינו נוטל חלק אף לא בהורותו "הרשמית" ומהוה נטל על הטיפול השוטף בקטין ואף במימוש צרכיו הבסיסיים לבריאות וחינוך, יגביל את האפוטרופסות הנתונה לאותו הורה נימנע, גם אם טבעית היא.

...

דיון והכרעה המצאת כתב התביעה - לאחר שעיינתי בטענות התובעת ובסימוכין מטעמה, נחה דעתי שכתב התביעה מצוי בידיו של הנתבע, ושהתובעת יצאה כדי חובתה להמצאתו כדין.

שוכנעתי שהנתבע מודע להליך דנן ולמבוקש על ידי התובעת, ושעה שהלה מתגורר בחו"ל, מתוך בחירה, ולא עושה רושם שבכוונתו לשוב לישראל, ושעה שעול גידול הילדים מונח כולו על כתפי התובעת, מצופה היה שלא יתנגד לסעד המבוקש ויעניק לתובעת את מלוא האפשרויות לגידול מיטבי של הילדים.

היקף הסעד מתוך אותה זהירות מתבקשת בנסיבות המקרה דנן, סבורני שלצד הענקת סמכויות ייחודיות לתובעת, שיש בהן לכרסם ואף לשלול למעשה את האפוטרופסות הטבעית של הנתבע כלפי ילדיו, אין להוסיף ולשלול את האפוטרופסות של הנתבע גם להלכה.

סוף דבר על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן: תביעת התובעת מתקבלת.

יש מיעוט שהקנביס גורם אצלם לחרדה ואף יכול לעורר פסיכוזות ולהוות טריגר להופעה של סכיזופרניה.

בבסיס ההגנה עומדת התזה לפיה לא היה מדובר בפסיכוזה (העשויה לשמש אינדיקאציה לאישפוז בכפייה) אלא בהרעלת סמים שבמהלך הבדיקה שארכה כ-20 דקות, הלכה ודעכה והצדיקה שיחרור מהמיון.

לא צוין בסיכום של פרופ' שרייבר משך הזמן והתדירות של שמיעת הקולות הפוקדים עליה לפגוע בעצמה.

בהתאם לנוהל הפסיכיאטר הבודק יכול היה לזמן עובד סוצאלי כונן, שיגיע לחדר מיון שידבר על לבה של המנוחה להתאשפז, יצור קשר עם אביה ולמצער "ימשוך זמן" בהישארות בבית החולים, עד שתחזור לאיתנה לחלוטין.

מזה יש להפחית את זמן ההקלדה שבוצעה רק לאחר שהסתיימה הבדיקה, כפי שהעיד פרופ' שרייבר "הלכתי, התיישבתי בעמדה, הזנתי את הקוד שלי והזנתי את התוצאות של הבדיקה", וכן יש לקחת בחשבון שהבדיקה כללה במצטבר את שני חלקי השיחה עם פרופ' שרייבר המתוארים בתצהיר קריסטינה.

...

במכלול כל הללו, אני סבורה כי התובע הרים את הנטל להוכיח במידה הנדרשת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות למנוחה, ולקתה בהתרשלות.

הטענה שהעלה פרופ' שרייבר כי בסופו של דבר שום דבר לא היה מונע את התאבדותה, היא ספקולציה והנטל להוכחתה מוטל על הנתבעת הטוענת אותה, ספקולציה שנותרה ללא כל סימוכין ראייתי, בשים לב לכך שלא ידוע על עבר פסיכוטי או ניסיון אובדני קודם ואשר על פי העדויות, חיה חיים סטודנטיאליים, עבדה, והיתה בעלת תמיכה של אב וחברים.

לפיכך אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 2,315,000 ₪.